יום חמישי, 2 בנובמבר 2017

על מרכוז באבניים ויצירת שינוי במו ידייך

אחת לשבוע אני יוצרת בְחֵמָר,
3 שעות מְחַיוֹת שמחברות אותי אל היצירתיות
ששנים השתקתי והחנקתי (בעיקר מהפחד מכישלון).

לאחרונה חזרתי אל האובניים,
גם אותן זנחתי לפני כמה שנים מאותו קושי -
להכיל את הכישלון שחוויתי בכל פעם מחדש,

אלא שהפעם התאפשרה לי חוויה אחרת,
ומתוכה ירד לי אסימון כל כך גדול
שהייתי חייבת לנסח בכתב והנה אני משתפת בו:

מי שהתנסתה בקדרות – בעבודה על האבניים,
יודעת שזה לא קל כמו שזה נראה כשמסתכלים על אומן אבניים מנוסה.
יש סרטים ביוטיוב (שמתי אחד בסוף) בהם זה נראה קְלִיל הקלילות,
תוך מספר שניות נוצר מגוש חומר כלי לתפארת,
לכאורה בָקְטַנה.
אלא שכשמתיישבים לנסות גם, זה מרגיש אחרת לגמרי.

אחד השלבים החשובים אם לא 'ה' הוא השלב הראשון –
מִרכוז גוש החומר.
לפני שמתחילים למרכז, הגוש רוקד על האֹבניים כשהם מסתובבים
וניכר לעיין שהוא לא יציב.
בתוך הניסיון לייצב ולמרכז אותו –
כל עוד כפות הידיים שלי נעות עם החומר והוא מוביל אותי –
אין לי סיכוי
אבל כשאני מצליחה להביא את המרכז מתוכי – מחוברת לבטן שלי
ואני מובילה את התנועה או יותר נכון מכילה את התנועה שבין ידי
הופס – מתהפכות היוצרות והחמר נענה ומתכנס למרכוז.

למה זה כל כך משמעותי מעבר לכך
שכך אני מצליחה לייצר כוסות וקערות סימטריות יותר?

כי זה בדיוק כמו שאנחנו מנוהלים או מנהלים את האוטומטים שלנו:

כל עוד אנחנו נסחפים אחרי הסיפורים הפנימיים,
מאמינים להם, הולכים אחריהם -
אנחנו שבויים ולא יכולים לשנות את המצב.

אם למשל היא } מאד זקוקה להקשבה שלו,
כילדה היא לא קיבלה את תשומת הלב לה היתה זקוקה ונוצר שם חוסר כואב.
בכל פעם שהוא { לא מקשיב לה – או לא קשוב לצורך שלה,
עולה החסר ההוא הישן, מכווץ אותה ומכאיב,
שוֹבֵה אותה בתוך הסיפור ההוא,
מעלה אתו רגשות כמו עצב ועלבון, כמו תסכול וחוסר אונים, כמו גם אשמה,
כשהוא מקושר לאמונה הפנימית ש'היא לא מספיק טובה'
ואז – היא מגיבה באוטומט שסיגלה לעצמה לאורך השנים ומתרחקת.

כעוסה, כאובה, מכווצת, כשהטעם המר הזה של החוסר מלווה אותה לכל מקום
(גם אם היא מדחיקה אותו הוא עדיין שם ובכל פעם שהוא { לא יקשיב לה שוב –
או בכל פעם שזה מה שהיא תרגיש –
החסר הזה יעלה שוב על פני השטח וחוזר חלילה...

כל עוד זה המצב - 'עולם כמנהגו נוהג'
'הוא לעולם לא ישתנה',
'אין לזה סיכוי'
תקראי לזה איך שתרצי – היא מסתובבת במעגלים סגורים.
לעומת זאת –
כשהיא – הבוגרת שהיא, האם הפנימית של חלקיה הילדיים,
אותם החלקים שחסרה להם תשומת לב, הקשבה, הגנה, תמיכה וכו',

כשהיא הבוגרת ערה לכך שחלק חסר זה או אחר בתוכה התעורר,
והיא מביאה את הקול של הבוגרת שהיא,
את הנוכחות שלה,
את ההקשבה שלה אליו,
כשהיא מתבוננת מעיניה הבוגרות במתחולל בתוכה,
שוהה בתחושות וברגשות ומכילה,
אז - משהו משתנה
ובמקום שזה ינהל אותה
היא מנהלת את זה.

במקום הזדהות עם הילדה שהיתה,
מה שלא יכול לעזור ולשפר את המצב 
אלא רק לקבע אותו ולהבטיח שיחזור שוב ושוב,
מתאפשרת הכלה, אמפטיה
ולמעשה מתמלא הצורך ההוא שהיה כל כך חסר – הקשבה.
ממנה אליה.

אז, כילדה, היתה חסרת אונים ותלויה בהוריה,
אבל היום זו לא האמת, היא לא תלויה ולא חסרת אונים,
זו אכן החוויה שמתקיימת בקרבה כש... הוא לא מקשיב/ לא רואה אותה/ מזלזל וכו'
כל עוד היא הולכת שבי אחריה.

ובכל זאת –
בכל פעם שהיא הבוגרת, מצליחה להתבונן מהצד במתחולל בקרבה-
משהו משתנה,

אחרי כמה דקות של שהייה, הקשבה ונוכחות עם מה שיש
אפשר להרגיש ממש בהקלה.
אותה הקלה משמעה בעצם 
שחרור של חלק מהתכנים הישנים ו'התנדפות' שלהם,
כך שבפעם הבאה – היא עשויה למצוא את עצמה מגיבה אחרת
כי אותו מקום בועט וחסר,
כבר חסר פחות,
וככל שהיא נמצאת שם עבורו, יהיה חסר פחות ופחות, והצורך מתמלא.

ו... יש גם דובדבן :-) 
באופן מפתיע, הוא { יהיה קשוב לה הרבה יותר. 
סוג של קסם, אבל לא ארחיב עליו הפעם..

זה עשוי להישמע קצת בלתי אפשרי,
ורצוי בפעמים הראשונות להיעזר בליווי של מי שיודע את הדרך,
ולכן רוב התהליכים בהם אני מלווה נשים הם קצרי מועד,
כיוון שמהר מאד מרגישים בשינוי,
מקבלים את נקודת המבט,
והכלי מוטמע באופן כזה שמאפשר להיעזר בו באופן עצמאי.

אם יש משהו שמציק ולא נותן מנוח,
אני פה בכדי לעזור.

מאחלת לך שבת של שלום וברכה

גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן.

 נ.ב
ככה זה נראה מרכוז של חומר באבניים :
קרדיט: איילת אליאב





אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה