יום ראשון, 23 בינואר 2022

"אם לא אכעס עליה, איך היא תעשה שיעורי בית??"

במיוחד בימי זום שכאלה...  


זוהי אחת הפרדיגמות שרובנו חיים בצילן,

פרדיגמה שמספרת לנו - שכדי שמישהו יבין מה שאני צריכה ממנו -

במיוחד אם זה משהו שהוא לא רוצה לעשות -

נדרשת כוחנות, אגרסיה, תוקפנות,

או - לפעמים זה מגיע בצורה של מניפולציה רגשית

מה שנקרא "רִגְשִי",

כזה שמפעיל את האשמה 

וזו מפעילה את האחר לעשות את מה שאנחנו צריכים:

"יפה מצדך שנזכרת לבקר אותי"

זו אחת הדוגמאות לכך..


ואכן, נראה שכל עוד אנחנו במישור ההישרדותי -

במלחמה כמו במלחמה -

אין בידינו אפשרויות מלבד להילחם (באופן סמוי או גלוי) או להיכנע...


השאלה היא...

אם אני לרגע מתרחקת מהסיטואציה -

האם באמת אותה ילדה מתוקה בת 6

שלא רוצה לעשות שיעורי בית

מהווה איום שאני צריכה להילחם בו?

~~~~~

סביר להניח שהלחץ מהקורונה והעומס מהבידודים, 

והזומים 

והבדיקות 

וההידבקויות

על אחת כמה וכמה כשיש כמה ילדים,

שמול כל אחד מהם פתוחה 'חזית' אחרת

ועל אלה נוסף לחץ מהעבודה, מכסף, מבן הזוג, מהחדשות או you name it..

מה שמכפיל ומשלש ומציף את התסכול

שצף ועולה כש: היא לא רוצה לעשות שיעורים

והנה... אנחנו מגיעים למקור - שהוא אותו התסכול 

שיכול להיות למשל בדמות : 

"היא לא סופרת אותי"

"אני לא נחשבת בעיניה

וכמוהם...


סביר להניח שכעס יהיה הטקטיקה שתישלף אוטומטית ולא במודע,

כאשר מצדיקות אותו מיני אג'נדות כמו זו בכותרת...


אבל...

כשאנחנו מצליחים לרגע לעצור

לנשוםםםםם

ולבדוק מה למעשה הזדעק בתוכנו?

או

מהם הקולות האמוציונליים שבתוכנו?


וכשאנחנו זוכרים שתמיד - אמוציונלי = ילדי

או במילים אחרות -

If it's histerical.... it's historical


נוכל למצוא את המקום הילדי,

שהתסכול הזה מוכר לנו כבר ממנו,

למשל אותה ילדה שהיום היא אמא,

נניח שהיתה הילדה הקטנה בבית ולא ספרו אותה

(בכל אופן זו היתה החוויה הסובייקטיבית שלה)

ונניח שזה קרה שוב ושוב ובכל פעם היא נעלבה והסתגרה...

ואולי אפילו...

כשהיא לא רצתה להכין ש"ב כעסו עליה והיא למדה לְרָצוֹת...


היא יכולה להיזכר באותה הילדה שהיתה בעצמה, 

לראות אותה בעיניים טובות,

תוך שהיא מחבקת אותה בכאב שלה 

ובכך למעשה "סופרת" אותה ורכה אליה...


זה עשוי אולי להישמע שטחי... -

אבל כשאנחנו מצליחים לא רק להבין את זה,

אלא ממש להיות שם ברגש אתה,

משהו משתנה... -

מתאפשר שקט, נוצרת מלאות, יש בטחון וכו'...


המצב החדש המלא הזה -

בפעם הבאה שהילדה בת ה 6 לא תרצה להכין שיעורי בית -

יאפשר לאם תרגום מציאות שונה מהפרשנות הישנה ש"היא לא סופרת אותי" >>

מה שימנע מאמוציות לעלות >>

ויאפשר לאם שהיא לילדתה - לבדוק עם הילדה בת ה 6

מה היא צריכה?

אולי קשה לה משהו?

אולי סתם היא רוצה ביחד?

מה יעזור לה ליהנות מלעשות שיעורי בית?

(במקום לשכפל את המסר שמלמד לעשות כי חייבים ואם לא נעשה יכעסו עלינו.)

~~~~~~~


בכלל..

