יום שבת, 27 ביולי 2013

זה היה יובל המבולבל וכמה חברים טובים שלי שגרמו לי כמעט להתגרש ..


 הנה אני שומעת את האוטו שלו נכנס לחניה
2 דקות.. והדלת נפתחת-
הוא..
מדבר בטלפון,
עצוב.. אבל זו הדרך היחידה בה הוא 'מספר' לי מה קורה לו..

יושבת מול המחשב לא מרימה את הראש
משרבבת 'הי '
והוא עובר על פני ..

שנייה אחרי, מצטמק לי הלב מקנאה כשאני שומעת
כמה הוא שמח לקראת הילדים,
לכבודם הוא אפילו מנתק את השיחה..
ואז מספר להם שצילם היום את יובל המבולבל ..

אהה.. וואלה - הנה עוד ערוץ תקשורת בינינו שמספק לי
עוד כמה בדלי אינפורמציה עליו..

מה שנשאר בינינו מעבר ל'הי' ו 'בי'
זה שאלות כמו : אם הוא יכול מחר לקחת את הילדים כי אני צריכה להישאר בעבודה..
והתשובות מסתכמות ב 'כן' או 'לא' תמציתי ומרוכז..

מעבר לעלבון ולקנאה שמציפים אותי כל פעם
שאני שומעת אותו מספר לכולם חוויות מעולמו הקסום
אותם רגעים שכל כך מדגישים עד כמה אני מרגישה לבד ..
יש בי המון כעס עליו..

רק אני נושאת בנטל,
ילדים, בית, חוגים, הסעות,(אולי יותר מדויק לקרוא לזה תחנת מוניות בזמן האחרון)
והוא עובד לו בעבודה הזוהרת שלו
ומשאיר אותי לבד פה עם כל ה ...

הקושי הכי גדול שלי זה שאני מרגישה תקועה פה,
כאילו אין לי אפשרות בחירה,
עד כמה שלא נעים לי להודות בזה אבל אני מרגישה סוג של קורבן
טוב..
לגמרי קורבן של הנסיבות,
תקועה עם 'מה שצריך לעשות'
נהנית (אם נשאר לי כוח ליהנות) מהקטעים עם הילדים,
ואלה.. הרגעים המהנים- אם להודות באמת - נדירים למדי ..

ואז.. יום אחד, פתאום.. הוא מתיישב מולי ואומר :

"לא טוב לי, הייתי רוצה שנחיה יחד יותר ביחד, שנדבר, שנהנה,
ו.. (נו אתם יכולים לנחש..) מה איתך ? "

כאילו דאאא
אמנם היה שם קול מהצד הפולני שאין לי,
שכמעט אמר "טוב שנזכרת באמת"..

אבל - ברור שרציתי ..

אז ניסינו..


העניין הוא.. שלפחות לי, אז,  לא באמת היה אומץ לגעת במקומות הכואבים,
במקומות הפגיעים שלי,
אתם הייתי נפגשת באינטראקציות אתו -
בכאב של הלבד, של ה 'אני לא ראויה באמת לאהבה', ו'אני לא שווה',
שההתנהלות שלו הייתה מציפה אצלי..

כך שבעצם - זה היה ניסיון בכאילו..

והחיים זרמו
והכל נשאר פחות או יותר אותו הדבר..

חוץ מהייאוש שהלך וגדל
והביא אתו קולות של: "חבל על הזמן.."
או :
"אם צריך כל כך להתאמץ.. אז-  זה כנראה לא זה.. "

חברים מימין ומשמאל נראו לי כל כך מאושרים בקשר שלהם..
והעלו קולות כמו "גם לי מגיע שיהיה לי קל יותר.."

ו..
המשכנו להזניח כלומר - לטפל בכאילו..

אולי כי הייתי צריכה סטירה רצינית כדי להתעורר ..
ולהסכים לטפל במקור הקושי
או במקומות בהם היה לי באמת קשה מולו,
שאחרי שקם והלך,
לא יכולתי שלא להרגיש אותם-
הם צעקו מכל הכיוונים.
היה לי ברור שיש מקום בתוכי שממש ממש מאמין
ש 'אני לא ראויה' , 'לא שווה', 'לא ראויה לאהבה'
וסוף סוף נרתמתי לרפא אותו.

אז אחרי שכמעט התגרשנו
ו.. חזרנו  (ישששששש)
כבר ידענו ש'כאילו' לא מספיק,
זה לא הספיק אז
ואין סיבה שיספיק עכשיו..

היה ברור שאנחנו צריכים לדבר בפתיחות,
אולי להיעזר ,
אבל בלי כאילו ו.. על יד..

כי אם אנחנו רוצים להצעיד את הזוגיות שלנו למקום אחר מאיפה שהיתה..
לא נוכל עוד להסתפק בהזנחה..

בזכות זה -
שהבנו ופעלנו בהתאם..
היום.. יש לנו זוגיות חדשה .
לכאורה עם אותו בן זוג - (לכאורה - כי גם אנחנו כבר לא אותם האנשים שהיינו אז..)
זוגיות בליגה אחרת -
חזרנו להיות החברים הכי טובים,
אפילו יותר טובים ממה שהיינו בתחילת דרכנו..
אנחנו מדברים בפתיחות, משתפים, שותפים ואוהבים.


ואני-
שזוכרת כמה קשה היה לי אז,
ויודעת (מניסיון)- שאפשר באמת באמת לחיות ביחד באהבה גם אחרי 17 שנים,
אני שלפני 3 שנים זה היה נשמע לי פנטזיה לא מהעולם הזה..
מתוך הידיעה שאפשר,
מרגישה מחויבות להראות לך איך אפשר,
וללמד אותך לדבר בפתיחות,
כדי שתוכלו להוביל את הקשר הזוגי שלכם להיות משמח ואוהב.


הבנתי שזוהי השליחות שלי,
לעורר זוגות אחרים לפני הסטירה,
בלי שיצטרכו לעבור את חורבן הבית לעומקו ,
שהוא משבר 'ראוי לשמו' בפני עצמו .
שליחות לעזור לזוגות לרפא את הקשר הזוגי שלהם,
בלי שיצטרכו לטבוע בים הדמעות המלוות את חורבן הבית- הפרידה.

והנה אני כאן כדי לספר ולהבהיר-
אפשר גם אחרת.
אפשר גם אפשר לחיות יחד -
כשכל יום החיבור ביניכם הולך ומתחזק,
ונולדת לה החירות להיות מי שאני במלואי בתוך הקשר הזוגי,
כשברור שאני פה לא כי אני חייבת, אלא בגלל שאני אוהבת,
מתאפשרת פה חוויה של בחירה וחירות אמתית.

אפשר בסדנה זוגית,

ואפשר גם בסדנה לנשים בלבד - בעבודה נשית

מזמינה אותך לקחת אחריות,
ולבוא ללמוד דרך נפלאה שתשנה את חייך,
וב 8 שעות בלבד-
להעלות את הקשר הזוגי על דרך המלך לזוגיות שמחה ומשמחת.

אתך במעלה הצמיחה בתוך הקשר הזוגי,
גלית אליאס.



2 comments: