יום ראשון, 19 ביוני 2022

האם אנחנו יצור מונוגמי ע"פ הביולוגיה שלנו?

או "קיצור תולדות האהבה" / דר' ליאת יקיר


את הפוסט הזה אני כותבת כתקציר לפודקסט שהאזנתי לו בהנאה רבה,

בו שחר כהן מראיין את דר' ליאת יקיר,

בהמשך לספרה החדש "קיצור תולדות האהבה".

ברור... כבר הזמנתי לי ממנו עותק :-)

ורק למען הסר כל ספק, אין לי פה שום עניין אישי,

מלבד להעביר אליך ולו קצת מהריאיון המרתק הזה -

שרוב הדברים שנאמרו בו היו חיזוק לתפיסת העולם דרכה אני רואה את הדברים -

אף שהגיעו מזווית אחרת - ביולוגית..

ותמיד זה מרתק אותי (וגם כיף לי) לראות איך האמיתות מתכנסות להן

מכל מיני כיוונים, לא תמיד צפויים.


אז..

אחת הכותרות לריאיון היא: 

איך לשמר את התשוקה ביחסים מונוגמיים? - אם אפשר 

ואם אנחנו - בני האדם - בכלל מונוגמיים? 

שזו סוגיה שנמצאת בוויכוח ישן בין מדענים..


מנקודת המבט הביולוגית - היא מוסיפה -

רוב היונקים הם לא מונוגמיים. כולל קופי האדם שהכי קרובים אלינו,

רק 3% מן המינים הם מונוגמיים.

זאת אומרת שכאשר מתייחסים למונוגמיה לכל החיים - 

היא כמעט לא קיימת בטבע -

12 יצורים בלבד מתוך 8 מיליון מינים,

מה שנחשב בגדר טעות סטטיסטית.


ואכן לאורך ההיסטוריה גם האנושות לא היתה מונוגמית

בחברות מאטריארכליות היה ריבוי בני זוג,

ובחברות פטריארכליות - היתה לרוב פוליגמיה, 

כלומר גבר אחד עם כמה נשים.

(והרי גם לנו 3 אבות ו 4 אימהות...)


לפיכך, ליתר דיוק הויכוח בין המדענים הוא 

האם האדם הוא יצור פוליגמי או מונוגמי סדרתי.

לגבי מונוגמיה לכל החיים יש הסכמה שבני האדם אינם בטבעם הביולוגי.


ובכל זאת, לא להיבהל, היא ממשיכה ומוסיפה -

שאמנם המחקרים מתבססים על משפחת היונקים,

אבל אנחנו -בני האדם אמנם יונקים - אך מן הסתם יותר מורכבים

ומושפעים לא רק על ידי נוירונים והורמונים,

אנחנו יצורים מאוד חברתיים.


לאורך ההיסטוריה כאמור היו מערכים שונים של זוגיות

ומי שיצר את המונוגמיה כפי שאנחנו מכירים אותה -

עם הטבעות והנדרים ו"לכל החיים" הם הרומאים.

המטרה שלהם היתה להצליח לשלוט ביתר קלות 

(מאחר ובחברות פוליגמיות הנאמנות של הגבר הינה לחמולה יותר מאשר לשלטון)

על זה בהמשך ההיסטוריה, הדת הוסיפה משלה, 

בטיבול עשיר של אשמה ובושה -

ומסרים רבים שמדכאים מיניות,

על מנת לשמר את החברה כמונוגמית למרות מה שנקרא "אפקט קוליג' " -

שהינו אפקט שגורם לתשוקה לרדת לאורך הזמן.

(איסורים אלה אגב, כנראה בין היתר יצרו לאורך הזמן את האובססיות למין - מנגד.)

ובכל זאת - גם אם בטבענו הביולוגי אנחנו לא יצורים מונוגמיים -

למונוגמיה יש היתרונות שלה 

אגב- פה היא מוסיפה ומדברת על השונות הגדולה בין בני האדם

בין כאלה שהנטייה הטבעית שלהם תהיה למונוגמיה,

לכאלה שהנטייה הטבעית שלהם לריגושים מאד חזקה ולכן לרוב פחות יסתפקו בבן זוג אחד.


בכל זאת - כאמור -

למונוגמיה יש היתרונות שלה -

גם המשפחתיים, הכלכליים

וגם כמסגרת שמאפשרת חָבֶרוּת יציבה, תמיכה ובטחון

שותפות למסע החיים ו... אפשרות להזדקנות ביחד.

~~~~~


זהו ההסבר הביולוגי שהיא מביאה למה שאנחנו מרגישים באהבה:

כשאנחנו מכירים אדם,

מסתכלים לו בעיניים, מלטפים, מתקרבים...

מופרש הורמון האהבה - האוקסיטוצין

והוא יוצר התניה במוח בין הפיזי - מה שחשים,

לבין ההרגשה הטובה, הביטחון, 

אז מופעלת מערכת הרגיעה 

ונוצרת התניה שגורמת לנו לרצות להיות עם אותו האדם

כדי שהטוב הזה ימשיך...

כולל הרצון לוותר על הרצון האנוכי ועליה של הרצון והצורך לעשות למען האחר.


החיים מתחילים באוקסיטוצין

שמופרש ברמות הגבוהות ביותר 

בלידה

בהנקה

ובאורגזמה

אהבה הורית לכן מאד חזקה

ואהבה זוגית תהיה חזקה יותר אחרי וככל שבני הזוג עשו אהבה

מאשר שני אנשים שרק נפגשו ודיברו זה עם זו.

מבחינת כמות האוקסיטוצין שתופרש, 

היא בערך פי 10 בזמן אורגזמה לעומת דייט בבר למשל.

ככל שמופרש יותר אוקסיטוצין - כך נרצה להישאר קרובים לאותו אדם.


כיציר הגנים -

רמת העונג הגדולה ביותר בזמן אורגזמה -

כי האינטרס של הגנים הוא שהמין האנושי ימשיך להתקיים.


כיצור חסר אונים - אנחנו כבני אדם -

כמו שהתינוק עד גיל שנה תלוי טוטאלית באם,

כך גם מנגנון ההתאהבות מחזיק כשנה.

המנגנון ההורמונלי הזה מחזיק אותנו כבני זוג קשורים

בצורה כזו שאנחנו מרגישים שאי אפשר אחד בלי השני

(במיוחד בהתחלה עד כדי רכושנות וקנאה)


בדומה לתינוק -

אחרי שנה בערך (במקרה הטוב - בו הקשר יציב ונבנה בו בטחון מסוים)

מתחילה כמות האוקסיטוצין לרדת 

והרצון להישאר "דבוקים" פוחת.


הסטטיסטיקה מראה שסביב 3 שנים אחרי הילד הראשון,

מתחילות חריקות בקשר.

גם זה - מוסבר בהסבר ביולוגי -

המוח מתוכנת לכך על ידי הגנים,

שעבורם מונוגמיה היא לא אינטרס  -

כיוון שמנקודת המבט ההישרדותית, כמה שיותר עותקים

ומאותה נקודת מבט ששואפת להישרדות האנושות -

מוטב "לפזר סיכונים" קרי שהילדים יהיו מכמה שיותר בני זוג.

הגנים מטרתם לשמר את המין האנושי.


במילים אחרות -

הגנטיקה לא מעודדת לאהבה לנצח נצחים...


הדרך לראות את האינטרס הזה 

אחרי תקופת מה - לרוב כאמור עד 3 שנים - 

הגירוי מבן הזוג כבר פחות מענג יחסית להתחלה של הקשר

הוא שנקרא כאמור - אפקט קוליג'.

אפשר לראות את המנגנון הביולוגי הזה בטבע על בעלי חיים

ולהיווכח שהגירוי עולה חזרה כשיש נקבה/ זכר אחר.

~~~~~


לכן,

במיוחד כשאנחנו מבינים שזה לא בטבע שלנו - 

אם אנחנו רוצים לשמר את הקן, את הבית, את הקשר -

המונוגמיה דורשת מאתנו עבודה.


זאת אומרת בין היתר -

ללמוד ולפתח יכולת תקשורת ושיח בין בני זוג,

אבל לא רק (!)

חשובה בעיקר ע"פ דר' יקיר - עבודה על המיניות,

העמקה וחיבור דרך המיניות,

כדי שיהיה אפשר להתגבר על אפקט קוליג'.

ולמרות הנטייה הטבעית להפחתה במשיכה

(שאגב תופיע בכל קשר זוגי שלנו כך שגם אם נסיים את הקשר הזה,

אותו הדבר צפוי לקרות בקשר הבא ...)