כשאנחנו בהתנגשות אמוציונלית עם בן הזוג/ אחד הילדים/ מישהו אחר...

ונכנסנו לאין מוצא -

שיכולה להתבטא כ: מריבה, כעס, התרחקות וכו'.

דרך בטוחה לצאת משם -


במקום לחכות שהאחר ישנה את התנהגותו

במקום להצדיק את עצמנו ולחזק את עמדתנו 

(גם אם אנחנו בטוחים שאנחנו צודקים)

במקום להאשים, להתלהם, להילחם או להיכנע


גם אם זה קורה בדיעבד -

מאחר ואלה אטומטיים...

אז אחרי שקרה מה שקרה 

וההכרה והמודעות מגיעות לעזרתנו -

אז -

נוכל לעשות u-turn 

להפנות את תשומת הלב פנימה לנשימה ולגוף,

להבחין מהם הרגשות שאנחנו מרגישים

(תזכורת - מתחת לכעס שלוקח אותנו לצדקנות -

יש שילוב של רגשות פגיעים כמו חוסר אונים/ עלבון/ אשמה/ פחד...)


להסכים ממש להרגיש אותם,

לתת להם להיות,

תקראו לזה "לחבק את הכאב"

כן...

למרות שזה בניגוד להרגל,

למרות שזה עשוי להיות מאד מציף,

למרות שזה עשוי להיות ממש מפחיד


מה שיכול לעזור פה זה להתחיל לומר את המשפטים

לילד~ה שבתוכנו:

"אני אוהבת אותך"

"אני לעולם לא אעזוב אותך"

"את תמיד אתי"

"אני שומרת עליך"

וכו'


כך שנוצרת הפרדה בין אותו כאב ילדי שהתעורר

לבין הבוגר~ת שנמצאת פה, מחבקת אותו

ומאפשרת לתיקון החוויה ההיא להתרחש.


כמה נשימות יחד...


אפשר לשאול את החלק הילדי -

מה הוא רוצה ממך

ולבדוק אם יש לך אפשרות להבטיח לו זאת

לרוב זה יהיה חיבוק, הגנה, התייחסות, כבוד, מקום וכו'...

ולנשום...


ונשים לב ... ❤❤

בשלב הזה לרוב התחושות בגוף כבר מתחלפות

(כשאני מלווה את התהליך אני נעזרת בנוסף 

בכלים אנרגטיים שמעצימים את הריפוי)


ומתוך השקט הזה שמתאפשר -

אפשר לחזור לסיטואציה ולנהל אותה באופן ענייני

(על פני אמוציונלי בו אני לא רואה אותי לא כל שכן את האחר)

בדיוק כמו האמטיסט המדהימה הזו -
בעולם האסוציאטיבי שלי -
לכולנו יש בהירות וצלילות בתוכנו
רק שהן מוסתרות מאחורי עומס אמוציונלי
שהתרבות ההשלכתית בה אנחנו חיים
לימדה אותנו לנסות להתעלם ולברוח ממנו (להדחיק/ להיות בהצפה)

הדרך אל הבהירות הזו,
שתאפשר רווחה, ביטחון, שקט פנימי ואהבה לעצמנו -
ומכאן גם ליקירנו
היא דווקא דרך העומס האמוציונלי -
נשימה ושהייה עם התכנים האמוציונליים -
מה שיאפשר להם להתפוגג ולהתפזר
לטרנספורמציה להתחולל
ולנו... 
לבחור את התגובה הנכונה לנו
שמאפשרת רווחה, שקט ומרחב בטוח לאהבה
על פני התנהלות שמבוססת על אוטומטיים הישרדותיים..

~~~~

לחיי הריפוי שמאפשר לנו

להשתחרר מהתפיסות המגבילות

ולהביא את עצמנו ברכות אלינו וליקירינו

אמן ❤




גלית אליאס, 

מומחית בהחזרת אהבות למקומן

ובראש ובראשונה זו שממך אליך!



פה בשבילך במגוון דרכים:
  • איך להשתחרר מכל פלונטר או הרגל ב 21 יום? תהליך מוקלט בוידאו עם כל התכנים והכלים שקריטי להכיר להכלה וטרנספורמציה. פרטים נוספים בלחיצה כאן
  • פגישות פיזיות/ Skype~ Zoomבלחיצה כאן אפשר להגיע לתיבת המייל שלי ונתאם










אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה