איך היתה החופשה הזוגית שלי הקיץ הזה ?

כל כך רציתי לנסוע באוגוסט לחו"ל עם המשפחה...

סגרתי שבוע ביומן והתכווננתי לשם -

הורדתי את חוליו, והייתי עם היד על הדופק,

היו לי כמה אופציות ליעדים, תקציב אפשרי בגדול,

וחיכיתי..

הצצתי מבעוד מועד וראיתי שבטיסות שברגע האחרון

יש אחלה מחירים - אפילו 99$ לאדם למרות שכבר חופש..

אחוזת התרגשות חיכיתי לרגע שיהיה מספיק אחרון

בשביל התאריכים שהיו נוחים לנו..

הגיע הרגע לצייד הטיסה שלנו,

חוליו הפך להיות בשבילי סוג של סידור או תהילים -

כזה שפותחים בו השכם והערב, ועוד כמה פעמים בין לבין..

אממה..

ברגע אחד (כן, כנראה רוב עמישראל תכנן על אותו השבוע..)

החליפה בחוצפה הכתובת "אזלו כל הטיסות"

את כל היעדים שהיו שם רגע קודם.

לא האמנתי..

אבל אני, כמו שאני – לא מוותרת, אופטימית, מקווה שימצא פתרון -

ממשיכה לנסות,

"אולי רומניה ?" אני שואלת, ונענית בשלילה..

ומיום ליום, החלון שיועד לטיול הזה - הולך ומתקצר..

"שלושה ימים הולך ? " אני ממשיכה להתעקש..

עד.. שהבנתי שזה לא יקרה .

לפחות לא בשבוע הזה..

ותוך כדי שאנחנו בחופש אבל לא טסים..

אני מוצאת את עצמי עובדת,

כי מה זאת אומרת ?

איך אני יכולה להרשות לעצמי לא להיות בחופשה וגם לא לעבוד ????

ואז...

בשיחה שביני לביני, משהו התבהר לי -

-          " הרי מה היינו עושים עכשיו בכרתים ? "  שאלתי את עצמי,

-          "היינו קמים בבוקר, אוכלים ארוחת בוקר טעימה,

הולכים לים, נחים, משחקים,..." עניתי לי

-          " אז למה בעצם שלא יהיה לנו כרתים כזה פה ? לפחות בינתיים.. כל עוד אין טיסות שמתאימות.., זה די דומה, יש לנו אחלה בית, האמת יותר טוב מכל צימר שנמצא,

חוף סבבה וקרוב, אוכל בריא וטעים, יאללה .. "

וכך "נכנסתי לשמחה" שציפתי מחופשה בכרתים להכניס אותי אליה

ונתתי לה להישאר אתי אפילו שאנחנו בבית..

והאמת שהיה ממש כיף,

ים, מוזיאונים, הצגות, אוכל מעולללה, ובעיקר שמחה וחופשששש

אז נכון..

לא תמיד, שלא לומר – לרוב, זה לא קל ליישם כזה,

בטח לא כשמדובר בתחושות שביני לבינו.

לרוב, אנחנו נותנים משקל על מה שמחוצה לנו

כאילו הוא שאחראי לתחושות שלנו –

ומחכים ל 'חופשה בכרתים',

מצפים ל 'חיבוק ותמיכה',

נפרדים מבן הזוג כדי 'להשתחרר'..

כשבעצם בעצם, העניין האמיתי הוא להצליח ולהרשות לעצמי

להתחבר אל התחושה בלי לצפות שהחוץ יאפשר לי אותה...

לא, זה ממש לא קל..

לא רק שזה לא טבעי לנו,

ממש זורם לנו בדם ההרגל למשל לצפות מבן הזוג שיתמוך כדי שיהיה לי טוב,

או לבחור להיפרד ולעזוב כדי שיהיה לי סוף סוף שקט וכו'..

ושלא תביני אותי לא נכון,

אין לי כל כוונה לוותר על נסיעות, טיולים, חיבוקים ותמיכה,

אלא רק על התלות בהם.

והיופי הוא שככל שאני מצליחה להשתחרר מהתלות הזו

וליהנות מהחופש ביום יום, או ליהנות מהרכות שלי אל עצמי או

ליהנות מחופשיות בתוך הקשר הזוגי,

כך אני מוצאת שאלה 'מגיעים אלי' בקלות יותר גם מן הסובבים אותי.

זה תהליך, פנימי, שמאפשר לנו יותר ויותר לממש את הכמיהות העמוקות שלנו

ולהגשים אותן בחיינו.

אחת הסיבות שזה קשה לעשות את זה לבד היא שאנחנו שבויים בהרגלים שלנו,

כמו שיהודית רביץ שרה "מה שרואים משם .. לא רואים מפה .."

לכן חשוב שמישהו מקצועי שיודע את הדרך יעזור לי להגיע לשם..

עוד סיבה ללמה זה קשה, היא שכגודל הכמיהה – כך גודל הפחד..

ולכן מצד אחד אני מאאאאאד רוצה למשל רכות בקשר הזוגי שלי

אך מצד שני אני מאאאאד פוחדת להתמסר במידה שתאפשר לי ליהנות מרכות שכזו..

וגם עם הפחד הזה.. קל יותר להתמודד כשיש מי שמנחה מהצד..

אני פה בשביל מי שבשל לצעוד בדרך למימוש הכמיהות העמוקות שלו
בתוך הקשר הזוגי ובכלל..

ולמי שלא, בינתיים שווה לתרגל :

בכל פעם שאני מצפה/ מחכה/ מתלוננת ש "הוא לא .." או "למה הוא כן.. "

בכל פעם כזו להחזיר את תשומת הלב פנימה, אלי,

לבדוק מהו הצורך שגועש בתוכי,

להקשיב, להיות , להכיל,

עד שמשהו אחר מתאפשר שם.

לחיים מלאים בשמחה וסיפוק והגשמה
אמן

שבת שלום

גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן.