אבא שלי - זכרונו לברכה, שינוח על משכבו בשלום - היה אדם מאד חזק - מה שנטע בי ביטחון בסיסי ושקט - לפחות במובנים מסוימים. הוא היה הסלע שלי. הוא היה גם מאד רגיש, אם כי הרגישות שלו היתה מוסתרת היטב, כי היה מופנם ומכונס בתוך עצמו. אלה, בשילוב עם אופן השיח ההשלכתי שהיה אז ועדיין נוכח בתרבותנו הובילו לזה - שכשהיה כעס.... הוא היה ממש מפחיד, בכל אופן - אני - אף שהייתי גם אני חזקה ורגישה - מאד פחדתי fast forward כבוגרת צעירה - בכל מקום שהייתי עדה להתלהמות - אפילו אם בשיחה על פוליטיקה הייתי מתרחקת או מנסה להשתיק אותה, בהתבוננות לאחור אני יכולה לומר שהפחד ההוא עלה באופן לא מודע ואני ניסיתי להימלט ממנו. אבל מן הסתם בדרך לא אפקטיבית... כי כשאני מנסה להסות מישהו בתוך ויכוח, הוא רק מתעצבן וכועס יותר... עד היום, לא קל לי כשכעס מושלך בצורה גולמית, סביבי ובטח שכלפי ואני מרשה לעצמי להניח שלאף אחד לא קל אתו... באופן פרדוכסלי, מאחר וזה מה שהיה סביבי והוטבע בי כילדה, אף שניסיתי להימנע ממנו עד כמה שניתן - אם על ידי כך שריציתי, נמנעתי, הייתי גם אני מכונסת בעצמי וכו'.. - גיליתי בדיעבד - גילוי שהדהים אותי -
תגובות
הוסף רשומת תגובה