יום חמישי, 12 ביולי 2018

מה אני עושה כשאני על אוטומט?

אחד האוטומטים החזקים שלי הוא עשייה.

לא סתם עשייה, אלא מה שנקרא over doing,
עשייה בלי לנשום,
עשייה מתוך דחף ששולט בי
שקורא לי להספיק, למהר,
לעשות כבר גם את זה וגם את זה...

דוגמא טובה יש לי מכמה שבועות לפני פסח האחרון
כשכולם היו עסוקים בניקיונות סביבי,
לרגע שמעתי את עצמי אומרת לי:
"באמת, מתי כיבסתי את הוילונות בפעם האחרונה?"
וברגע שאחרי מצאתי את עצמי
עם נגלה ראשונה בתוך המכונה,
כשהשנייה מוכנה להיכנס מיד אחריה

ואז בלי שהיתה לי איזו אמירה בנושא
נעמדתי מול הארון של הבן שלי
סידרתי מדף ראשון ומדף שני, מגירות,
ערימות של מה לזרוק ומה למסור נערמות לצידי
כשלצד תחושת "איזה כיף שנקי" שמתמלאת בתוכי,
מתקיימת ידיעה פנימית של יציאה מאיזון.

מן אמוק כזה שאני בתוכו 
ועד שלא הכלללללל יהיה גמור
לא ארגע

והקטע הוא..
שגם כשהכלללל גמור... אני לא נרגעת..

כי המנוע שהתחיל להסתובב בתוכי
כבר מסתובב מעצמו
וממשיך גם על ריק..

גם כשלכאורה סיימתי-
הראש לא מפסיק לעבוד,
והשקט המיוחל שציפיתי לו שיגיע כשהכל יהיה גמור
נשאר רחוק ובלתי מושג.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

עשייה היא אחת מהדרכים שלי לברוח -
לברוח משהייה
לברוח מלהרגיש מה שלא נעים לי,
לברוח מהתחושה האיומה של חוסר ערך
כי "מי שלא עושה לא שווה" הוא מסר שמוטבע בי לעומק.

אז מה אני עושה כשזה קורה לי?

כי אמנם פסח יש אחת לשנה,
אבל לצערי זה לא קורה לי רק בפסח..
בכל פעם שיש לי עומס עם רצף פעולות גדול
אני עלולה לצאת מאיזון ולהיבלע בעשייה.

כשאני שמה לב לכך,
ולשמחתי (?) המציאות לא משאירה לי מקום לספק
כי כשאני בתוך הטראנס הזה של העשייה
פתאום אף טלפון שאני צריכה לעשות לא נענה,
והמסמכים לא נסרקים כמו שצריך,
והחנות הזו בדיוק סגורה עכשיו -
אני מקבלת את הסימנים בצורה שקשה להתעלם מהם..

מה שמזכיר לי להדגיש
שהאשלייה היא - לפחות זו שהיתה לי תמיד
שאם אני אעשה את זה בשוונג - בלי לנשום,
זה ייגמר יותר מהר
היא אשלייה ולא אמת
גם אם היתה הסיבה שהשאירה אותי במוד של משימות 

אלא שזה ממש לא ככה
כי הרשימה לא מתקצרת,
היא נשארת במקום
או יותר נכון אני נשארת במקום

אז מה יכול לעצור את זה?

ראשית תשומת הלב -
לשים לב שזה מה שקורה לי.

שההרגל ההוא שהיה לי טוב אולי פעם,
אפילו שכבר פחות נחוץ לי, 
שאב אותי שוב

לקחת נשימה,

ופה, גיליתי שעוזר לי לשנות כיוון
לעשות הפסקה,

לצאת להליכה,
ללכת לים,
לעבור למשהו אחר ולו לכמה רגעים,
לחזור למרכז.

לשהות,
לנשום,
נפלא לנשום אל הלב
להקשיב לפעימות שלו
להתחבר למילים "הקיום שלי בטוח"

ובמקום לתקתק משימות,
מה שמוביל לתחושת פספוס
כי לא מאפשר לי להיות ברגע הזה אלא לדהור קדימה,
אני חוזרת לפה. 
לחיות את הרגע
וגם אם זה מחזיק מעמד באופן זמני
הרווחתי לפחות את הזמן הזה


לפעמים זה חזק ממני
אז אני נותנת לסערה לחלוף
משתדלת להחליף את הביקורת בסליחה לעצמי
על כך שזה כנראה עוד חזק ממני
ולקבל את עצמי למרות שאני לא מושלמת 

בנוסף, מה שעוזר להחליש את הכוח של האוטומט הזה 
הוא תשומת לב אל הגוף והנשימה
אל הרגע הזה ברגעים שלווים
(לא תוך כדי שהאוטומט מופעל)

כשאני מחזקת את החיבור שלי אל עצמי 
ואל הערך שלי ולא מתוך עשייה

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

כל אחד והאוטומטים שלו,
היווכחות בהם היא כשלעצמה ולו במעט -
בכוחה להחליש אותם.

הבנה מהו הצורך שבנה אותם
מאפשרת לנו למצוא דרכים מזינות באמת
למלא אותו עוד ועוד

כך שהאוטומט נדרש לנו פחות,
או לפחות שולט בנו פחות
ובמקום זאת
אנו לומדים לשלוט בו.

בכל פעם שהוא שוב עולה,
במקום שיפוט, אשמה וביקורת,
סליחה לעצמנו שלא יכולנו אחרת
מאפשרת להגיע בקלות יותר לבחירה

בחירה במה שמזין אותי וטוב לי.


מי יתן ונזכה להתפתחות משמחת ונעימה
אל הגדולה של עצמנו.

גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה