יום חמישי, 20 ביוני 2019

למה אני עושה כל כך הרבה ואיך אתה יכול לנוח עכשיו?

איך להוציא את העוקץ מהמריבות הללו וליהנות מהחיים?


ככל שאני נינוחה,
ככל שהגרון פתוח,
ככל שאני נוכחת -
כך הצליל של החליל נקי יותר

לפני כמה חודשים
התחלתי ללמוד לנגן על חליל צד
ואני נפעמת בכל פעם מחדש
כמה אותם העקרונות הינם גנריים
ומתקיימים ופועלים עבור כל דבר :

שנים הייתי עם רשימות של מטלות,
בניסיון אין סופי לסמן V
ולגמור אתן סוף סוף,

ניסיון שגם אם לעיתים העלה סיפוק,
לרוב השאיר אותי במן תחושה
של פספוס,

גם אם סיימתי הכל, 
מצאתי את עצמי לא פעם 
במוד כזה של פול גז בניוטרל
כאילו המנוע ממשיך לנוע בתוכי
גם כשכבר סיימתי הכל ואין לאן
ובנוסף עם טעם מר ולא מוסבר
של "לא מספיק"

זה כל כך נפוץ בתרבות שלנו,
כמעט סטטוס קוו
לקדש את העשייה,
לגנות את השהייה, המנוחה, ההפסקה...

עד כדי כך,
שאנחנו לפעמים מוצאים את עצמנו 
בתוך המרוץ כשלגמרי שכחנו 
לאן בעצם אנחנו רצים...

כי כשאני מחכה ש"הרשימה תיגמר עם V..."
והרי באופן הזה החיים נראים כרשימה אינסופית כזו...
באופן אבסורדי אמצא את עצמי ממשיכה וממשיכה
עד שלא הרשימה תיגמר,
אלא החיים...
(שלא לדבר על הנזק הפיזיולוגי 
שהסטרס מייצר)

לעומת זאת,
כשאני מתייחסת לכל רגע בחיי,
לא משנה אם אני מנגנת בו,
אם יש מולי אנשים כקהל,
או שאני מנגנת לבדי,
אם אני יושבת למדיטציה,
אם אני שוטפת כלים,
או תולה כביסה,

כל רגע - הוא רגע בחיי
ואני מביאה את המודעות וההתכוונות שלי
לחיות אותו במלואו.

נקודת מבט כזו
מוציאה לגמרי את העוקץ של המריבות
על מי יעשה מה
ולמה אני עושה יותר...
שרק מרחיקות בינינו,
שרק מחזקות את התפיסה
שמתייחסת למה שיש לעשות 
כמטלה שצריכה להיגמר

כי בעצם -
כשאני מקלחת את הילדים,
אם אני מביאה אתי נוכחות וסבלנות
אלו הם עוד רגעים מבורכים
של מפגש בינינו,
עוד רגעים בהם אני מעניקה ממני להם.

לעומת זאת,
ככל שאגיע ממקום חסר סבלנות
שרוצה כבר 'לגמור עם זה' -
כולנו הפסדנו
גם כשהמשימה בוצעה.

עכשיו אני לא באה לשפוט אף אחד,
גם אני לגמרי הייתי שם,
גם אני עוד מידי פעם מוצאת את עצמי ככה,

זה טבעי
והושרש בנו כל כך ביסודיות.

יחד עם זאת,
אני מתכוונת ובוחרת
להביא את עצמי במלואי ליותר ויותר רגעים
לא משנה מהו הדבר "לעשות" 

בין אם אני שוטפת כלים,
ובין אם אני מבשלת,
או מנגנת, 
או יושבת עם הבן שלי ושיעורי הבית...

במקום לעשות את זה טיק טק שייגמר,
בלי שאני נושמת...

אני עומדת עם שתי הרגליים על האדמה,
בנוכחות,
ערה למגע של כפות הרגליים,
נושמת,
שרה,
או שמה לי מוסיקה
ו נ ו כ ח ת 


אגב,
הסיפור הפנימי הזה שאם "אנשום"
ואהיה רגועה זה ייקח לי יותר זמן,
הוא לא נכון,
הוא לגמרי שקרי !

כי דווקא כשאין לי סבלנות
ואני מתקתקת את הדברים בלי נשימה,
דווקא אז יש הרבה יותר תקלות,
דווקא אז הבן שלי שמרגיש שאני לא באמת אתו
הרבה יותר 'נִידִי'
ונוצרים חיכוכים ומאבקי כוח.
גם הרבה פחות נעים
וגם... זה לוקח הרבה יותר זמן.

המסר התרבותי הזה
שמקדש עשייה ותקתוק, מהירות והישגיות
הרחיק  אותנו מעצמנו
ומהקצב הנכון לנו

(על אחת כמה וכמה 
אם הקצב האישי הייחודי הוא איטי יחסית -
אז גם התרגלנו לקבל על הראש
ולספוג שיפוטיות על כך שהוא כזה,
ומי בעצם אמר שמהיר = טוב ונכון???
שווה לשים פה סימן שאלה)

ולזכור שכל מה שמגיע ממהותי שלי
הינו מבורך, מופלא ובעל ערך ואיכות
שלא נכון יהיה להטיל בו ספק.

ככל שאני מאפשרת לעצמי להיות ברגע הזה
נשימה לגוף, 
ערה לרגשות,
נוכחת,
כך אני מתוודעת יותר ויותר למהותי
ונותנת לה לקרון את היופי שבי
מתוך קבלה של מי שאני 
בדיוק איך שאני באמת.

מאחלת לך הרבה רגעים כאלה,
של אושר ונוכחות
של שמחה וסיפוק אמיתי

פה בשבילך

גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן

אין תגובות:

פרסום תגובה