חפש בבלוג זה

יום שלישי, 30 בדצמבר 2014

זה מה שיש לי לתת לך לכבוד השנה האזרחית שבפתח




הנה סרטון שיעשה לך את השנה החדשה מעולה,
וישביח את חגיגות סוף השנה,

ככל שנצליח ללמוד, להעתיק, לקבל השראה ולתת בעצמנו דוגמא שכזו.. אשרינו

צפייה מהנה

ושנה מ ע ו ל ה !



יום שלישי, 16 בדצמבר 2014

איך זה שחתונה ובן זוג לא מגיעים עם הוראות הפעלה ??



אפילו לא מלמדים אותנו פסיק ממה שכדאי ורצוי שנדע ..
לא בבית ספר, לא באקדמיה.. ובינינו.. גם לא בבית ..

כמה פעמים אנחנו מוצאות את עצמנו כל כך רוצות חיבוק,
ובמקום לבקש אותו.. כאילו דווקא ובהפוך על הפוך.. 
אנחנו נובחות איזה נביחה כועסת
שרק מרחיקה את החיבוק עוד כמה קילומטרים הרחק מאיתנו ??

והאמת היא .. שהקשר הזוגי יכול להיות גן עדן של ממש !
הוא יכול להיות עבורנו 
הבית, 
מקור התמיכה, 
מעוז השותפות 
והחיבור שלנו,

אבל כל עוד אנחנו פועלים על אוטומט.. לרוב זה מרגיש ההיפך ..

והקטע הוא שדווקא מתוך הקושי,
דווקא מתוך המקומות הכי חורקים וכועסים.. 
אנחנו יכולים ביחד לפרוח,

הרי ההיפך מאהבה = אדישות , (ולא שנאה למשל..)
וכל עוד יש שם רגשות של כעס, חוסר אונים, תסכול,
זה מן ההוכחה שיש על מה לדבר, שיש שם רגשות ביניכם,
שנכון.. אולי כרגע מתבטאים בצורה לא נעימה ..
אך כל עוד לא מדובר באדישות..
ישנה שם אהבה שמחברת ביניכם.. גם אם היא עמוק עמוק מתחת לשכבות אחרות
וכמובן כשהיא מורגשת יותר בין המריבות..

אז דווקא עכשיו, כשכולם עוד יכולים להרוויח (כל אחד מכם וכל אחד מן הילדים ..)
שווה וראוי לעשות צעד משמעותי האחד אל עבר השני,
וכל אחד פנימה אל עצמו



גם אני עשיתי את הצעד הזה..
רק שאני נזכרתי לצעוד אותו רק אחרי שכבר ממש כמעט התגרשנו,
רק אחרי שכבר חיינו בנפרד 3 חודשים,
אחרי שחווינו את החורבן במלוא עוצמתו..

ובאמת שלא צריך להיזכר רק אז..
הנה לך הזדמנות מיוחדת לקבל וללמוד "הוראות הפעלה" לביחד מודע

לקראת חנוכה – להביא את האור הביתה.



חנוכה של אור ושמחה,
גלית אליאס

מומחית בהחזרת אהבות למקומן

יום שלישי, 9 בדצמבר 2014

אפרופו חנוכה המתקרב.. איך להביא את האור ולהצית את אש האהבה בקשר הזוגי ?



זו שאלה שנהיית רלוונטית הרבה יותר לאורותיהם הדולקים של נרות חנוכה
שכאילו מבטיחים לנו חום, שמחה, משפחתיות..

אל מול החמימות שהחג הזה מייצג,
ככל שיש קרירות שנושבת בלבבות שלנו.. הא דוקרת הרבה יותר מאשר בימים אחרים..

איך נוכל ללמוד מן המהות  הזו שחנוכה מביא אתו,
וליצור לנו חמימות כנה ואותנטית בינינו בהשראת החג ?

חשוב לזכור לפני הכל, שהקושי קיים בתוכנו, עוד הרבה לפני שהכרנו את בן הזוג,
באיזה שהוא שלב.. הוא מתעורר בתוך הקשר הזוגי.
והוא מורגש כקושי, עד שאנחנו מודעים לכוונה שמאחוריו.

בהגדרה נימשך אל מי שיהיה לנו קשה לחיות אתו,
כן, כן, אל מי שילחץ לנו על הכפתורים, ויזרה לנו מלח על הפצעים
במקום למרוח לנו קרם עליהם.. (!?!)

אלא ש..
זה מרגיש ככה כל עוד אנחנו לא מודעים לכך שהקושי בתוכנו
ולכך שהאחר הוא למעשה מאמן הכושר שלנו,
זה שמזכיר לנו כל הזמן איזה 'שרירים' אנחנו עוד צריכים לחזק..
כדי שיחד נוכל לצמוח ולפרוח .

אמנם בהתחלה כמו בשלב הלא מודע, התזכורות יהיו לנו לא נעימות..
אך עם הזמן.. אנחנו פוסעים לתוך גן העדן.

טוב, אני זוכרת איך הרגשתי פעם, לפני שעברנו תהליך שכזה בעצמנו,
ומניחה שאם הייתי שומעת אז את הצירוף 'גן עדן' בהקשר של נישואין
זה היה במקרה הטוב מעורר בי גיחוך,
ובמקרה הפחות טוב חוסר אמון מוחלט..

אלא שמה שקורה כשאנחנו לוקחים אחריות על מה שקורה בינינו,
כל אחד על מה שהוא פוגש כקושי,
ומזכירים לעצמנו שגם אם זה לגמרי מרגיש כאילו הוא עושה לי דווקא,
(כי כבר אמרתי לו אלפי פעמים שאני לא אוהבת ש...)
וגם אם לפעמים אנחנו ממש מתייחסים אליו, והוא אלינו כאל אויב,

ככל שאנחנו לוקחים אחריות.. אנחנו בכיוון אל הפתרון.

כשאנחנו בודקים איך הוא כמאמן הכושר שלנו מקדם אותנו אל עבר שלב טוב יותר של עצמנו,
אנחנו מתקדמים לעבר גן העדן .
ואפילו יותר מזה – הרי תת המודע שלי משך אותי אליו כדי שזה מה שיקרה,
אז הוא פשוט נמצא שם לטובתי הגבוהה,
(גם אם זה לא מרגיש ככה לפעמים..)
כדי להזכיר לי את החלקים שמתעוררים בתוכי וקוראים לי שאהיה שם לרפא אותם.

אחרי הכל.. התסכול הוא לא אחר מאשר מתנת צמיחה עבורי..

למשל.. אם בכל פעם שהוא נכנס הביתה, הוא לא מסתכל לעברי,
ואני כל כך נעלבת ומרגישה דחויה..
האוטומט שלי ילך לכיוון של האשמה וכעס בחזרה על ההתנהגות שלו,
וכשאני אומרת 'לקחת אחריות על החלק שמתעורר בי', אני מתכוונת –
להיות עדה לעלבון, לכעס שעולה, לבדידות שמזדחלת בתוכי,
ובמקום לנטוש אותה ולצאת בהאשמות אליו..
להיכנס פנימה, ולהיות עם החלקים העצובים האלה,
לתת להם את מה שהם כל כך צריכים – חיבוק, אהבה, הבטחה..
ככל שאני אהיה שם בשבילי.. המציאות תוכיח לי שאני לא לבד גם מבחוץ,
אבל ראשונה צריכה להיות פה אני.

ומה זה אומר תכל'ס לקחת אחריות ? מה עושים ?

ערים לתחושות, נושמים פנימה,
מסכימים לתת להן להיות,
בתשומת לב לגוף ולמה שמתעורר בהיבט הפיזי (מועקה/ לחץ/ כאב..)
תשומת לב למה שמתעורר בהיבט הרגשי (צער/ עלבון/ קנאה ...)
תשומת לב למה שמתעורר בהיבט המנטלי  (מהן המחשבות והמילים שיש שם.. )
נשימה
חיבוק פנימה
ושהייה עד שמשהו משתחרר שם..


ככל  שאנחנו נוהגים כך, אנחנו צומחים להיות יותר ויותר שלמים,
יותר ויותר בוגרים, שמחים, אוהבים ומסופקים.

ואז גם בחנוכה לא תהיה סתירה פנימית בתוכנו
בין מה שהחג הזה מביא אתו עם הריחות של הסופגניות ואור הנרות,
לבין מה שקורה בינינו מתחת לפני השטח.


אגב, תהליך כזה לא חייב להיות ארוך,
לרוב מדובר בכמה שבועות שכבר בתחילתם מרגישים בשינוי,
ככל ששנינו מחויבים לעצמנו .. כך השינוי מראה את עצמו.

מן הסתם כשעוברים אותו בליווי ובהדרכה, זה קל יותר מחד
ומביא תוצאות מהירות יותר מאידך .


גם כי ניקינו כמה וכמה עניינים שהיו תחת השטיח והעכירו את האווירה,
וגם כי התקרבתם, ונתתם לרכות הזדמנות פז להחליף ולו במעט את הנוקשות והקרירות..


לרגל חנוכה, הנרשמים (עד סוף דצמבר) לעבודה זוגית אתי (אינטנסיבית או במתכונת שבועית)
מקבלים את הערכה להתפתחות זוגית "מצד אחד ומצד שני" ב מ ת נ ה !

פה כדי להתרגש אתכם מהתפעמות הלבבות,

גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן 




יום שלישי, 25 בנובמבר 2014

כמה מילים על כעס ועל מה אפשר לעשות במקום לפרוק אותו על מי שמולי ..



כשמשהו מכעיס אותי, ואני נופלת לבור של ההרגל הישן שלי..
אני מוצאת את עצמי יושבת ומחממת את עצמי,
טוחנת לעצמי את המוח,
ומלבה את הכעס גם אם היה רק גיץ פצפון ל.. בעירה עצומה.
תוך כמה דקות אני נמצאת במקום צודק, קורבני ומתחסד,
שכל מי שנקרה בדרכי – בסכנת כוויה דרגה 5.. חבל לו..
ובעיקר מי שעורר את הכעס – ה' ירחמו..

כעס – שהוא אנרגיה מתפרצת – כשהוא כבר בוער בנו – מתפרץ בתוקפנות אל מי שמולנו.
שלוח רסן, במילים בוטות, מאשימות, מתלוננות,
מתפרץ החוצה בניסיון להתפרק..
אלא ש.. כשהוא יוצא אל מי שמולנו.. הוא מיד חוזר אלינו חזרה
והדחף לפרק אותו נתקל בהתנגדות מן הצד השני
שרק מלבה אותו יותר ויותר והעניינים רק הולכים ומתחממים..

כך אנחנו מוצאים את עצמנו כועסים הרבה הרבה יותר מאשר בתחילת הסצנה.

מה יש בו בכעס ?
ולמה הוא לא עובד עבורנו ?

למה הוא לא עובד עבורנו ? מניחה שזה טרוויאלי.. ובכל זאת חשוב לי שיהיה כתוב –
כל פעם שאנחנו 'נעזרים' בכעס במערכות היחסים שלנו (כך גם בציניות, ביקורת ודומיהם..)
אנחנו מרעילים את האווירה,
מלכלכים את המרחב הזוגי או החברי שלנו,
ומחרבים את הבסיס – את האמון שיצרנו עד כה, את השותפות, את החיבור..

מה גם שלרוב, התוצאה שהכעס מביא אתה הפוכה בדיוק מזו שרצינו,
כלומר אם אני רוצה שמישהו יתחשב בי, ואני כועסת כשהוא לא..
סביר להניח שבעקבות הכעס, הוא יתחשב פחות, כי יפגע ויתרחק..

יש פה שני דברים שחשוב להבין על כעס –
האחד – שזהו רגש משני, או במילים אחרות - אפשר להתייחס אליו כאל מכסה
הכעס הוא לא הרגש האותנטי.. זה האחרון מסתתר מתחתיו.
הכעס נותן לנו אשליה של אונים,
ומסתיר תחתיו חוסר אונים כזה או אחר – רגש פגיע יותר,
האשליה של האונים שנותן לנו הכעס היא שמעודדת אותנו להשתמש בו,
הרבה יותר קל לנו להרגיש שיש לנו שליטה וכוח מאשר לבטא את חוסר האונים שלנו..

אבל זה רק לכאורה..
כי הכעס ממילא לא מוביל אותנו לאן שהיינו רוצים להגיע..

הדבר הנוסף שמייצר הכעס הוא אלמנט ההתנגדות.
כשאחד הצדדים כועס – הוא מביא אתו התנגדות בילט אין עם הכעס
והרי ניוטון כבר לפני כמה מאות שנים גילה לנו – וגם יונג הוסיף -
שכל מה שנתנגד לו.. יתנגד לנו בחזרה..

ואם אני באה באנרגיה של כעס.. הרי שההתנגדות שאני מביאה אתה
מקטינה עוד יותר את הסיכוי שהמשאלה האמיתית שלי תתקיים..


אז מה כן ?

אם הכעס הוא מכסה לרגש האותנטי, למה שבאמת חסר לנו..
הרי שאם נסתכל פנימה,
ובמקום ללבות את הכעס, להצדיק את עצמנו ולהמשיך להתקרבן..
ננשום פנימה ונבדוק מה שם כל כך טלטל אותנו..
נוכל לזהות אותו, ולבוא למי שעורר בנו את הכעס עם בקשה ברורה

כך במקום להישמע בצעקות ובקיטורים בערך כך :
" .. הרי אתה יודע שאני צריכה לצאת ואתה יודע כמה אני לא סובלת את זה,
חיכית כמה ימים כי ידעת כמה אני שונאת טיגונים, אז לא יכולת לחכות עוד כמה דקות שאצא?.. "
זה יכול היה להישמע כך:
" .. אוי, אני תיכף יוצאת וממש לא יכולה לנשום כשמטגנים סביבי,
אתה יכול לחכות עם זה כמה דקות שאצא ואז תמשיך ?.. "

הכעס מביא אתו צדקנות וצדק, קורבנות שלא לומר נקם..
לעומת זאת כשאני מבינה מה בעצם אני צריכה באמת,
זה כבר לא במישור של הצדק – זה מיתרגם לבקשה אנושית פשוטה
שהרבה יותר קל למי שמולי להיענות לה.

מה שנחוץ אם כן הוא רגע אחד של ערנות –
כדי שנוכל לנתב את הבעירה בעודה גיץ למקום אחר – למימוש המשאלה העמוקה שלי,
למילוי החוסר שהבעיר את הכעס..

נשימה,
בדיקה פנימה – מה שם כל כך עצבן אותי
נשימה
פנייה למי שהכעיס אותי בבקשה שקטה וכנה (בלי אנפופים/ציניות/עקיצות.. באמת שקטה וכנה)

נקודה למחשבה..
לפעמים הכעס מביא אתו חוש צדק מפותח במיוחד
שכל כך משכנע אותנו שאנחנו צודקים שמצליח לסמא לגמרי את עינינו
אנחנו לא רואים איך אנחנו פוגעים באחר ובמערכת היחסים שלנו,
אנחנו לא רואים שאנחנו כורים למשאלה שלנו את הבור בעצמנו
ואנחנו בכלל לא רוצים לראות כלום חוץ מלצעוק ולהיות צודקים..
רק כשנסכים להיות כנים עם עצמנו
ונרצה לשנות את דרכי  הביטוי הכועסות שלנו ..
רק אז יש סיכוי שנצליח

ובהחלט אני יכולה להבטיח וגם ללמד איך – כל מי שרוצה.. מצליח !

אם יש לך שאלות או הארות / הערות
אני פה בשביל לענות

גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן




יום שלישי, 18 בנובמבר 2014

אם כל האחריות היא עלי.. אז מה שווה הביחד והזוגיות האלה ?



בני זוג רבים מביעים תרעומת בכל פעם שאני
חוזרת ומדגישה את האחריות שיש לכל אחד מהם,
בכל פעם שאני הורסת להם את ה'כיף' שבלהאשים את האחר במה שקורה...

כי האמת היא.. ש -
תמיד (!), אבל תמיד -
לכל אחד מבני הזוג יש 100% אחריות על ה 50% שלו בתוך כל סיטואציה זוגית.

זאת אומרת שאף פעם לא יהיה אחד מבני הזוג אחראי יותר מהשני למה שקרה
(שלא לדבר על אשמה שכלל לא מוזכרת כיוון שאנחנו לא מחפשים אשמים.)

בכל דו שיח כל עוד הוא קיים, ישנם השניים ה'משוחחים' ביניהם -
האשם - מאשים
הנעלב - מעליב
הבורח – רודף  וכו'...

והדרך היחידה לצאת מהשיח הזה היא :
לקחת אחריות על החלק שלי בסיטואציה
לרפא, ולצמוח למקום שבו אני כבר לא משתתף בדו שיח הזה .

(כלומר למשל-  אם הייתי האשם התורן,
עלי לרפא את המקום שלוקח על עצמו את האשמה באופן אוטומטי..
כך שגם אם תופנה כלפי אצבע מאשימה לא אהיה 'מופעלת' על ידה ואוכל בשקט ובשלווה להגיב
עניינית. ככל שנרפא את המקום האשם ולא נופעל על ידי אותה אצבע מאשימה.. היא תפסיק
להאשים אותנו בעצם יצאנו מהלופ, כלומר שני בני הזוג יוצאים מהלופ ברגע שאחד לקחת אחריות על
חלקו, מן הסתם קל ונעים יותר כזה קורה במקביל .)

נכון - הפנטזיה שלנו היא שהאחר ישתנה –
שהוא האשם בעצם (כך אנחנו משוכנעים לחלוטין)
וכאשר הוא ישתנה הכל יסתדר..

אכן,  אחלה פנטזיה .. אבל כדרכן של פנטזיות גם זו דינה להתנפץ ..



אין לנו אפשרות לשנות אף אחד
יותר מכך - זה לא מה שאנחנו 'צריכים'
וזה לא מה שיעזור לנו..
אנחנו יכולים לשנות רק את עצמנו
והצעד הראשון הוא בעצם זה שלקחנו אחריות על חלקנו או תרומתנו לסיטואציה

אז מה הטעם בזוגיות אם בעצם מדובר
באחריות אישית של כל אחד ??
שואלים אותי לא אחת בסדנאות..

מה שקורה הוא.. שלפנטזיה הזו שלעיל יש המשך...

וההמשך מספר לנו,  שהאחר צריך להבין בדיוק
מה שאני רוצה גם בלי שאסביר לו
"אחרת זה לא שווה.."
וגם שהוא צריך להיות אחראי על כך שיהיה לי טוב ולכן לעשות כל מה שנכון עבורי
מן ערובה לעצם הזוגיות שלנו..

אבל שוב.. כדינן של פנטזיות . גם זו מתנפצת ..

מקורה של הפנטזיה הזו כנראה ברחם אימנו.. -
שם היינו בגן עדן ,
קיבלנו כל מה שרצינו בלי לבקש.
היה שם חמים ונעים,
שקט ורגוע,
נינוח ומימי..
כשהיינו רעבים הוסע אלינו מזון
וגם כשהיינו צמאים,
היה שם מושלם !

כשנולדנו עדיין חווינו עצמנו אחד עם האם
למרות הטראומה שבלידה
ורק אחרי כמה חודשים.. לאט לאט התחלנו להבין שאנחנו נפרדים
שאנחנו לבד, שאנחנו בפני עצמנו.
ההבנה הזו לא תמיד היתה קלה
שלא לדבר על כך שלרוב לא לגמרי עיכלנו זאת והשלמנו עם הנפרדות שלנו.
ועם הטעם המר הזה - עם החוסר
אנחנו ממשיכים לתור ולחפש אחר גם העדן .
כן.. בתוך הקשר הזוגי אנחנו מצפים מבן הזוג שיבין אותי בלי שאצטרך להסביר..
ואפילו שיהיה אחראי ל well being  שלי, אחרת .. מה כל הכיף הזוגיות ??

אבל זה בדיוק הפוך על הפוך -
לא נוכל להגיע אל גן העדן מהציפייה שהאחר ייקח אחריות
וימלא את צרכי כי זו אחריותו ..

אלא מעצם זה שאני לוקח את האחריות
אולי נכון יותר לומר מעצם זה ששני בני
הזוג לוקחים את האחריות להתפתחות
שלהם ונכנסים לתהליך של מודעות זוגית -
אז זה מגיע ,

לאט לאט אנחנו פוסעים בשביל אל
גן העדן הקסום הזוגי שלנו
מעצם החיבור הנקי שנוצר מהשיח הבוגר, הכנה והאותנטי,
מעצם זה שאנחנו כבר לא עסוקים במה הוא לא עשה טוב..
אלא ערים לתרומה שלי לסיטואציה, מתאפשר חיבור עמוק יותר בינינו
והכמיהה לחיבור ולהיות נו חלק מ ..


באה על סיפוקה.

בנימה אופטימית זו,
מאחלת לך המשך שבוע נפלא !

גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן.

נ.ב
אם יש משהו שרצית לשאול בעקבות הפוסט הזה ובכלל,
או להעיר,
מאד ישמח אותי אם לקרוא ועוד יותר מזה להגיב ולענות. 

אני תמיד צודקת!

השבוע צפיתי בסרטון של דר' סיידה דזילטס, שכמו תמיד בדרכה המדויקת הביאה רעיון, מעבר לכך שברמה הקולקטיבית - מאד אקטואלי לנו - סביב הכמיהה ל...