מהו 'הריקוד הזוגי' שלכם?

 לכל זוג 'ריקוד זוגי' שייחודי לו.

ולמרות שלמילה 'ריקוד' קונוטציות רומנטיות...

זה לא המקרה הפעם...

הריקוד הזוגי הוא מעין דינמיקה 

שבה בני זוג מוצאים עצמם כבולים,

כאילו שבויים בה,

כמו לופ שלפעמים מרגיש כאין מוצא.

מן הסתם,

מלכתחילה כל אחד מביא את החבילה שלו אל הריקוד הזה

רק שאז.. ככל שהזמן המשותף יחד עובר

הלוּפּ מתהדק, והריקוד פחות ופחות נעים.

זה יכול להיות ריקוד של:

השתלטות מצדה והתנגדות לכך מצדו

או

תובענות וציפייה ליותר מיניות ואינטימיות מצדו

והימנעות והיסגרות מצדה

או

צורך בחום, הערכה, חיבוקים וכו מצידה

והרחקה מצידו

או

צורך בהבעת רגשות מצדה לעומת

הימנעות רגשית מצדו

וכו' וכו'...

באשר הריקוד הספיציפי שלכם,

חשוב להבין כמה דברים בנוסף לזיהוי שלו

על מנת להיות יכולים לצאת מהמעגל הסוחף אליו שוב ושוב.

ראשית וזה קריטי להבין -

כי זה מה שיוציא אותנו ממסכת ההאשמות -

זה ששנינו משתתפים בריקוד הזה -

כמו שנאמר לטנגו צריך שניים.

כן... גם אם היא }משתלטת עליו {

מצב בו לכאורה היא } "אשמה",

למעשה הוא { לוקח חלק כמוה בדינמיקה,

גם אם הוא מתלונן עליה, אולי מתמרד או כועס

אבל לוקח חלק - במובן שיש בו מקום 

שמכיר את המצב הזה לרוב כולל התסכול ממנו

ו'רגיל' להיות בו באופן מסוים.

נכון שהיא האקטיבית,

אבל זה לא מוריד מהחלק שלו בריקוד

כי אם זה לא היה נוגע בו, לא היה כל ריקוד.

(ולא... חלילה אני לא מתכוונת שאם הוא רוצה לשנות את המצב

הוא צריך לשבור את הכלים וגם.. לא להיכנע (!)

כי שתי האפשרויות הללו - fight/ flight 

משאירות אותם בשדה ההישרדותי)

אז מה כן?

למעשה בכל דינמיקה זוגית טעונה

לשני בני הזוג יש הזדמנות לצמיחה

אם הוא רוצה יותר סקס באופן שאין לו שובע

והיא מרגישה שהאנרגיה המינית של כבויה,

זה יכול להיות בין היתר כתוצאה מההשפעה התרבותית

שמעודדת ילדים בנים להתנתק מרגשותיהם -

מי לא שמע את המשפט הזה מתישהוא בחייו:

"מה אתה ילדה? מה אתה בוכה??"

ואז לקראת גיל ההתבגרות הם מוצאים עצמם 

פחות מחובקים ע"י ההורים,

מה שבנוסף לגורמים אחרים -

מייצר כמיהה לא מסופקת עד כדי אובססיה לסקס

באשלייה ששם יתמלא הצורך בחיבור

אותה התרבות שמאידך מעודדת ילדות להתנתק מהמיניות שלהן,

כי זו נתפסת בה כדבר מלוכלך, מזוהם, לא מוסרי,

שמי שמחצינה אותה היא זולה או בהחלפת ל/ ב נ' פחות מזה...

תרבות שעיוותה בנו את התפיסה כלפי מיניות

וייצרה שני מצבי קיצון

שהדרך האוטומטית לתמרן ביניהן היא ע"י 

מניפולציות, תובענות, דורשנות ומיני צורות תקשורת

שמן הסתם רק מחמירות את המצב :-(

אבל (!) הכל נראה אחרת...

כשאנחנו מבינים ראשית ששנינו בריקוד הזה,

(כן - לא אחד אשם, או יותר נכון אף אחד לא אשם,

יש פה שיח בין מנגנוני ההגנה ההישרדותיים שלנו)

כלומר שכל אחד מאתנו רחוק מהמקום הבריא לו באותה המידה

והריקוד הזוגי שלנו בא להזכיר לנו זאת

ובעיקר (!) כשאנחנו מבינים

שיש לנו עכשיו הזדמנות -

כשאנחנו נוכחים בריקוד ובתכנים שהוא מעלה

לרפא כל אחד מאתנו את מה שהוביל אותו לקצה שלו -

ואז גם לצאת מהריקוד הסוחף למריבות

וגם - למלא את הצרכים שהריקוד השאיר אותם

פחות ופחות מסופקים.

אז איך עושים את זה?

ראשית מזהים את הריקוד הזוגי שלנו:

אם לרגע נתרחק מעצמנו ולו טיפה -

נוכל לזהות על מה אנחנו שוב ושוב רבים

יש שם לכאורה הפכים,

והמנגנונים ההישרדותיים יוסיפו לכך שיפוטיות

כך שהקצה שלי יהיה תמיד הרבה יותר טוב או הגיוני או בריא 

משל האחר,

פה המקום להיות ערים לכך ולא ליפול למלכודת הזו,

לנסות לזהות ממקום שאינו שיפוטי,

אלא ענייני לגמרי - מהם הצרכים שלכאורה סותרים?

השלב הבא יהיה לבדוק טיפה יותר לעומק 

מהו הצורך הרגשי האמיתי/ העמוק שם?

מה הצורך הרגשי שלךָ כשאתה רוצה יותר סקס?

(אולי חיבור, להרגיש אהוב, להיראות, להרגיש נחשק..)

ומה הצורך הרגשי שלָךְ כשאת נמנעת?

(לדעת שאני אהובה לא בתנאי ש..., לקבל לגיטימציה לרצונות שלי, להרגיש בטחון

שמותר לי לומר "לא" ועדיין להישאר אהובה, לגיטימציה להקשיב לגוף...)

או שאלות אחרות בהתאם לריקוד הזוגי שלכם.

פה מה שעשוי להיות מאד מעניין,

היא התגלית שכמו שכתבתי לעיל - רק לכאורה ישנה סתירה,

זאת אומרת שבכל מקרה סביר להניח שתגלו שאין כל ויכוח על הצרכים 

ואף יותר מזה - אתם עשויים לגלות ששניכם רוצים וצריכים את אותו הדבר

גם אם הדרך שלכם לספק זאת היתה עד כה על פניו הפוכה.

זאת אומרת, 

שהריקוד הזה, משאיר אותנו בתוך מאבקי הכוח

עד ש...

אנחנו מזהים אותו ומבינים על מה הוא יושב

ועד ש... 

אנחנו לומדים לספק את הצרכים שלנו

באופן שבאמת מצליח למלא אותם

(ונכון שזה לא טריוויאלי להגיע לשם...

אבל בדיוק בשביל זה אני כאן :-)

ולא תוך ניסיונות של מנגנונים הישרדותיים

שרק מייצרים מאבקים ומרחיקים אותנו 

זה מזו, וגם... מסיפוק הצורך :-(

אז??

מהו הריקוד הזוגי שלכם?

אשמח לשמוע ממך, בתגובה פה (אפשר גם אנונימית),

או אם מתאים לך כתבי לי למייל galitel2@gmail.com

מחכה שמוע ממך,

ופה בשבילך בליווי ותהליכי ריפוי פרטניים ו/או זוגיים,

גלית אליאס

מומחית בהחזרת אהבות למקומן

ובראש ובראשונה זו שממך אליך.

למה בעצם קשה לנו בתוך זוגיות?

כאילו דההה..
יש הרבה תשובות שיכולות להיכתב כאן
מן הסתם,

בחרתי להביא אחת שהתנסחה לי בחדר העבודה השבוע ואהבתי במיוחד:

אתחיל בלהזכיר,
שבתחילת הקשר הזוגי,
בתקופת ההתאהבות, כזכור לכולנו
נוצר חיבור חזק בינינו
ואז ....
עם הזמן, בעיקר ככל שאנחנו מתחייבים
זה לזו,
בן הזוג (המושלם) מושלם בללחוץ לי על הכפתורים בצורה מדויקת ומתסכלת במיוחד,

מה שמעלה על פני השטח,
מציף ומתסיס את האישויים האישיים שלי שתמיד היו שם אבל היו חבויים ומודחקים

ו... מתחילים להיווצר בינינו 'ערבובים', (שמאד שכיחים במצב התודעה הקולקטיבית הנוכחית)
שמתבטאים למשל
בהרגל להאשים אחד את השני,
להשליך את התסכול ממני א(ע)ליך,
להרחיק אותך ממני כשאתה מזכיר לי כאב פנימי שקיים בתוכי,

מיני ערבובים שכאלה
שמשאירים את המיקוד שלי במי שמעורר את הכאב שבתוכי ובכעס עליו...

מה שמחמיר מן הסתם את המצב
כי כשאני כועסת עליו שעשה כך וכך,
סביר להניח שיתעורר בו כעס נגדי
ואנחנו במעגל ההסלמה.

(זאת במקום שאתמקד בכאב שלי ואביא פנימה מזור ומתוך חיבור ושקט פנימי
אוכל בין היתר לשתף אותו בצורך שלי.)

הערבוב הזה הוא ההרגל הקולקטיבית,
זה מה שלימדו אותנו,
זה מה שקורה אפשר לומר לכולנו.

ואז, (לכאורה)
החיבור החזק ההוא מתחיל להיסדק
בעוד שלמעשה,
מצד אחד נוצרים ערבובים מקשים
ומצד שני נוצר בינינו ניתוק וריחוק.

במילים אחרות יותר ויותר יש 'דיבור' בין מנגנוני ההגנה שלנו,
לרוב דיבור הישרדותי ולא נעים

ופחות ופחות יש דיבור בין הלבבות שלנו שזה- לו התקיים -
היה מזין את החיבור הזוגי לו אנו כמהים.

אז מה עושים?
אם נסתכל ממעוף הציפור,
למעשה מה שאנחנו עושים בתהליך זוגי,
זה מצד אחד פורמים את הערבובים,
מחזירים כל אחד לשלם היציב שהוא,

בין היתר לומדים להסתכל על מה שקורה במבט פנימה,
ממלאים את הצורך,
מפסיקים להאשים
ויותר ויותר משתפים אחד את השני
במקום לשטוף אותו שבגללו ככה וככה...
אז מצד אחד פורמים את הערבוב

ומצד שני
בונים מחדש את הגשר שבין הלבבות,
מייצרים את החיבור הרך, העדין, לו אנו כמהים כל כך.

כי זוגיות בריאה מתקיימת בין שני שלמים,
לכן עלינו לחזור להיות השלם שאני שלא מתערבב ומערבב ומשליך את תסכולי עליך.
ומתוך השלם והשלמה מייצרים את החיבור המזין שבין הלבבות.

כן... אני שומעת את התהייה:
רגע, אבל הוא החצי השני שלי...

אז... בניגוד לתפיסה הרומנטית לפיה אנחנו שני חצאים שמשלימים זה את זו
שהיא תפיסה שמאד מפתה לאחוז בה,
אלא שהיא פוגעת בנו כיוון שהיא משמרת כל אחד מאתנו כחסר תמידית (מעצם היותו חצי) ומהווה את הגחלת למריבות בינינו,
חשוב שנזכור שאנחנו למעשה שלמים, ושנאפשר לעצמנו לחיות ככאלה.

ככל שאנחנו לומדים לעשות את ה U turn
לחזור פנימה, להקשיב לרגשות, להיות ברכות עם המקום הפגיע שעלה על פני השטח,
לקבל, לחבק, לרפא,
למלא את הצורך-
ראשית ביני לביני ואז גם מהאחר,
כך נמצא את עצמנו פחות במוד הישרדות, יותר באיכות חיים,
כך מציאות חיינו תהיה מלאה ועשירה יותר,
כך נחווה יותר חוסן פנימי ונהנה מהאני הגדול והמרהיב שאני,

כך גם נוכל ליצור בינינו חיבור אמיתי כזה שמתקיים באגדות
For ever and ever

כשאנחנו מחד מפרידים את הערבוב
ומאידך מחזקים את הגשר שבין הלבבות כשלמים, 
נוכל לחיות ממש כמו באגדות
בחיבור זוגי שמתמשך לעולמי עד באושר ועושר.

זה נכון שמעטים הזוגות שנמצאים שם
אבל ככל שהידע והכלים נפוצים יותר
כך יותר ויותר זוגות זוכים להגשים את החלום הזה

אם זה החלום שלך ושלכם
בואו לקבל את הכלים וללמוד איך להגשים אותו

וזה יכול לקרות תוך יומיים אינטנסיביים
בלחיצה פה כל הפרטים

פה בשביל ללוות אתכם אל הגשמת החלום,

גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן

על מרכוז באבניים ויצירת שינוי במו ידייך

אחת לשבוע אני יוצרת בְחֵמָר,

3 שעות מְחַיוֹת שמחברות אותי אל היצירתיות

ששנים השתקתי והחנקתי (בעיקר מהפחד מכישלון).

לאחרונה חזרתי אל האובניים,

גם אותן זנחתי לפני כמה שנים מאותו קושי -

להכיל את הכישלון שחוויתי בכל פעם מחדש,

אלא שהפעם התאפשרה לי חוויה אחרת,

ומתוכה ירד לי אסימון כל כך גדול

שהייתי חייבת לנסח בכתב והנה אני משתפת בו:

מי שהתנסתה בקדרות – בעבודה על האבניים,

יודעת שזה לא קל כמו שזה נראה כשמסתכלים על אומן אבניים מנוסה.

יש סרטים ביוטיוב (שמתי אחד בסוף) בהם זה נראה קְלִיל הקלילות,

תוך מספר שניות נוצר מגוש חומר כלי לתפארת,

לכאורה בָקְטַנה.

אלא שכשמתיישבים לנסות גם, זה מרגיש אחרת לגמרי.

אחד השלבים החשובים אם לא 'ה' הוא השלב הראשון –

מִרכוז גוש החומר.

לפני שמתחילים למרכז, הגוש רוקד על האֹבניים כשהם מסתובבים

וניכר לעיין שהוא לא יציב.

בתוך הניסיון לייצב ולמרכז אותו –

כל עוד כפות הידיים שלי נעות עם החומר והוא מוביל אותי –

אין לי סיכוי

אבל כשאני מצליחה להביא את המרכז מתוכי – מחוברת לבטן שלי

ואני מובילה את התנועה או יותר נכון מכילה את התנועה שבין ידי

הופס – מתהפכות היוצרות והחמר נענה ומתכנס למרכוז.

למה זה כל כך משמעותי מעבר לכך

שכך אני מצליחה לייצר כוסות וקערות סימטריות יותר?

כי זה בדיוק כמו שאנחנו מנוהלים או מנהלים את האוטומטים שלנו:

כל עוד אנחנו נסחפים אחרי הסיפורים הפנימיים,

מאמינים להם, הולכים אחריהם -

אנחנו שבויים ולא יכולים לשנות את המצב.

אם למשל היא } מאד זקוקה להקשבה שלו,

כילדה היא לא קיבלה את תשומת הלב לה היתה זקוקה ונוצר שם חוסר כואב.

בכל פעם שהוא { לא מקשיב לה – או לא קשוב לצורך שלה,

עולה החסר ההוא הישן, מכווץ אותה ומכאיב,

שוֹבֵה אותה בתוך הסיפור ההוא,

מעלה אתו רגשות כמו עצב ועלבון, כמו תסכול וחוסר אונים, כמו גם אשמה,

כשהוא מקושר לאמונה הפנימית ש'היא לא מספיק טובה'

ואז – היא מגיבה באוטומט שסיגלה לעצמה לאורך השנים ומתרחקת.

כעוסה, כאובה, מכווצת, כשהטעם המר הזה של החוסר מלווה אותה לכל מקום

(גם אם היא מדחיקה אותו הוא עדיין שם ובכל פעם שהוא { לא יקשיב לה שוב –

או בכל פעם שזה מה שהיא תרגיש –

החסר הזה יעלה שוב על פני השטח וחוזר חלילה...

כל עוד זה המצב - 'עולם כמנהגו נוהג'

'הוא לעולם לא ישתנה',

'אין לזה סיכוי'

תקראי לזה איך שתרצי – היא מסתובבת במעגלים סגורים.

לעומת זאת –

כשהיא – הבוגרת שהיא, האם הפנימית של חלקיה הילדיים,

אותם החלקים שחסרה להם תשומת לב, הקשבה, הגנה, תמיכה וכו',

כשהיא הבוגרת ערה לכך שחלק חסר זה או אחר בתוכה התעורר,

והיא מביאה את הקול של הבוגרת שהיא,

את הנוכחות שלה,

את ההקשבה שלה אליו,

כשהיא מתבוננת מעיניה הבוגרות במתחולל בתוכה,

שוהה בתחושות וברגשות ומכילה,

אז - משהו משתנה –

ובמקום שזה ינהל אותה

היא מנהלת את זה.

במקום הזדהות עם הילדה שהיתה,

מה שלא יכול לעזור ולשפר את המצב 

אלא רק לקבע אותו ולהבטיח שיחזור שוב ושוב,

מתאפשרת הכלה, אמפטיה

ולמעשה מתמלא הצורך ההוא שהיה כל כך חסר – הקשבה.

ממנה אליה.

אז, כילדה, היתה חסרת אונים ותלויה בהוריה,

אבל היום זו לא האמת, היא לא תלויה ולא חסרת אונים,

זו אכן החוויה שמתקיימת בקרבה כש... הוא לא מקשיב/ לא רואה אותה/ מזלזל וכו'

כל עוד היא הולכת שבי אחריה.

ובכל זאת –

בכל פעם שהיא הבוגרת, מצליחה להתבונן מהצד במתחולל בקרבה-

משהו משתנה,

אחרי כמה דקות של שהייה, הקשבה ונוכחות עם מה שיש

אפשר להרגיש ממש בהקלה.

אותה הקלה משמעה בעצם 

שחרור של חלק מהתכנים הישנים ו'התנדפות' שלהם,

כך שבפעם הבאה – היא עשויה למצוא את עצמה מגיבה אחרת

כי אותו מקום בועט וחסר,

כבר חסר פחות,

וככל שהיא נמצאת שם עבורו, יהיה חסר פחות ופחות, והצורך מתמלא.

ו... יש גם דובדבן :-) 

באופן מפתיע, הוא { יהיה קשוב לה הרבה יותר. 

סוג של קסם, אבל לא ארחיב עליו הפעם..

זה עשוי להישמע קצת בלתי אפשרי,

ורצוי בפעמים הראשונות להיעזר בליווי של מי שיודע את הדרך,

ולכן רוב התהליכים בהם אני מלווה נשים הם קצרי מועד,

כיוון שמהר מאד מרגישים בשינוי,

מקבלים את נקודת המבט,

והכלי מוטמע באופן כזה שמאפשר להיעזר בו באופן עצמאי.

אם יש משהו שמציק ולא נותן מנוח,

אני פה בכדי לעזור.

מאחלת לך שבת של שלום וברכה

גלית אליאס

מומחית בהחזרת אהבות למקומן.

 נ.ב

ככה זה נראה מרכוז של חומר באבניים :

קרדיט: איילת אליאב