אפשר יהיה לשמור על החיבור ואף להעמיק אותו.


עצם זה שאנחנו מכירים בכך

שהרוויה המינית תגיע מתי שהוא

שמה שהיה בהתחלה כ'פיצוצים' בינינו

מתי שהוא ידעך - כי ככה אנחנו בנויים,

יאפשר לנו גם להבין שזה בסדר, במובן שזה טבעי,

זה לא אומר שמשהו לא בסדר בו או בה, או בזוגיות שלנו...

וכך נוכל - נקִיים מאשמה - לפעול לחיבור ולחיזוק הקשר

לחיבור מיני חזק יותר

ובין היתר דרך המגע להחיות את האוקסיטוצין.


זאת בנוסף לחיבור רגשי שככל שנשמור עליו ונעמיק אותו

יוכל לתמוך בנו 


גם כשקשה זה אפשרי לשמור על חיבור רגשי ופיזי

כשהחיבור המיני יתרום לרגשי והחיבור הרגשי יתרום למיני.


נכון... שלנשים זה עשוי להיות מאתגר -

בגלל שאצלנו הנשים יש הרבה יותר קשר 

בין המצב הרגשי לעוררות המינית


לא פעם, במרוץ החיים,

כשאנחנו לא מצליחים לבטא את הרגשות שלנו,

לדבר על מה שקשה לנו ולעבד את התסכול

ובנוסף סוחבות עלינו תכתיבים חברתיים הכוללים

כל מיני ציפיות מאתנו כמו לספק את הצרכים של כולם..

נוצרים מחסומים שלא מאפשרים חיבור מיני שבאמת מענג

ואז במקום שהמגע המיני יאפשר הרגעה, 

הוא רק הופך להיות נטל שאנחנו מנסים להימנע ממנו


הנה עוד פיסת מידע מהמדע שמסבירה

ובעיקר מאפשרת לשחרר מהאשמה ולחולל שינוי בנושא -

במחקר שעשו ובו סרקו את המוח של גבר ושל אישה תוך כדי גירוי מיני,

ניתן היה  לראות בבירור את השוני ביניהם -

האונה המצחית זו שאחראית בין היתר על הסרטס, על המחשבות המדאיגות,

השיפוט, הביקורת העצמית, הוויסות -

נכבית הרבה יותר מהר אצל הגבר מאשר אצל האישה -

למעשה ברגע שהגבר מגורה מינית - האונה המצחית שלו נכבית. 

זה הגיוני במובן ההישרדותי - שוב מנקודת המבט של המשכיות האנושות -

כיוון שהזכר ממוקד מטרה וצריך להרבות את זרעו.

האישה לעומתו - חייבת לקחת בחשבון את ההשלכות - באוטומט ההישרדותי שלנו -

שכן זה- משמעותו לפחות בהבנה של הגנים - פוטנציאל לצאצא -

לכן אצל האישה האונה המצחית נכבית רק ברגע האורגזמה.

זו הסיבה שלנשים קשה יותר להגיע לאורגזמה.

על אחת כמה וכמה בהינתן אפקט קוליג' -

שממילא מקטין את הריגוש מבן הזוג.

והרי לנו הבדלים משמעותיים שמבלי להבין אותם -

יכולים להתפרש בטעות כדחייה אצל בן הזוג

("איך את עסוקה בדברים אחרים ולא בקצב שלי...")

~~~~~


בנוסף, ישנו הפרולקטין -  אותו הורמון שמופרש בנו כשיש סביבנו ולנו ילדים -

שבא לשמור על הדור הצעיר ולוודא שאנחנו הבוגרים עסוקים בהם ולא בעצמנו... 

כך שבין היתר הוא מדכא מיניות.

שוב- מסיבות הישרדות האנושות - כדי שהיא תהיה "אמא טובה יותר"

והוא אבא מסור.

~~~~~~


ככל שאנחנו מבינים את המצב - בחיזוק ההבנה הביולוגית,

ברור יהיה לנו - שמלכתחילה happily ever after נשאר באגדות

ולכולנו - צפויים להיות צמתי משבר

כי ככה אנחנו בנויים...

וזה קורה לכוווולם...


ככל שנבין זאת וניקח זאת בחשבון,

הרי שנוכל ראשית לא להיבהל כשאלה יופיעו,

לא להרגיש אשמים או לחשוב שמשהו לא בסדר

לא בבן או בת הזוג וגם לא בזוגיות שלנו...

