חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות איך לא לריב. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות איך לא לריב. הצג את כל הרשומות

יום שני, 7 באוגוסט 2023

כמה דורות אחורה מקודדים ב DNA שלנו?

 ואיך אפשר להפסיק לשחזר טראומות בינדוריות 

ולהתחיל לכתוב מ ח ד ש את סיפור חיינו (וזוגיותנו בפרט)?

אם אתחיל בתשובה לשאלה שבכותרת , אזי - 8 (!),

8 דורות אחורה נישאים הלאה ומקודדים כאינפורמציה בגנים שלנו,

עם דגש על טראומה כתוכן שהוטבע עמוקות -

כך ע"פ דר' פרנצ'סקה פונדס בהרצאה על הביולוגיה של טראומה בינדורית.


אנחנו נולדים לקשר,

נפצעים בקשר (כחלק משחזור סיפורי הדורות הקודמים)

ויש לנו האפשרות להירפא בקשר (בכלל וזוגי בפרט)


תת המודע מושך אותנו למי שיתן לנו אהבה מוכרת

ואני מתכוונת ב"מוכרת" ל - דומה לזו שקיבלנו בילדותנו -

זאת אומרת שבני הזוג יזכירו לנו באהבתם אלינו את אהבת ילדותנו -

שלא פעם היתה חמוצה משהו..


לכן, הקשר הזוגי באופן טבעי יעלה על פני השטח

את 'ה'תסכולים ו'ה'כאבים שלנו, אלו שחווינו כילדים,

תוך שאנו בעצמנו משתתפים בריקוד הזוגי 

באמצעות דפוסי החשיבה וההתנהגות ההישרדותיים שסיגלנו לנו כילדים.


כך באופן טבעי נמצא את עצמנו לא פעם במאבקי כוח סוּפּר מתסכלים

שחוזרים על עצמם בלופים, על אותם הנושאים הכואבים.

ובעוד שהציפייה היא שבבית - עם בן הזוג יהיה לנו מקום בטוח ואוהב -

אנו נחבטים שוב ושוב אל אכזבה חוזרת ונשנית

שדווקא פה הכי קשה לנו לקבל.


אך (!) כפי שאני כותבת שוב ושוב,

זוהי רק ההתחלה (!)

כי אמנם סיפורי העבר הטראומטיים מועברים אלינו בגנים,

אך בהחלט אפשר (ואף כדאי :-) לקטוע את השחזור המתסכל הזה

וליצור לנו זוגיות אוהבת, מחבקת, יציבה וגם חיונית.


מנקודת המבט של ההתפתחות הרי שיש לנו פה כמו מועד ב'

וג', ד', ה', עד שניקח עצמנו לריפוי באהבה

ונצמח לזוגיות מודעת ומזינה.


למשל:

הוא } גדל כילד יחיד עד גיל 10. כמעט לבדו,

מצד אחד היה לו חופש ומרחב,

מצד שני עד כדי בדידות וריחוק (גם מהוריו שהיו עסוקים.)

הוא חווה סוג של התעלמות.

(כמובן שהוריו לא אשמים, שהרי גם הם קיבלו מינימום של יחס מהוריהם

שהיו עסוקים בטרדות היומיום בתקופה הרבה יותר הישרדותית) 


היא { גדלה כילדת סנדביץ', אחות לילדה עם צרכים מיוחדים,

כל הזמן נלקחה ממנה תשומת הלב ונדרש ממנה להיות עבור האחות,

לא היה לה רגע משל עצמה.

היא חוותה סוג של השתלטות.

שהיא בעצם גם התעלמות מהצרכים שלה.


ואז הם }{ נפגשים.

בהתחלה זה מושלם, היא נושמת דרכו ספייס,

הוא מקבל ממנה ביחד,

אבל מהר מאד זה מתהפך חזרה 

והוא חוזר לתבוע באדיקות את הלבד שלו,

והיא תובעת כל הזמן ביחד.


כמובן שגם הסיפור הזה הולך דורות אחורה וישוחזר דורות קדימה,

אלא אם יקטעו אותו באופן מודע


ובינתיים, ככל שהיא { לוחצת עליו לביחד,

(לוחצת כי באוטומט המקומות הילדיים החסרים שלנו יפעילו אותנו ב fight או flight)

ככה הוא } יתבצר בהכרח שלו ב - לבד.

זה חוק בטבע, - כל דבר שנרדוף אחריו יברח,

כל מה שנילחם בו ילחם בנו בחזרה

ובכלל - בכל מקום שנביא מתח, הצד השני יגיב במתח נגדי

ובין אם ילחם ובין אם ייכנע - המערכה באִיבָּה

והנושא הזה יעלה שוב ושוב.


זאת אומרת שהזיהוי של הריקוד הזוגי קריטי

אבל לא פחות מכך - קריטי הריפוי של המקומות הילדיים החסרים,

ריפוי הכאב של הילדה שלא היה לה מקום 

שמצד אחד התרגלה לביחד אך יחד עם זאת לביחד מכאיב,

ריפוי שיאפשר חיווט מחדש לחוויה של מרחב קשוב בתוך הביחד וה לחוד,


לצד ריפוי של הילד שהיה לבד עד כדי מוזנח,

שמצד אחד התרגל ללבד ודבק בו, אך מן לבד שגם דוקר.

ריפוי שיאפשר חיווט מחדש וצמיחה לאפשרויות שמרחיבות את הלב 

של ספייס וביחד קשובים ומאוזנים ב win win.


ככלל מאבקים ככל שהינם אמוציונליים -

זה סימן שמקורם בחוויות ילדות בהן חווינו גם חוסר אונים,

או:

If it's histercal, it's historical

כלל שמכוון אותנו לשורש העניין, שם מתאפשר ריפוי

אנרגטי ורגשי, שמתבטא בהקלה בגוף ובהבנה רחבה יותר (מנטלי)

~~~~~~


ישנן דרכים מופלאות שמובילות לשם,

אחת מהן, בה אני נעזרת בפגישות זוגיות

וגם בסדנאות לזוגות היא דרך האימגו

שמגיעה עם תכנים שעושים סדר ומפילים אסימונים

ומאפשרת בחוכמה רבה ובמלאכת מחשבת 

לגשר שבין הלבבות להתייצב

וללבבות להתפעם שוב בהתרגשות. 

וכשמשולבת בתהליך התייחסות לתכנים דרך הגוף

מתאפשר ריפוי ושחרור מהשחזור הבינדורי המתסכל.

חיווט מחדש. שינוי לכיוון של שגשוג.


בסדנאות קבוצתיות אנחנו מוסיפים רובד נוסף -

פה נכנסת יצירתיות כמו למשל התבוננות פנימית דרך צילומים,

ואז גם הכל נהיה קליל וכיפי 

וגם -

היום שמעתי שבתהליכי ריפוי בהם משולבת משחקיות ויצירתיות -

הריפוי מתרחש פי 20 יותר מהר!


אם לשם ריפוי נדרשים 400 סישיינים, 

או 400 מופעים של תיקון

(למשל בכל פעם שעולה ביקורת עצמית 

להחליף אותה בסליחה לעצמי מתוך הבנה שלא יכולתי אחרת -

סליחה שבכוחה להמיס שכבות כבדות של אשמה ובושה 

ולקרב אותי עוד ועוד לאהבה לעצמי) 

הרי שכאשר משולבת משחקיות בתהליך,

הוא מתרחש תוך 20 חזרות בלבד!


לכן, 

הרעיון שמאחורי סדנאות הבוטיק הכמעט פרטיות לזוגות ממש ממש מרגש אותי!

בני הזוג לומדים בהן גם למה בעצם נמשכו זו לזה?

מה לכאורה הלך לאיבוד?

ובעיקר - איך להחזיר את הניצוץ...!!

וכל זה גם דרך עדשת המצלמה ובשילוב מנצח עם 

הסטינג הייחודי של האימגו.


יש משהו קסום בקבוצות 

שמאפשר לנו להשתחרר מעול הבושה והאשמה,

כשאנחנו מבינים שבעצם... אנחנו לא לבד...

זה לא שמשהו לא בסדר בזוגיות שלכם,

אלא שלא לימדו אותנו איך לשגשג,

כי בקוד הגנטי שלנו עדיין זורמת הישרדות

ולא צריך ללכת רחוק, אפילו ~2 דורות אחורה,

שלא לדבר על מה שהיה 6 דורות נוספים לאחור...


ושגשוג - יש לו ערכת כלים ותפיסה כללית ל ג מ ר י אחרת מהישרדות

אותם אנו לומדים יחד ומטמיעים בגוף-נפש בתהליכים הפרטניים והקבוצתיים.

 
זהו חלון לעתיד ירוק ומלבלב יותר

וזה אפשרי.

אם רק רוצים.

בתהליכים פרטניים או קבוצתיים,


פה בשבילכם,

גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן
ובראש ובראשונה זו שממך אליך








יום שני, 28 ביוני 2021

למה אנחנו רבים שוב ושוב את אותן המריבות? 💥💥

 אחד התסכולים הגדולים אם לא 'ה'...

עולה מהחזרה של המריבות על עצמן,

כשאנחנו נוכחים בכך שעניינים שכבר היינו בטוחים 

שנמצאים מאחורינו...

שוב עלו על סדר היום (!)


אותה המריבה בדיוק!

עד כדי כך ששניהם יודעים לחזות מראש 

בדיוק מה הוא יגיד

ומה היא תענה

ולכאורה זו מריבה לגמרי מיותרת!


זה יכול להיות מ:

"למה אתה שוב שם את הסמרטוט בצד ימין של הכיור?? "

ועד :

"למה אני תמיד צריך ליזום ?

אולי את לא באמת אוהבת אותי??"


אחרי שכבר 'השלמנו' בפעם שעברה -

וזה לא משנה אם נכנענו או הוכנענו,

או אם "שמנו את זה בצד" בתקווה שאם נעבור לסדר היום

זה יישאר מאחורינו -

אחרי פרק זמן כזה או אחר,

שוב מגיח לו אותו ריטואל מהדלת האחורית או מתפרץ מהקדמית

ואנחנו מחדש באותה הסאגה

זה יכול לקרות לנו גם בהיבטים אישיים

אז המריבה היא עם עצמי והכעס מופנה אלי,

כמו למשל:

"איך שוב דיברתי בלי לחשוב?

למה אני לא יכולה לחשוב לפני שאני מדברת?

מה אני בכלל מתערבת?"

שאלות שכל עוד נשאלות בשיפוטיות וביקורת,

סביר שיוותרו ללא תשובה אך יותירו טעם חמוץ

של אשמה, בושה וחרטה

ויביאו אתן מן עננה שמרחפת מעל

שמחזיקה שם בעומקה זיכרונות קשים.

כך או כך,

תמיד, זהו שיח פנימי שמוכר לנו זה מכבר

מימי ילדותנו - נערותנו,

אותו הריטואל, אותם הרגלים (או בדיוק ההיפך שזה בדיוק אותו הדבר)

עם אותו הטעם החמוץ


ואז, בהתאם לתרבות שאנחנו חלק ממנה

אנחנו מדחיקים/ 

מחכים שזה יעבור/

מעבירים נושא/

חושבים מחשבות חיוביות 

או משהו דומה...

ובעצם.. מתנתקים רגשית מאותן אמוציות שנכלאו בתוכנו

שוב ושוב, כשבכל פעם כזו, נוספת עוד שכבה של -

אשמה, בושה, חרטה, פחד וכו'..

בהנחה (שגויה מן הסתם) שככה זה יעבור -

שמה שהיה היה ו.. מחר הוא יום חדש.


אלא ש...

האמת היא .. שההיפך הוא הנכון (!)

כי אותן אמוציות מתקבעות בנו ובאיזה שהוא אופן

ממגנטות אלינו עוד ועוד מצבים 

ב ד י ו ק מאותו ה'טעם'


דרך נוספת להסביר זאת תהיה להסתכל על הדברים ממבט על -

לפחות מנקודת המבט שאני חיה על פיה -

כל אחד מאתנו הוא חלקיק נשמה 

שהגיע לכאן על מנת להתפתח דרך השיעורים שלו.

(האנשים שאנחנו פוגשים בחיים

הם שותפים לדרך ההתפתחותית שלנו

בין אם אנחנו מודעים לכך וצומחים למערכת יחסים מודעת ובין אם לא)


התסכולים שעולים בחיינו אם כן,

הם למעשה תזכורות לאותם המקומות בנו שרוצים להתפתח.

כל עוד אנחנו מדחיקים -

לא עברנו את השיעור רק שמנו אותו בצד

ובכך הוספנו שכבה והפכנו אותו אינטנסיבי ומציק יותר,

כך שהוא יחזור שוב כדי לתת לנו הזדמנות נוספת לריפוי.


ככל שנלמד ונתמיד להיכנס דרך שער התסכול,

לעבד ולנקות את אותם התכנים הקדומים בהם נוגע התסכול הנוכחי -

כך הוא פחות ופחות יופיע בחיינו,

או פחות ופחות יפעיל אותנו

ונוכל להגיב עניינית (אם בכלל) אם וכאשר 

אותם האירועים יתרחשו שוב במציאות,

רק שהפעם לא יפעילו אותנו אמוציונלית,

יקבלו תרגום מציאותי על פני פרשנות מחלישה

ונוכל מתוך שקט למצוא בתוכנו איך ואם נכון להגיב.


זאת אומרת - אם אני חוזרת לדוגמא שלעיל -

שהוא } יהיה פחות ופחות תלוי בהוכחות חיצוניות

(כמו היוזמה שלה למפגש אינטימי) וירגיש ראוי לאהבה מעצם היותו 💓

והיא { מצידה, תוכל בקלות רבה יותר לבטא את אהבתה,

אחרי שניקתה את פחד הנטישה ששמר אותה רחוקה ו"בטוחה"

אבל לבד,

ביטויי אהבה שיתנו לו } פּוּש נוסף 

ולה { חיבור אל הראויה שהיא לאהבה בטוחה.


כך הם עוברים ממצב בו דרדרו אחד את השניה ושיחזרו את הפצע,

למצב בו תוך כדי הריפוי וההתפתחות האישית של כל אחד מהם,

הם תומכים זה בריפוי של זו

ומייצרים להם מרחב זוגי בטוח ואוהב.


כי המתנה הגדולה ביותר בתהליכי ההתפתחות הללו,

כשאנחנו שוב ושוב נכנסים דרך התסכול

(על פני בריחה ממנו במגוון אינסופי של אפשרויות מפתות) 

היא החזרה אל עצמנו - המקום הגדול שיודע את עצמו

ומתקיים אצל כל אחד ואחד מאתנו,

כי אז נוצר חוסן פנימי, 

מתאפשרת הקשבה, כבוד לעצמי, (וממני החוצה)

רכות וסליחה אלי (ואז גם ממני החוצה)

מן שדרוג חווית החיים מכזו שמתרחשת במוד הישרדותי

אל ידיעת החיים באיכות -

חיים ששלובה בהם יותר ויותר הנאה ועונג לצד שקט ובטחון.


זאת אומרת שהריפוי האישי מעבר לרווחה האישית,

משפיע ישירות ומשדרג  גם את מערכות היחסים שלנו


והבשורה הנפלאה היא שלא רק שאפשרי להגיע לשם,

יש לי מקפצה שמובילה לשם זוגות ביומיים (!!)

זה קורה באינטנסיב הזוגי (בלחיצה כאן פרטים)


זאת אומרת שעד שהתסכול לא נפתר,

או עד שהצורך הלא מסופק שמניע את התסכול לא סופק -

ואני מתכוונת גם לתסכול הזוגי 

וגם למקום הלא פתור אצל כל אחד מבני הזוג

שהמריבה מציפה על פני השטח -

הצמיחה שלנו תדאג להעלות אותו בקרוב שוב

כדי לתת לנו הזדמנות חוזרת לריפוי


ולכן חשוב

במקום להשתמש בכלי המלחמה - שזה להתקיף/ לברוח ו/או להיכנע,

במקום להפנות אצבע מאשימה החוצה,

כדאי לנו להביא סקרנות וחקר פנימה,

וככל שכל אחד מאתנו יבין וירפא את שלו

כך הוא יהיה שלם ושמח יותר

ומערכות היחסים יהיו נעימות יותר, רכות, בשילוב זרועות

ו.. אוהבות עם פחות ופחות תנאים 💓💓


אמן!


פה בשבילכם 

כדי ללוות אתכם לשם בדרך בטוחה ומהנה!


אפשר בתהליכים זוגיים (אינטנסיביים או אחת לשבוע)

ואפשר גם בתהליכים אישיים. 


גלית אליאס

מומחית בהחזרת אהבות למקומן

ובראש ובראשונה זו שממך אליך



יום ראשון, 23 במאי 2021

"מה בסך הכל ביקשתי? למה קשה לך לחבק אותי?"

"מה כבר ביקשתי?

כל היום אני מטפלת בכולם,

חוזרת מהעבודה, מחייכת כאילו לא עובר עלי כלום,

מרגיעה את כולם, למרות שבעצם

גם אני זקוקה להרגעה,

עובדת על אוטומט,

סוף סוף הגיע הערב,

אני יכולה להוריד את המסכה ולנוח,

איך אתה לא רואה שזה מה שאני צריכה??

מה כל כך קשה לך לחבק אותי???"


היא { שגידלה את עצמה,

כי אביה היה עסוק בלהביא פרנסה

ואמהּ מסורה לטיפול באחיה הקטנים -

מה שלא השאיר לה שום מקום להישען עליו

ופיתח בה סוּפֶּר עצמאות ומסוגלות -

למדה להיות "מסתדרת לבד ולא צריכה אף אחד" - 

אבל באקסטרים,

כזה שפיתח בה אוטומט עד כדי רובוטיות

שמתפקדת.

שוכחת מעצמה בגדול....

אבל מתפקדת.


מצב שמצד אחד הניח את דעתה -

כי כולם מקבלים מה שהם צריכים

אך הוביל אותה למצבי קיצון פיזיים

של תפקוד במצב שכמה רופאים בחייה הרימו גבה

ולא האמינו שהמצב בו הגיעה לטיפול אפשרי בכלל...


אממממה...

בתוך התפקוּדיוּת הזו...

התקיימו להם גם מרמור ותסכול

שהלכו וגדלו -

סביב אותה הכמיהה למילוי הדבר שאף פעם לא היה לה -

חיבוק להינמס לתוכו


הוא } מאידך -

שראה בילדותו את אמא מתלוננת בלי סוף על אבא -

אתו הזדהה -

לא יכול לשאת תלונות,

אלה הן כמו תמרורי אזהרה עבורו

ומרגע שנשמע צליל תלונה

או אפילו רק מורגש תדר שכזה באוויר -

הוא } מיד נדרך ונאטם.


והרי לכם 'ריקוד זוגי' :

היא { צמאה לחיבוק,

מתלוננת למה הוא מחבק אותה,

הוא } שומע תלונה

ומתרחק עוד יותר -

מה שמגדיל את התסכול שלה ויחד אתו את התלונות -

מה שמרחיק אותו עוד יותר

וכו וכו'...


בעצם היא משליכה עליו את התסכול שלה,

אותו תסכול ילדי -

שלא היה לה מקום להישען, להיעזר, להיתמך בו,

כשהאמת היא שאפילו אם היה רוצה לתמוך בה

הסיכוי שהיתה מאפשרת לו ולעצמה להיתמך 

קלוש עד כדי אפסי


היא הרי למדה על בשרה 

להסתדר לבד,

ויחד עם זאת שזה מתסכל אותה...

זהו ההרגל שלה.


כל עוד ההתנהלות הזו לא מודעת 

ומתרחשת מתוך המקומות הפצועים

הם מסתבכים בתוך הלופ יותר ויותר

ומתרחקים כשחומות נבנות ביניהם


אבל... (!)

זה ממש לא חייב להישאר ככה.


להיפך, התסכול שהולך וגואה 

מטרתו להוביל אותם לצמיחה מתוך הלופ הזה

ולריפוי -

היא { של החוסר שלה

הוא } של החוסר שלו


כך שהיא { תוכל לבקש חיבוק אם תרצה,

במקום להתלונן על כך שאיננו:

כשהבוגרת שבה אחראית לאותם החלקים הילדיים שלה

ומתוך כך לה האפשרות למלא ולו שכבה ראשונית

כך שהיא חווה פחות ופחות חוסר

ויותר ויותר מלאות

וממקום ולו טיפה מלא יותר 

תוכל להזמין אותו לחיבוק

במקום לדרוש אותו


הוא } מצידו יוכל לחזק את המקום הילדי שבו,

לשחרר אותו מהסבל של אבא ואמא

שהתקבע בו ומשחזר את עצמו דרכו,

הוא יוכל לשמור על הילד הזה כך

שאם משהו לא נעים לו - הבוגר שבו יוכל להציב גבול

וממילא כשהבוגר פה,

הרבה יותר אפשרי להכיל מיני סיטואציות

לא מתוך מקום שמזדהה אתן.


ריפוי כזה שבמסה קריטית

יאפשר להם להתקרב יותר ויותר,

ליהנות מחיבוק, משיחה, מאינטימיות

ומהחום שמתאפשר כשהלב פתוח

~~~~~~~~~


בטעות,

שמאד רווחת ונפוצה בתרבותנו -

אנחנו נכנסים לקשר זוגי - ובמיוחד לשלב המחייב

ואומרים ללא מילים:

"עכשיו, אתה /את תתן לי כל מה שלא קיבלתי כילד/ה (!!)"

"למה??"

"ככה !!"

"כי התחתנתי אתך!!"


"ואם לא תתן לי...

אני אדרוש, אתלונן על כך ואאשים אותך,

שלא לומר אעניש אותך!"


זאת אומרת שבטעות (אותה אחת התרבותית הרווחת)

אנחנו מתייחסים לקשר זוגי 

כאל מערכת יחסים לסיפוק צרכים


"אחרת למה התחתנתי אתו?"

"אם הוא~יא לא י~תחבק אותי אז מי כן?"

"אז למה בכלל??"

וכו'...


וזה המקום לשאול:

האמנם??

האמנם כשאני מצפה, דורשת ומתלוננת כשאין..

האמנם זה באמת עושה חשק למישהו להיות חלק מהקשר הזה?

ועד כמה זה באמת מאפשר רווחה ונחת??


יותר מזה...

כפי שכתבתי לעיל,

גם אם הוא יספק לי את הצרכים בצורה הכי מושלמת,

מה שכנראה יכול להתקיים באגדות,

אבל נניח שכן -

גם אז -

אם אני מגיעה עם חווית חוסר

אין לי באמת אפשרות לקלוט את המילוי הזה מן החוץ 

ולחלופין -

זה יישאר ריק, כמו בור ללא תחתית -

עד ש...

אתחיל למלא מבפנים


כל אחד מאתנו נכנס לקשר

עם הקערות הריקות שלו

ועם ציפייה שהאחר ימלא אותן

פוזיציה שמובילה לקראש ותסכול מתמשך


וזה המקום להציע אפשרות אחרת:

נכון, יש דרך לעבור כדי שזה יקרה,

ובכל זאת, לפחות לצייר בדמיוננו את האופק ולהתכוונן לשם:

כמה כיף ומשחרר זה לזכור

שהוא לא חייב לי שום דבר (!)

אנחנו מחויבים זה לזו

אבל הוא לא חייב כלום.

וכל פעם שאני שומעת בתוכי נימה מאשימה,

שיפוטית, צדקנית, מוכיחה..,

כל פעם שאני מרגישה תסכול

זהו הצוהר דרכו יש לי הזדמנות פז לריפוי

או במילים אחרות למילוי הקערות הריקות שלי ממני..

כי..

הנה עוד נקודה למחשבה -

לרוב... 

בדיוק מה שאני מתלוננת עליו שהוא } לא עושה,

אני יכולה להוסיף בסוף המשפט "כמוני"

ולגלות שאופס... גם אני מתנהגת ככה לעצמי...

אבל היופי פה, הוא - 

שכשאני מתחילה לתת לעצמי את כל מה שאני דורשת ממנו... }

ראשית אני מרגישה הרבה יותר טוב ומלאה

ושנית - פתאום מתחוללים ניסים קטנים וגם הוא מצטרף לחגיגה..


כך במקום להשליך עליו את התסכולים שלי,

אני מעבדת אותם

ואח"כ -

במקום לשטוף אותו,

אני יכולה לשתף אותו...


ואז, כשעולה תסכול -

ואתו פוטנציאל של קומה בחומה שבינינו...

אם אני מעבדת את התסכול -

לא רק שלא נוספת קומה בחומה,

יורדות כמה (!!)

והחיבור שבינינו הולך ומשתבח


אז..

הוא נזכר כמה הוא מתגעגע אליה

והיא.. כמה אהבה והערכה יש לה בליבה אליו

אז..

החיבוק מגיע בספונטניות

משניהם

והוא מזין וממיס עוד כמה קומות בחומה

וממלא את הלב עד גדותיו...

לחיי האהבה ❤ 

אמן  ❤❤


פה בשבילך,

גלית אליאס

מומחית בהחזרת אהבות למקומן

ובראש ובראשונה זו שממך אליך



פה בשבילך במגוון דרכים:


פגישות אישיות(לחצי כאן ותגיעי ישר לתיבת המייל של, כתבי לי ונתאם)

  • תהליך זוגי (אינטנסיבי או בתדירות שבועית, (פרטים בלחיצה כאן)

  • הדרכה מוקלטת (כמו זו שבלחיצה כאן)  שבמחיר סמלי מלמדת אותך כל מה שצריך לדעת על כעס, כולל תהליך שמוביל לבשלות רגשית לשינוי.

  • או תכנית דיגיטלית נשית להחזרת אהבה הביתה - למקרה שאת רוצה בשינוי והוא בינתיים יושב על הגדר. בלחיצה כאן פרטים נוספים
    • בקרוב תהיה זמינה ההקלטה של תהליך הטרנספורמציה ב 21 יום מאוטומט לבחירה -(בניקוי השיתופים והמשתתפות), תהליך בו את מקבלת כל יום תרגילים וכלים שבהם אני מובילה אותך יד ביד לשינוי המיוחל!       
    • 21 יום ואת מגשימה את המשאלה שלך - ועוברת מאוטומט שבחרת לשנות ליכולת שלך לבחור איך להגיב בדיוק באותן הסיטואציות. עוד פרטים בלחיצה כאן




    יום ראשון, 16 באוגוסט 2020

    למה אנחנו נמשכים דווקא לטיפוסים מסוימים ולא לאחרים? (גם אם הם "מושלמים")

    והנה התשובה של דר' Saida Desilets

    ותוספת שלי מנקודת המבט האימגוית בסוף:


    אז מה היא  תשוקה?

    דר' סיידה מתחילה בלהגדיר אותה:

    תשוקה הינה כוח טבע עצמתי 

    שמונע מתוך המוטיבציה להתפתחות,

    כוח שמתקיים מראשית הקיום

    ומשפיע בצורה משמעותית על חיינו פה על הכדור.


    אפשר לראות את הכוח המניע הזה

    בכל דבר סביבנו כמו למשל בכוחות הטבע הפורצים באביב

    ואפשר להרגיש אותו גם בהתחלות חדשות -

    עבודות חדשות, מקומות חדשים, בני זוג חדשים וכו'..

    אבל - היא מדגישה - זה עמוק מזה,

    הכוח המניע הה שמפעיל את הגוף שלנו באופן כה עצמתי

    קשור לצמיחה שלנו,

    ומגיע מעומקינו

    כך שזהו מצפן מאד אמין עבורנו -

    כשהיא מדברת - התשוקה.


    וכאן - דר' סייידה מתכוונת לתשוקה העמוקה, האמיתית,

    לא להשתוקקות רגעית לשוקולד למשל.

    ישנם סוגים שונים של תשוקה - היא מוסיפה:

    תשוקה לסקס, לאהבה, ליצירה משותפת, לחיבור, לשגשוג

    וכן תשוקה להעניק ולתרום,


    השאלה מתייחסת לתשוקה במובן המיני,

    התשוקה במובן של ארוס ולזו היא משיבה:


    אנחנו מתורבתים לרצות את מה שאנחנו רוצים

    זה מאד תרבותי, או תלוי מקום,

    כך שלפעמים מה שאנחנו משתוקקים לו

    הוא מה שגדלנו ללמוד שהוא ראוי להיות נחשק

    ולא בהכרח נובע מתשוקתנו האותנטית.


    אבל אם נעמיק מעבר להתניות התרבותיות

    וככל שאנחנו לוקחים בעלות על חיינו 

    ומנקים את אותן ההטבעות התרבותיות,

    ככל שאנחנו יותר בקשר עם עצמנו

    נוכל להבחין בקולות התשוקה האותנטית שלנו.


    תשוקה מינית היא משהו שאי אפשר לביית,

    אי אפשר ללמד,

    זה לא עובד כך,

    תשוקה מינית היא מאד ראשונית,

    כאשר יש משהו מאד עמוק ובסיסי 

    שמניע אותנו להשתוקק לאחד ולא לאחר


    וזה מאד ייחודי לכל אחד מאתנו,

    הדבר שיעורר את הארוס אצל אחד

    לא בהכרח יעורר אותו אצל אחר


    אם כן - היא מדייקת -

    השאלה הנכונה תהיה:

    מהו הדבר שאליו אנחנו משתוקקים באמת?

    (על פני: "מיהם האנשים אליהם נימשך?")


    וזהו משהו שנוכל לחקור אותו-

    מהו הדבר שכשאני נוכחת בו, מדליק אותי?

    זה יכול להיות אצל אנשים אחרים,

    ויכול להיות בכלל, כמו מוסיקה, טבע, וכו'..


    לפעמים זוהי 

    אותנטיות, 

    צחוק וכיף, 

    נוכחות,

    לפעמים זה משהו פיזי שמושך ומדליק אותך לכאורה בלי סיבה ברורה


    ככל שאנחנו מנקים את ההתניות החברתיות

    נוכל להיות יותר אותנטיות עם מה מדליק אותנו,

    ולרוב זה יהיה פחות משהו חיצוני

    ככל שאנחנו מעמיקות לחיבור אל עצמנו


    תשוקה תמיד מזמינה אותנו ללמוד עוד על עצמנו,

    כך כל פעם שמשהו מדליק אותך,

    זוהי הזדמנות לבדוק-

    רגע, מהי המהות פה שכל כך הדליקה אותי?

