ככה היא { פתחה ואז הוסיפה - "אני ממש פסימית, אני יודעת שאני לא אמורה לרְצות לשנות אותו ורוב השנים שלנו יחד קיבלתי אותו עם הטוב ועם הפחות, כי אני אוהבת אותו, אבל... גדשה הסאה ואני פשוט לא יכולה יותר!, אני חייבת שהוא ישתנה ..." הוא } שגדל בבית שבו לא דיברו רגשות וכמעט שלא דיברו בכלל, לא רגיל לשאת עומס רגשי ובטח שלא כזה שאומר ׳נמאס לי ממך׳ ... ולכן מיד נסגר והכין את עצמו לגרוע מכל (מעבר לכך שזו אמירה שהיתה לא קלה לרובנו) העניין הוא שלא רק בפגישה - אלא בכלל - הדרך שלו להתמודד כשעולה אצלה תסכול (ואצלו אשמה ופחד) היא לברוח, להיסגר ולהיות ציני וסרקסטי. ואז... כצפוי...היא חווה אותו עוד יותר רחוק, ואם הדבר שהיא בעצם צריכה זה חיבור, רכות ונראות, הרי שההסתגרות שלו רק מעצימה את החוסר ויחד אתו את התסכול שלה ש... מושלך עליו בכעס ובהאשמה ואז הוא... מסתגר עוד יותר, כי הוא מעדיף לא לדבר על הדברים, כי אם ינסה - הכעס ישתלט עליו והוא יאבד את העשתונות ו... הם בלופ.. היא לא יכולה לדבר על מה שקשה לה, כי הנטייה הטבעית היא להאשים, ואז הוא שומע שהוא לא מספיק טוב בשבילה, מסתגר, מתרחק פיזית
.jpg)
תגובות
הוסף רשומת תגובה