רגע לפני ששוברים את הכלים - על תסכול ושחרור ממנו

"עוד קצת... כבר מגיעים " אני שומעת את עצמי אומרת לעצמי,
תוך שאני מתנשפת בכבדות,
צועדת באיטיות תחת השמש הקופחת,
ממצמצת מהמליחות שהזיעה מגירה אל תוך עיני,

הנוף עוצר נשימה,
צוקים צהובים נישאים אל שמיים כחולים,
אי שם במדרון פס ירוק של צמחיה לאורך האפיק,

אבל כעת, משהמשכנו אל עבר הבְּרֵכוֹת העליונות
והתרחקנו מהירוק המחָיֵיה,
רק מידי פעם נשמע פכפוך המים בנקיק
ומזכיר לנו שהם שם
ממלא בתקווה שהנה.. כבר נזכה לשוב אליו,
להתרענן במימיו המרעננים, הצלולים,
המצננים...

ובינתיים, הדרך ממשיכה על המדרון,
עוד עיקול, 
שוב עלייה מתונה שמכבידה על השרירים,
אחריה ירידה תלולה 
לוקחת לקצה גבול היכולת את שארית כוחותיי,
(לא שזו איזו פסגה נחשבת אלא יותר 
שילוב של 38 מעלות בשלהי הקיץ,
ושרירים שרגילים לתנוחת ישיבה :-)

ואז...
חוזר הצליל המפכה של הזרימה להישמע,
הצלה... 
הקלה מתפשטת בגוף,
הגענו אל המים הצוננים.

הרגליים טובלות,
הקור הרענן שוטף אותן מבחוץ
ומעביר רעד קל מעלה,

1,2,3 ו... ספלאש...
קפיצה למים הקרים
והגוף רווה נחת...

עונג צרוףףףףף

"איך הייתי יכולה להעריך כל כך את גן העדן הזה,
לולא המאמץ שהיה מנת חלקי בדרך לפה?"

אני שומעת את עצמי אומרת,
ומבינה עוד תפקיד שיש לו לתסכול:

בזכות המאמץ, יכולתי להעריך את ההקלה פי כמה
וליהנות ממנה כשכל תא בגוף מוקיר על קיומה.

(עוד תפקיד בנוסף לזה העיקרי בעיניי-
שנותן לנו הזדמנות מעצם הגישה אל מה שעליו
יושב התסכול, לרפא אותו. כתבתי על זה אינספור
פעמים למקרה שלא יצא לך לקרוא חפשי בבלוג)

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

מי כמוני יודעת שישנן תקופות ומצבים
בהם אנו חווים את החיים
כתסכול מתמשך, 
כמאמץ בלי פוסק,
כאילו הגלגלים חורקים
ושוב ושוב מפגישים אותנו עם קושי..

והנה אני מגיעה לפואנטה -
זה לא חייב להיות ככה!
זה לא הסוף - זוהי רק ההתחלה -

התסכול כשהוא מציף ומגיע,
בין אם הוא פוגש אותי מול הבוס שלא מעריך אותי,
ובין אם מול בן הזוג שמתעלם ממני,
או מאשים אותי בכל דבר,
או מול חברה/ ילד/...

התסכול הזה שלפעמים כל כך קשה 
שבא לי רק לברוח,
או לגרש אותם מעל פני,
כאילו אם הוא { שמאשים אותי ילך,
לא ארגיש את האשמה הזו שמכבידה עלי כל כך...

עשוי להיות בלתי נסבל,
אלא אם יודעים איך ניתן לשחרר אותו.

אם מקבלים "מקלות הליכה"
ומראים לנו את "הדרך מטה למפל הזורם",
לנביעה המחייה

כי אמנם, אותו בן זוג/ חברה/ ילד
כשהוא מאשים אותי או מבקר או מתעלם ממני,
זה מפגיש אותי עם התסכול,
אבל ... 
זה האחרון מתקיים בתוכי פנימה
ושינוי התפאורה, לא ישחרר אותי ממנו

ובכל זאת,
אם אני רק יודעת איך,
אני יכולה להפוך כל מפגש כזה עם התסכול
כדי לנקות עוד ועוד ממנו,

כך שהמפגשים שלי עם החיים 
הופכים יותר ויותר מזינים, מחיים ומשמחים!

תארי לך איזה כיף וכמה ממלא בתקווה מענגת יהיה
במיוחד אחרי תקופה של תסכול, חוסר הבנה,
האשמות וריחוק,

לפגוש שוב את אותו בן זוג ממקום שרואה אותו,
ממקום שהוא רואה אותך,
ממקום בו מתקיים חיבור בין הלבבות

כי הרי כפי שכתבתי -
אחרי המאמץ, 
אחרי תקופה של תסכול מתמשך כזו
נוכל להעריך פי כמה
וליהנות הרבה יותר מהחיבור המתחדש בינינו

אז נוכל באמת ליהנות מהדרך,
לא רק לחיות את החיים כשגרה של משימות,
אלא להיות יותר ויותר בהקשבה ללב,

בדיוק לעצמנו ולסביבה,
בחיבור ממלא ומשמח.

אפשר לקבל "מקלות הליכה כאלה" 
בזוג,
או באופן פרטני

פרטים על האינטנסיב הזוגי שלוקח אתכם 
לזוגיות של חיבור וצמיחה הדדית בלחיצה כאן

ואם תהליך אישי זה מה שנכון לך עכשיו
לחצי כאן ותגיעי ישר לתיבת המייל שלי

לשנה של צמיחה מרעננת ומשמחת
רכות ואהבה

גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן.