ואם הוא } אומר לה { אמירות מקטינות? (vice versa)

 "למה את תמיד כזו מקובעת??!!"

או

"אתה כזה קמצן ! (בליווי עווית מסתייגת וזה - באנדרסטייטמנט), למות..."

לצערנו (!!) הנטייה הזו לשים אחד את השני בתבניות מקטינות

מאד נפוצה,

גם אם זו התבדחות על חשבון האחר

וגם אם זו אמירה רצינית.

כך או כך הנטייה הזו פוגעת בכולם -

במי שנאמרת כלפיו - מן הסתם,

בקשר הזוגי - שכן - היא מרעילה את המרחב הזוגי

ומובילה להתרחקות והימנעות, (או מריבה)

ובמי שאומר אותה וחווה דרכה ביקורת, שיפוט וביטול

שמרעילים פנימה לא פחות מאשר החוצה

בהינתן מצב בו רובנו נכנסים לקשר

עם כמיהה עמוקה שיראו אותנו וישמחו בנו בדיוק כמו שאנחנו,

(כמיהה שלרוב לא סופקה מהדמויות שטיפלו בנו

ולא אתייחס פה להאם זה אכן תפקידו של בן הזוג)

מעֶבֶר לתסכול שהנטייה הזו להקטין מעוררת -

אצל מי שהיא מופנית כלפיו -

היא עשויה לעורר ולהגדיל את הספק - "אולי אני באמת לא מספיק"

שממילא מתקיים שם משהצורך להיראות לא סופק בילדות,

כך שככל שמתווספות אמירות מקטינות,

יותר ויותר מתקבעת האמונה המגבילה הזו - גם אם לא במודע -

"אולי אני באמת לא מספיק..."

פה אני רוצה להביא עיקרון מנחה שעשוי להרגיע ולומר

שאם זה מתסכל אותי שמישהו אומר לי אמירות מקטינות,

(ולא משנה אם אני מגיבה בכעס הודף או בהתעלמות וניתוק)

זה מוכיח שישנו מאבק פנימי בתוכי:

בין הקול שיודע שאני כמו שאני זה נפלא -

קול ששייך לידיעה פנימית כזו מעצם היותי נשמה עצומה,

שאמנם הולך ונדחק לפינה ככל שהיו אמירות מקטינות עם השנים,

אך קיים שם והוא שדובר את האמת (!)

לבין קול פנימי שנבנה מאותם הקולות החיצוניים 

ששמעתי לאורך החיים - ש"משהו בי לא מספיק".

והוא שדובר שקר (!)

קול זה אגב יכול להיבנות גם רק מכך שהמבט שהיה מופנה אלי

לא היה מבט רך, מקבל ואוהב.

עד כאן - הבעיה,

השאלה היא איך לעשות את ההפרדה הזו 

ולא לקחת את מה שלא שלי?

אז נכון -

מצד אחד כאמור לעיל - כל מה שכבר "נכנס" -

מזכיר לי שיש בתוכי ולו שבריר אמונה שאולי זו האמת...

ופה - נדרשת עבודה פנימית לנקות את הספק, להתמיר את האמונה,

לגדל את עצמי, להכיל, לקבל ולאהוב.

(כן... זה לא לגמרי פשוט כמו שנשמע, ובכל זאת ישנה דרך שמובילה לשם)

לצד זה,

ההרגל להתערבב עם מה שסביבנו כל כך נפוץ,

שְפֹּה אני רוצה לספר סיפור קצר שיכול להבהיר יותר בקלות

איך לעשות את ההפרדה בין מה ששלי למה שלא,

הפרדה שכאמור תתאפשר יותר 

ככל שאני מחוזקת ומחוברת ובקבלה לעצמי:

את הסיפור אני מביאה מתוך אחד הפרקים 

בסדרה המופלאה CROWN,

בה בימים אלה אני צופה בנטפליקס.

(וואוו כמה שאני נהנית..

הפכתי להיות מסיונרית שלה - לרוץ לראות אם טרם..)

באחד מהפרקים מביאים את הסיפור על וינסטון צ'רצ'יל

שלקראת יום הולדתו ה 80 הזמינו לו צייר מודרניסט שיצייר אותו.

כל תהליך הציור היה מורכב מסיבות שלא אפרט כרגע

ואז ביום ההולדת שהיה גם יום ציון אירוע ממלכתי במקביל, 

וינסטון צ'רצ'יל נאם וחשף את הציור שהיה תחת כיסוי בד,

כך שראה אותו לראשונה ביחד עם הקהל המכובד שנכח באירוע.

הוא כל כך התאכזב, וכל כך כעס ממה שראה... 

שלא היה מוכן לקבל את הציור.

והנה אני מגיעה לפואנטה -

הצייר בחר להגיע לביתו, לברר אתו מה הוא לא אהב,

ווינסטון צ'רצ'יל אמר לו את דברו בצורה מאד נוקבת, 

שהיתה יכולה בקלות להיתפס בעיני הצייר כמקטינה ומעליבה מאד -

ולמרות זאת, הצייר אמר לו בביטחון שקט - משהו כמו:

"אני מבין שמאד התאכזבת, אבל בעצם אין לך שום דבר נגד הציור או נגדי,

העניין הלא פתור שלך הוא עם הזיקנה והרפיון שבו הגוף שלך נמצא"

כי הציור העביר את התמונה האמיתית - (מודרניסט.. אמרנו) 

ולא את התדמית שצ'רצ'יל היה רוצה לשדר דרכו,

את אותה מציאות שהזקנה שצ'רצ'יל התכחש לה ניכרת בה.

לא יודעת אם זה באמת מה שקרה במציאות,

בכל אופן זוהי דוגמא מופלאה להפרדה 

בין העניין הלא פתור של מי שמולי - שגם כשהוא משליך אותו עלי,

הוא עדיין שלו,

וככל שאני נקייה מאשמה, ומהתפיסה "אני לא מספיק..."

ההפרדה הזו בין מה ששלו ומה ששלי - מתאפשרת

ואני מוצאת את עצמי לא כועסת, לא נעלבת, לא מתנתקת

ולא מגיבה באופן אמוציונלי אחר,

כי ברור לי שזה - לא שלי. רק הושלך עלי 

ואני יכולה להחזיר את זה באהבה וברכות לשולח.

~~~~~

על זה אני רוצה להוסיף משפט שיש אומרים שהוא סיני עתיק,

ויש שטוענים שמקורו פורטוגזי..

בכל אופן הוא אומר בתרגום סימולטני:

"כשאני בטוחה שאני מכירה אותך,

אני כאילו ממיתה אותך בקרבי..."

משפט חכם שמזכיר לנו -

שאנחנו יצורים שעוברים שינוי מעצם היותנו בחיים,

מן הסתם שינוים פיזיים

וגם - ככל שאנחנו בתהליכי צמיחה והתפתחות -

שינויים שמתאפשרים מהיפרדות מחליפת ההישרדות -

והתקרבות ומימוש האיכויות המופלאות 

של הנשמה העוצמתית שאנחנו חלק ממנה.

מכאן: מה שהייתי אתמול הוא לא בהכרח מה שאני היום 

וכשאנחנו רואים את האחר והוא אותנו

בתוך התבניות המקטינות של מה שהיינו בעבר -

זה גם עשוי להקשות עליו להטמיע את השינוי

וגם לא מאפשר לבן הזוג המקטין - להכיר וליהנות מהשינוי

ולפעמים בכלל להיות ער לו ...

לכן,

בנוסף לעניין ההפרדה בין מה ששלי למה שלא,

מתווספת האפשרות לתרגל נקודת מבט חיובית -

עיין טובה לעצמי ולאחר,

לא ממקום שמתעלם ממה שלא מרוצים ממנו,

אלא ממקום שרואה גם את מה שכן ונותן ולוּ מיני זרקור עליו,

מתוך הבנה שמה שנתמקד בו יגדל

ולכן ככל שנעריך מהלב, נוקיר, נכבד ונשמח במה שאנחנו אוהבים -

יהיה לנו יותר מזה

ומי פה לא רוצה עוד נחת שכזו ?

(רגע, רגע, פה קריטי לשים לב

ולא ליפול למלכודת של התעלמות ממה שלא מרוצים ממנו

מתוך אשלייה שאם לא נתייחס לזה שה יעלם..

אלא -

היכן שמתקיימת התנהגות לה אנחנו לא מסכימים -

נדרשת קבלה (לצד אי ההסכמה) כחלק מתהליך הריפוי, שמחולל התמרה

והתמוססות הקליפות ההישרדותיות תוך חשיפת האיכויות הנפלאות למימושן.)

אז...

לחיי הרכות והקבלה

שמאפשרות לנו באופן אבסורדי -

דווקא מתוך זה שאנחנו מקבלים את מה שיש -

גם כשהוא לא הרצוי..

לגדול להיות השלם שאנחנו

פה בשבילך במגוון דרכים:

פגישות אישיות, (לחצי כאן ותגיעי ישר לתיבת המייל של, כתבי לי ונתאם)

תהליך זוגי (אינטנסיבי או בתדירות שבועית, (פרטים בלחיצה כאן)

הדרכה מוקלטת (כמו זו שבלחיצה כאן)  שבמחיר סמלי מלמדת אותך כל מה שצריך לדעת על כעס, כולל תהליך שמוביל לבשלות רגשית לשינוי.

או תכנית דיגיטלית נשית להחזרת אהבה הביתה - למקרה שאת רוצה בשינוי והוא בינתיים יושב על הגדר. בלחיצה כאן פרטים נוספים

גלית אליאס 

מומחית בהחזרת אהבות למקומן

ובראש ובראשונה זו שממך אליך.