    זה לא אומר שצריך לעשות סקס עם כל אחד,

    אלא להבחין וללמוד על עצמך


    ופה אוסיף את הנחת הבסיס של האימגו,

    שאומרת שאנחנו נימשך אל אותם הטיפוסים

    שבאיזה שהוא אופן יזכירו לנו מקומות לא פתורים של עצמנו

    מ 3 סיבות שורש -

    אחת מהן - היא הרלוונטית לנו

    באשר למה שיעורר את התשוקה -


    כשמישהו מקסים אותי - ואני נדלקת -

    מה שיקסים אותי יהיה (בין היתר)

    אותם החלקים שאצלו כל כך זורחים ובולטים

    ואצלי - קפואים ונמצאים במחשכים,


    זה המקום להדגיש - 

    שלא רק שזה לא אומר שאין לי איכויות אלה -

    להיפך - זה רק מזכיר לי שהן קיימות בתוכי

    וגם אם אני לא מודעת לכך ואני בטוחה שאין לי מהן,

    הסיבה שנמשכתי אליהן - מעידה על קיומן בתוכי.


    "הוא כזה מדהים כשהוא חופשי כל כך" 

    היא נמשכת "אליו", וזה ממיס ומקסים אותה כל כך

    רק בגלל שיש בתוכה אותה איכות של חופש

    שנאלצה לאורך חייה להחניק 

    והיא כל כך מתגעגעת אליה


    זאת אומרת שאותם הדברים אליהם היא נמשכת בו,

    אותן האיכויות שהקסימו אותה,

    הן אלה החבויות בתוכה וצמאות להתעורר,

    זהו הגעגוע שלה אל אותם החלקים

    שמדבר דרך התשוקה אליו

    וזוהי הזדמנות פז עבורה לצמוח לאני השלם שהיא


    ברור...

    שלאחר שאנחנו מתחייבים זה לזו,

    בדיוק אותן האיכויות אליהן נמשכנו...

    הופכות להיות הכי מעצבנות עבורנו,

    כי הרי לא סתם הקפאנו אותן -

    קיבלנו (לרוב מהורינו)  את המסר ש"ככה לא מתנהגים"


    אז לאחר שאדי ההתאהבות מתפוגגים, 

    היא מתחילה לשמוע את אותם הקולות שהובילו אותה להקפיא אותן

    ואף להשמיע אותם...

    ושוב היא הלכה לעצמה לאיבוד..


    אבל... (!!)

    איזה מזל שהם רבים על זה (!)


    "איך אתה מרשה לעצמך לעשות כל הזמן מה שאתה רוצה???"

    היא תגיד לו בצורה גלויה או סמויה כל הזמן

    והוא מצידו יכעס עליה שהיא כל הזמן "מקטינה אותו"

    או "כובלת אותו"..


    כשאנחנו מבינים שהמריבות שלנו הן רק תזכורת

    לאותם מאבקים פנימיים בתוכנו,

    וזוהי קריאה של הפנים שלנו לחזור להיות שלם....

    או... אז (!)

    הכל יכול להיראות אחרת.


    כי אז... 

    היא יכולה לשחרר את אותן ההתניות שהקפיאו את החופש שלה להיות מי שהיא

    (כשבחרה להיות מרצה ולהיענות למסר מהוריה)


    והוא יכול לחזור למקום המאוזן שלו 

    (כי גם הוא קיבל כנראה את אותו המסר בעודף או חוסר של חופש

    אלא שבחר להתמרד מולו)

    כך ששניהם נמצאים רחוקים מהמקום המאוזן והשלם שלהם

    והמאבק הזה - כשמסתכלים עליו כך -

    יכול להיות הסמן והתזכורת עבור שניהם לחזרה למרכז,

    לדיוק לאני האותנטי הנקי יותר ויותר מההתניות,

    זה שנמצא מתחת ל"קליפות".


    ככל כשמצליחים - במקום להילחם זה בזו -

    להפנות את תשומת הלב פנימה ולעשות שלום פנימי -

    אז קורה הקסם -

    גם כל אחד צומח להיות הנפלא שהוא

    וגם - מתמוססים ומתאדים המאבקים.


    לא... זה לא תמיד פשוט,

    וכן.. זהו תהליך

    במיוחד מכיוון שכוחות האגו יגררו אותנו

    ל"טוב" מול "רע"

    וישאירו אותנו בעמדת הקורבן

    שתלויה ב"מה שאת/ה עושה לי"


    למרות ש...

    זה ממש ממש לא חייב להישאר כך (!)


    אז..

    אם בתחילת הקשר שלכם היתה תשוקה 

    ואם אתם רוצים לעלות את המדרגה הזו

    (שהינה אגב בלתי נמנעת)

    אני פה בשביל להזכיר:

    יש דרך שמובילה ישר לשם!

    היא דורשת כנות ומוטיבציה לצמיחה,

    היא דורשת נכונות ורצון לגדול

    ויחד עם זאת היא מתגמלת בהרבה מעבר לכך

    כי כל חווית החיים שונה שם

    כשעולים את המדרגה הזו.


    נכון, שרוב הזוגות נשארים תקועים בה -

    ומערכות היחסים סביבנו ברובן

    רוויות מריבות ומאבקי הכוח

    בין אם קולניים ובין אם קרים ושקטים


    אבל...

