יום שלישי, 23 באפריל 2013

אבל למה תמיד 'הוא' יוצא אצלך ה 'רע' ??



"איך זה שתמיד יוצא מהסיפורים שלך שהגבר הוא הרשע והדביל ..?"

כן..
אלו רק חלק מהתגובות שקיבלתי אחרי הפוסט האחרון..
והאמת –
הם ממש צודקים..
הנה גם אני נפלתי במקום הזה שמאשים :
" אתה – לא מבין אותי.. "
"אתה לא מקשיב לי..."
"אתה מאשים אותי בכל מה שקורה.. "
"אם רק היית מקשיב, מבין ומפסיק להאשים ... הכל היה טוב.."
אחלה נפילה בפח,
בדיוק מה שאני מזהירה מפניו כל הזמן... - קרה לי פה בעצמי..

אז נכון שלטנגו צריך שניים,
ונכון שהיה רצוי ששנינו נתחיל ביחד -
להקשיב, להבין ולהפסיק להאשים אחד את השני ..
אבל-
אין צורך לחכות לכך שהוא יתחיל קודם להקשיב,
או שהוא יפסיק קודם להאשים..

ולמה ??
כי העבודה ממילא היא שלי. 
לכל אחד מאתנו יש העבודה שלו,
ולו רק אוכל להסתכל פנימה בכל פעם שקשה לי
(לא משנה אם מולו או מול מישהו אחר .. אבל להסתכל פנימה !)
לא לצאת החוצה ולראות מה הוא לא עושה טוב, _ 
כמה הוא לא מקשיב, _ 
כמה הוא כל הזמן מאשים אותי,

אלא – 
להיכנס פנימה ולשים לב- מה זה מפעיל אצלי.. ??
כשהוא לא מקשיב לי ,
מה קורה לי בגוף ? - מה קורה לי בתחושות ? -
אולי מתכווצת לי הבטן?, אולי אני חשה מחנק בגרון? _
אולי בא לי לצרוח ??? רותח לי הדם ??
איך אני מרגישה – מהם הרגשות אם עולים ?
אולי אני מרגישה חוסר אונים ?? שלא מבינים אותי ? שלא רואים אותי?
אופס.. זה מוכר לי ההרגשה הזו שאף אחד לא מבין אותי ..
אני מרגישה לבד בעולם הזה, מוזרה וזרה ,
והתחושה הזו של הבדידות מנקרת לי בכל הגוף ודוקרת לי בגב.._

ואז אני עשויה להיזכר שגם כשהייתי ילדה- הרגשתי ככה לפעמים,
שאין לי עם מי לדבר , כי גם ככה לא יקשיבו ולא יבינו,
ואפילו לא ניסיתי,
כי לא מצאתי את המילים המתאימות שדרכן היה לי סיכוי להסביר
אז ... נשארתי לבד.

והיום כשהוא לא מקשיב לי, או לא מבין אותי-
בעצם אותו ה'לבד' הוא שצועק,
אבל היום 'הוא' (ה'לבד' הזה) הוא כבר לא רק 'אני הילדה',
אמנם יש לי תחושות של הילדה בגוף, ורגשות מאז שקיימים ורוחשים,
אבל יש גם אני הבוגרת שיכולה לחבק את הילדה שלבד לה.

ולהציל אותה מהתחושה של ה'לבד' שמסתתרת שם בפנים-
בנבכי נשמתה, שכל כך קשה לי לשאת אותה,
התחושה של ל חוסר האונים, והבדידות.
אותם הרגשות שכאשר ארשה לעצמי לחוש ולהרגיש,
יוכלו להרפא.

רגע מנוחה לטובת האני החוקר : 
איך זה קורה ???
מעצם זה שארשה לעצמי לחוש, ולהרגיש את הרגשות הילדיים –
אני למעשה מדברת בשפה שלהם והם מקבלים 'מענה'.

הרגשות הללו מאוחסנים בחלק של המוח שנקרא המערכת הלימבית,
וזו- לא מדברת במילים.. השפה שלה היא שפת התחושות.
ולכן- כאשר אנחנו רוצים לרפא תחושות ורגשות ילדיים,
השפה שנכון יהיה להשתמש בה היא זו-

וכשנרשה לעצמנו – כבוגר/ת שאני היום- (מעמדת צופה שחווה )
לחוש את הרגשות והתחושות הללו, הן יתמלאו ויבואו על ריפויין.

ואיך שזה יתבטא זה- שבפעם הבאה כשלא יקשיב לי/ לא יבין אותי,
לא יעלה שוב חוסר האונים ככעס או כאכזבה,
כיון שקיבלו מרפא,
ולכן - ממקום רגוע ונינוח אוכל לבקש ממנו עניינית –
שיקשיב לי כי זה חשוב לי עכשיו,
או שיפנה לי זמן כי אני רוצה שינסה להבין אותי.

תם דו שיח ההאשמות, 
תם עידן הצודק והטועה שמדברים בכעס זה אל זה, 
הגיע העת לדבר אהבה. 
לדבר את שעל ליבי, את הרגשות שלי 
ולא כשאני מטיחה ומשליכה אותן על האחר, 
אלא מתוך גילוי לב כנה ואותנטי.

אמן.

אז מה אני מציעה לך בעצם??
בפעם הבאה שעולה קושי שיכול להתבטא בכעס, בכאב, באכזבה וכו'..
אני מזמינה אותך להביא את תשומת הלב פנימה,
לנשום 3 נשימות מלאות (לפחות)
להיות עם התחושות, ו"לחבק אותן".
לשים לב- למה שעולה, ולהיות שם פנימה ב"חיבוק" ובהקשבה.

ו-אני - פה מחכה לסיפורים - איך היה לך..


איתך במעלה נתיב הצמיחה בקשר הזוגי,
גלית אליאס- מומחית בהחזרת אהבות למקומן,


אין תגובות:

פרסום תגובה