כך נוכל גם לפעול בהתאם, על מנת להישאר ביחד בחיבור מיטיב ומזין לשנינו.


תשוקה וסטרס לא הולכים ביחד,

מזכירה לנו דר' יקיר,

לכן חשוב ללמוד להרגיע אחד את השני,

מאז שהגענו לעולם היתה שם עבורנו אמא שעירסלה אותנו

לכן נמשיך לחפש כל החיים מישהו כזה שיהיה המיכל עבורנו.

גם שזו הציפייה מבן הזוג, 

סביר להניח שלא באמת יוכל למלא אותה - אבל כן יוכל -

ללמוד לראות אותנו, להיישיר במבט, 

לחבק, 

להקשיב, 

לתמוך,

למשל באופן כזה שיקח את הצד שלי כשאני מספרת לו על משהו שקשה לי,

וכו'..


נכון - זה לא קל,

נכון - אף אחד לא לימד אותנו ולא הכשיר אותנו לכך,

יותר גרוע  - הבטיחו לנו שהאהבה- כשהיא אהבת אמת 

שומרת עלינו באושר ועושר לנצח נצחים...

הבטחת שווא כאמור..


יחד עם זאת,

זה בהחלט יכול להיות אפשרי,

כשנלמד איך...


בהינתן הביולוגיה שלנו,

אם אנחנו בכל זאת רוצים לשמר את הקן הזוגי והמשפחתי -

אלה הם (חלק מ)גורמי הצלחה שבכוחם לעזור לנו בכך:

נוכחות,

חיבוק,

הקשבה,

תמיכה,

אמפטיה..

כל אלה במישור הרגשי והמיני.


חשוב לזכור בין היתר שכשאנחנו כועסים -

זה המנגנון שלנו לפרק את המתח שהצטבר עלינו

ותמיד מאחורי הדברים ישנו תסכול וצורך בחיבוק, בערסול,

ככל שנצליח להיות המרגיע אחד עבור השני

כך ייווצר בטחון 

ובין היתר המפגש המיני יכול להתקיים על בסיס יציב יותר.


עם השונות הרבה בינינו,

מוסיפה דר' יקיר  - חשובה התפתחות אישית -

שמאפשרת אותנטיות ונאמנות לעצמי -

זו יכולה להיות גורם נוסף שמחזק כל אחד מבני הזוג וגם את הקשר הזוגי.


היכולת לצמוח יחד כבני זוג - וכל אחד לחוד בתוך הקשר,

כך שכל אחד צומח אל הגדול שהוא,

לצד תקשורת בריאה המאפשרת חיבור תומך,

יאפשרו לכל אחד מבני הזוג להיות שמח, מלא ומסופק יותר

ולמרות הביולוגיה שלנו -

להישאר ביחד  happily ever after :-)

~~~~~~


עד כאן חלק מהדברים שמצאו חן בעיני ובחרתי לשתף אותך בהם,

מקווה שנהנית!,


פה בשבילך, 

עם כלים מופלאים שבכוחם להוביל לאיכות חיים בכלל

ולזוגיות מיטיבה בפרט!

בין היתר גם בקורס דיגטלי עצמאי ובמחיר שווה לכל נפש- 

פרטים בלחיצה כאן


גלית אליאס

מומחית בהחזרת אהבות למקומן

ובראש ובראשונה זו שממך אליך

~~~~~~~~~

אגב חיזוק התקשורת והחיבור-

יש לי מחשבה אם כי עדיין בוסרית -

לקיים סדנת צילום לזוגות סביב טו' באב

אם יש לכם עניין - כתבו לי ל מייל בלחיצה כאן: galitel2@gmail.com

~~~~~~~~~~~~~~~


               פה בשבילך במגוון דרכים נוספות:

אפשר בלימוד עצמאי בקורס דיגיטלי


ואפשר גם בפגישות אתי:
  • פגישות פיזיות/ Skype ~ Zoom בלחיצה כאן אפשר להגיע לתיבת המייל שלי ונתאם
  • איך להקפיץ את הזוגיות שלכם אלעל ביומיים? יומיים אינטנסיביים - בהם נפגשים פיזית ואתם לומדים את התיאוריה ואת הפרקטיקה. פרטים נוספים בלחיצה כאן  


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה