יום שני, 10 באפריל 2017

איך לעבור את סדר הפסח בשלום ? + מתנה צנועה ממני לחג



רגע לפני שהפסח מגיע ואנחנו מתיישבים לשולחן המשפחתי,
בחרתי לכתוב לך מסר שקשור לאינטראקציות המשפחתיות
שלפעמים, איך לומר (באנדר סטייטמנט)- טעונות משהו...
מסר שיאפשר לך להבין ולהגיב אחרת מהרגיל,
כדי שהחג הזה יהיה עוד יותר שמח!

יש אנשים שמולם אני מרגישה בנוח,
מביאה את עצמי בפתיחות, את האופטימיות שבי, את ההתלהבות,
עד כדי כך שאני מצליחה להדביק אותם בכיף הזה ולהשפיע ממני אליהם.

ככה למשל אני מרגישה מול אחותי. היינו יחד בברלין
בטמפרטורות לא שפויות ולמרות זאת מצאתי את עצמי
חיובית ואופטימית, שמחה ומתלהבת
לרגע לא נתנו למינוס 7 מעלות להרוס לנו את החופשה.
לעומתם, יש אנשים שמולם אני קופאת.
לפעמים זה כי אני כל כך רוצה להיות בסדר, לקבל אישור,
שמהפחד, אני כל כך מכווצת - שיוצא לי בדיוק ההיפך...
ואני מביאה את עצמי בקטנותי..

יש לי מורה אחת שזה מה שקורה לי מולה.
ואז כשאני רוצה לקבל את דעתה לגבי משהו, אני מביאה אותו כל כך מכווץ וקטן,
שלרוב, אישור זה הדבר האחרון שאני זוכה לו...

זה קורה גם לא מעט בקשר הזוגי שהתחושה היא

שבן הזוג "מכבה אותי" או "מקטין אותי".

בדרך כלל באינטראקציות מסוג זה -

שמקפיאות/ מדכאות/ או מתסכלות בדרך אחרת,


הנטייה היא להאשים את הצד השני שהוא "כזה",
ש"בגללו" אני לא מצליחה להביא את עצמי במלואי,
שהוא שלילי מידי/ ביקורתי/ נוקשה....
שאני לא יכולה יותר.
יש אפילו שיציעו ש "אולי רק כשנתגרש זה ייפתר..."

אך, האם זוהי האמת?

האם אני באמת שבויה בקשר ונתונה ל'חסדיו' של מי שמולי ?


אולי בעצם, באותה המידה בה אני מרגישה שאני מושפעת ממי שמולי


יש בי גם היכולת להשפיע?

עד כמה ההרגשה הזו של התלות שלי באחר אמיתית,

ואיך להשתחרר מהשעבוד שהתפיסה הזו שובה אותי בו
ולהיות חופשיה להיות יותר ויותר מי שאני
בלי תלות במה שמי שמולי מביא או לא מביא?

רגע.. שלא תחשבי שאני מתכוונת לפתח אפטיות או ניכור שיגנו עלי,

ממש לא,
אלא לאפשר לי להיות מחוברת למה שבי, ולהביא את מה שנכון לי
עם תשומת לב למה שמתעורר מול אדם זה או אחר
וחזרה לעצמי למרות ההרגל באשר הוא.

הנה דוגמא זוגית –

כשהוא ביקורתי ומביא שיפוט וביטול בדבריו
(מה שנובע מהמקומות הלא פתורים שלו ולגמרי סביר שהוא 'כזה' לא רק מול זוגתו)

ההרגל שלה הוא 'להיכנע' לכך ובכך כאילו להסכים שזו האמת,

שלכך היא ראויה.
(הסכמה שמן הסתם נובעת מתוך המקומות הלא פתורים שלה,
שמאמינים ולו חלקית שזו האמת.)

לרוב יש בתוכנו גם זרעים שמאמינים שכך, וגם זרעים שמודעים לגדולתנו.

אלה האחרונים מתנגדים למסרים הללו, אך באוטומט –
לרוב החלשים מנצחים.

ואז או שהיא נכנעת ונעצבת

או שהיא מתנגדת בכעס
או שהיא מגיבה באופן דומה באחד מה Fים (fight/freeze/flight).

שלל התגובות הללו, מונעות מהמקום המעורער בתוכנו,

שמתערער עוד יותר אל מול בן הזוג ויוצא להגנת עצמו.

תגובות אלה, לא באמת מבטאות את עצמנו בגדולתנו,

גם אם זו כניעה וגם אם זו התגוננות בהתרסה.

הן בטח לא מקדמות אותנו אל עבר מקום טוב יותר

כזה ממנו נוכל להביא את עצמנו כפי שאנחנו.


אז איך אפשר אחרת ?

איך אפשר להתחבר למקום הפנימי שיודע את גדולתו,
ומתוך שקט וביטחון לבחור אם ואיך להגיב ?

נראה שזהו אחד מ'ה' מסעות ההתפתחותיים שלנו לאורך החיים,

במיוחד בתוך הקשר הזוגי אם כי לא רק..


להצליח להיות מי שאני בתוך הקשר,
לא ללכת לאיבוד בצילו של האחר.

בספר (הכיס) "להישאר את בשניים,
איך לא להיעלם באהבה"


אני לוקחת אותך כברת דרך לשם.
מאחלת לכולנו שתהיה לנו החירות להישאר מי שאנו,
גם בתוך הקשר הזוגי,

גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה