יום שני, 18 במרץ 2013

שנים שלא הצלחתי לשתוק ונסחפתי למריבות בערבי חג.. עד שלמדתי..


הנה לך תסריט אפשרי לערב הפסח:
ערב חג , השולחן ערוך ומקושט, עמוס במאכלים חגיגיים,
כל המשפחה יושבת סביב,
חמותך, וחמך, גיסתך וגיסך בקיצור תענוג צרוף..
מקריאים את ההגדה בסבב, כל כמה משפטים הקול מתחלף..
יש כמה זאטוטים שמשחקים בסלון, לא משתתפים בחגיגה,
אחד מהם האחיין שלך בן ה 3
ואמא שלו שהיא גם גיסתך, לא מפסיקה להציק לו :
"הההההההא, (השתנקות)  תיזהר  ! "
"צ'וקו, שלא תיפול !!"
לא עוברת דקה ושוב "חמודי אתה נזהר נכון ??"
ואז .. ברור.. הוא נופל ... מתייפח
והיא : "אמרתי לך להיזהר, נכון חמודי ??"
בקיצור, יותר משהוא מתזז לו,
אמא שלו מעלה את רמת החרדה בחדר, עד שממש מרגישים אדים של חרדה,
הכל רוטט ומבעבע..

והנה לך נקודת החלטה גורלית ומכרעת..

להתערב ולהעיר לה  שהוא נפל רק בגלל שהיא מפריעה לו ,
שהיא מלחיצה, שאי אפשר להתפתח ככה, שתיתן לו ספייס...
או להתאפק, להחזיק חזק חזק ופשוט לסתום את הפה,
כדי לשמור על שלום בית ולעבור את החג בשלום ??
הרי בינינו, עם הפיעפוע שיצרה אצלך כמה שתנסי.. זה לא יצא טוב..

אז איך נעבור את החג הזה בשלום?

שנים של ארוחות חג ושבת שבהן מצאתי את עצמי
מתערבת "בעל כורחי" בכל מיני מקומות מועדים..
התערבויות שבלשון המעטה לא תרמו לשיפור היחסים שלי עם הסביבה..
יכולתי לשים לב לכך- רק רטרואקטיבית-  כשחל בי שינוי, (לשמחת כולם..)
לאחר שנים של עבודת התפתחות,
חיזוק האני , הייחוד שלי, והרעפת אהבה וקבלה עצמית..
נוכחתי בשינוי-

מצאתי את עצמי יושבת רגועה, הם מדברים  , על כל מיני נושאים..
ואני- איזה כיף.. יכולה לבחור- אם אני רוצה להתערב בשיחה או לא,
האוטומט שהיה שם וגרר אותי פנימה מתוך המקום של חוסר הערך,
מתוך המקום שלא רואים אותי אז אני חייבת להיראות ולהישמע,
מתוך מקום של חולשה-
(אף על פי שכלפי חוץ היה נחווה כמשתלט ותוקפני..)
האוטומט ההוא- נעלם, ונאלם..


אז אני לא מתיימרת לומר שהנה יש לי  נוסחה של קסם עבורך,
זה לא קסם וגם לא בר שינוי כהרף עין -
תוך כדי קריאה של מאמר זה או אחר,
אבל- אני יכולה להתוות כיוון,
ואז אולי עם האינטנסיביות של העידן הנוכחי כבר בחג הקרוב תוכלו לחוות בשינוי..

אז בגדול, הכיוון הוא להרגיע,
להרגיע את המקום החלש, חסר הערך,
זה שהשתיקו כל השנים,
שהצליחו לשכנע אותו שהוא לא טוב מספיק,
שהצליחו להשתיק אותו מלבטא את הייחודיות שלו,
ומהמקום המהוסה הזה נוצר צורך הישרדותי לדבר,
מתוך הפחד שאם לא אדבר- לא יראו אותי (עד כמה שאני אני..)
שהוא באיזה שהוא מקום פחד קיומי,
ולכן הכיוון הוא להרגיע,

הכיוון הוא לקבל את עצמי כפי שאני, עם מה שיש היום,
גם אם זה רק חלק מה'אני' בגלל כל ההשתקות..
ומה שאני יכולה לתת פה – ככלי - מעל דפי הרשת,
הוא הצעה למחווה קטנה ויומיומית לעצמכם:
כל לילה לפני שאתם עוצמים את העיניים,
נסו להיזכר ביום  שעבר עליכם,
ותמצאו 10 דברים שעליהם את מודים וקשורים לכישורים שלכם,
למשל – "תודה על זה שלא כעסתי על ההוא שחתך אותי",
או : "תודה על שחיבקתי את הבת שלי "
דברים קטנים שהיו,

כי מתוך קבלת היש, יתאפשר עוד ועוד יש,
כך מעצם זה שתראו לעצמכם את מה שיש לכם להודות עליו,
יהיו עוד ועוד דברים עליהם תוכלו להודות מיום ליום,
ומעצם הגדילה של אותו החלק שהשתיקו בך,
הוא כבר לא יצטרך לצעוק "תראו אותי"
כי הוא – יראה את עצמו.. וזה מה שחשוב באמת....

שיהיה חג שמח .
גלית אליאס מומחית בהחזרת אהבות למקומן.


נהנית לקרוא ?
לקבלת כל תוכן חדש שלי למייל האישי שלך,
ניתן להירשם ב "צור קשר".


אין תגובות:

פרסום תגובה