אם כל האחריות היא עלי.. אז מה שווה הביחד והזוגיות האלה ?

בני זוג רבים מביעים תרעומת בכל פעם שאני

חוזרת ומדגישה את האחריות שיש לכל אחד מהם,

בכל פעם שאני הורסת להם את ה'כיף' שבלהאשים את האחר במה שקורה...

כי האמת היא.. ש -

תמיד (!), אבל תמיד -

לכל אחד מבני הזוג יש 100% אחריות על ה 50% שלו בתוך כל סיטואציה זוגית.

זאת אומרת שאף פעם לא יהיה אחד מבני הזוג אחראי יותר מהשני למה שקרה

(שלא לדבר על אשמה שכלל לא מוזכרת כיוון שאנחנו לא מחפשים אשמים.)

בכל דו שיח כל עוד הוא קיים, ישנם השניים ה'משוחחים' ביניהם -

האשם - מאשים

הנעלב - מעליב

הבורח – רודף  וכו'...

והדרך היחידה לצאת מהשיח הזה היא :

לקחת אחריות על החלק שלי בסיטואציה

לרפא, ולצמוח למקום שבו אני כבר לא משתתף בדו שיח הזה .

(כלומר למשל-  אם הייתי האשם התורן,

עלי לרפא את המקום שלוקח על עצמו את האשמה באופן אוטומטי..

כך שגם אם תופנה כלפי אצבע מאשימה לא אהיה 'מופעלת' על ידה ואוכל בשקט ובשלווה להגיב

עניינית. ככל שנרפא את המקום האשם ולא נופעל על ידי אותה אצבע מאשימה.. היא תפסיק

להאשים אותנו בעצם יצאנו מהלופ, כלומר שני בני הזוג יוצאים מהלופ ברגע שאחד לקחת אחריות על

חלקו, מן הסתם קל ונעים יותר כזה קורה במקביל .)

נכון - הפנטזיה שלנו היא שהאחר ישתנה –

שהוא האשם בעצם (כך אנחנו משוכנעים לחלוטין)

וכאשר הוא ישתנה הכל יסתדר..

אכן,  אחלה פנטזיה .. אבל כדרכן של פנטזיות גם זו דינה להתנפץ ..

אין לנו אפשרות לשנות אף אחד

יותר מכך - זה לא מה שאנחנו 'צריכים'

וזה לא מה שיעזור לנו..

אנחנו יכולים לשנות רק את עצמנו

והצעד הראשון הוא בעצם זה שלקחנו אחריות על חלקנו או תרומתנו לסיטואציה

אז מה הטעם בזוגיות אם בעצם מדובר

באחריות אישית של כל אחד ??

שואלים אותי לא אחת בסדנאות..

מה שקורה הוא.. שלפנטזיה הזו שלעיל יש המשך...

וההמשך מספר לנו,  שהאחר צריך להבין בדיוק

מה שאני רוצה גם בלי שאסביר לו

"אחרת זה לא שווה.."

וגם שהוא צריך להיות אחראי על כך שיהיה לי טוב ולכן לעשות כל מה שנכון עבורי

מן ערובה לעצם הזוגיות שלנו..

אבל שוב.. כדינן של פנטזיות . גם זו מתנפצת ..

מקורה של הפנטזיה הזו כנראה ברחם אימנו.. -

שם היינו בגן עדן ,

קיבלנו כל מה שרצינו בלי לבקש.

היה שם חמים ונעים,

שקט ורגוע,

נינוח ומימי..

כשהיינו רעבים הוסע אלינו מזון

וגם כשהיינו צמאים,

היה שם מושלם !

כשנולדנו עדיין חווינו עצמנו אחד עם האם

למרות הטראומה שבלידה

ורק אחרי כמה חודשים.. לאט לאט התחלנו להבין שאנחנו נפרדים

שאנחנו לבד, שאנחנו בפני עצמנו.

ההבנה הזו לא תמיד היתה קלה

שלא לדבר על כך שלרוב לא לגמרי עיכלנו זאת והשלמנו עם הנפרדות שלנו.

ועם הטעם המר הזה - עם החוסר

אנחנו ממשיכים לתור ולחפש אחר גם העדן .

כן.. בתוך הקשר הזוגי אנחנו מצפים מבן הזוג שיבין אותי בלי שאצטרך להסביר..

ואפילו שיהיה אחראי ל well being  שלי, אחרת .. מה כל הכיף הזוגיות ??

אבל זה בדיוק הפוך על הפוך -

לא נוכל להגיע אל גן העדן מהציפייה שהאחר ייקח אחריות

וימלא את צרכי כי זו אחריותו ..

אלא מעצם זה שאני לוקח את האחריות

אולי נכון יותר לומר מעצם זה ששני בני

הזוג לוקחים את האחריות להתפתחות

שלהם ונכנסים לתהליך של מודעות זוגית -

אז זה מגיע ,

לאט לאט אנחנו פוסעים בשביל אל

גן העדן הקסום הזוגי שלנו

מעצם החיבור הנקי שנוצר מהשיח הבוגר, הכנה והאותנטי,

מעצם זה שאנחנו כבר לא עסוקים במה הוא לא עשה טוב..

אלא ערים לתרומה שלי לסיטואציה, מתאפשר חיבור עמוק יותר בינינו

והכמיהה לחיבור ולהיות נו חלק מ ..

באה על סיפוקה.

בנימה אופטימית זו,

מאחלת לך המשך שבוע נפלא !

גלית אליאס

מומחית בהחזרת אהבות למקומן.

נ.ב

אם יש משהו שרצית לשאול בעקבות הפוסט הזה ובכלל,

או להעיר,

מאד ישמח אותי אם לקרוא ועוד יותר מזה להגיב ולענות.