    כאמור, זה ממש לא חייב להישאר כך!

    יש דרך נפלאה שמובילה אותנו מעלה

    ואז - כפי שדר' הנדריקס אומר -

    במקום להיפתר מבן הזוג ולהישאר עם הבעיות

    נוכל להיפתר מהבעיות ולהישאר עם אותו בן זוג ❣❣


    פה בשבילכם

    במגוון דרכים להגיע לשם

  • בין אם בפגישות אישיות(לחצי כאן ותגיעי ישר לתיבת המייל של, כתבי לי ונתאם)
  • או בתהליך זוגי (אינטנסיבי או בתדירות שבועית, (פרטים בלחיצה כאן)
  • או בהדרכות מוקלטות (כמו זו שבלחיצה כאן)  שבמחיר סמלי מלמדת אותך כל מה שצריך לדעת על כעס,כולל תהליך שמוביל לבשלות רגשית לשינוי.

  • גלית אליאס

    מומחית בהחזרת אהבות למקומן

    ובראש ובראשונה זו שממך אליך.


    נ.ב

    כן.. זה הזמן להיזכר -

    מה אהבת בו/בה בהתחלה שכל כך הקסים אותך?,

    להתרגל לרעיון שהאיכות הזו חבויה בתוכך (!)

    ואט אט למצוא את הדרך להפשיר אותה..



    יום שבת, 13 ביוני 2020

    תסכול = משאלה בתחפושת + תרגיל זוגי פשוט ליישום

    כשמשהו מתסכל אותנו,
    לרוב נמצא את עצמנו -
    תוך שאנחנו נשלטים על ידי הרְגָשוֹת הנלווים לתסכול -
    מדברים (שלא לומר צועקים) על מה שלא טוב לנו,
    מאשימים את מי שמולנו בכך,
    כשהדברים שלנו טעונים בשיפוטיות וביקורת
    ובשביל הפינלה - מביאים נחרצות וביטחון 
    כי מבחינתנו זוהי 'ה'מציאות האובייקטיבית (!!)

    בינינו...
    למרות שלא פעם היינו שם,
    כולנו כבר מבינים
    שכשכך אנחנו מביעים את מה שעובר בתוכנו...
    המצב לא באמת משתנה
    ו"הגאולה" רק מתרחקת...

    כל אחד מהמרכיבים הללו,
    על אחת כמה וכמה השילוב ביניהם
    מייצרים התנגדות בצד השני,
    צורך להתגונן ולהדוף את האשמה
    ואף טיעוני נגד עם האשמות חזרה

    כך שהתסכול לא רק שאינו מתפוגג...
    ההיפך,
    הוא רק מתעצם..
    כי נוסף עליו תסכול מכך ש"לא מבינים אותי"
    וגם... תחושת אין-מוצא

    יחד עם זאת שזוהי דרכנו האוטומטית
    להתמודד עם תסכולים,
    ושכך למדנו בבית,
    שכך מתנהגים סביבנו...

    יחד עם זאת...
    ישנן דרכים אחרות
    כאלה שמאפשרות לנו בסופו של דבר
    למלא את המשאלה שנמצאת מאחורי התסכול

    כי בעצם,
    כל תסכול הוא משאלה בתחפושת

    לו רק נזהה אותה,
    לו רק נוכל להתבונן מנקודת המבט המודעת שלנו
    על מה שמתחולל בתוכנו,
    אז...
    נוכל להבין:
    - מה בעצם אנחנו צריכים,
    - למה זה כל כך קשה לנו כשזה לא קורה -
      (לרוב זה יושב על צורך לא מסופק מהילדות)
    - ואיך נוכל למלא את הצורך

    ואז... תוך כדי שאנחנו מנקים את הצדקנות :-)
    ממקום רגוע יותר, בחיבור אל הלב
    נוכל לבטא ולשתף במה שעבר עלינו

    וכשאני כותבת "לשתף",
    אני לא מתכוונת לשיתוף מהמקום שתובע מהאחר
    שימלא את הצורך זה..
    ולא מהמקום שמאשים אותו ש"הוא אף פעם לא..." 
    או "כל הזמן כן... "

    כיוון שהפנטזיה הרומנטית שאנחנו שני חצאים משלימים,
    ש"אתה תתן לי כל מה שלא קיבלתי וחסר לי
    ואני אתן לך את מה שחסר לך"
    מביאה סיפור יפה אבל לא בר יישום...

    כי כל מה שהיא { לא קיבלה כילדה
    ויוצר חוסר שמתרעם כתסכול 
    (גם) כשהוא } לא מספק אותו,
    לא באמת יכול להתמלא ממנו
    אלא אם היא מילאה ממנה ולו מעט

    אחרת זה כמו בור ללא תחתית
    שלעולם יישאר חסר, כואב ומתלונן.

    למשל :
    אם היא { לא קיבלה מספיק חיזוקים כילדה,
    היא עשויה להיות מתוסכלת (עם או בלי מילים)
    בכל פעם שהוא } לא יפרגן לה,

    (אגב- סביר להניח שהיא תימשך במיוחד 
    למי שיתקשה לפרגן לה (!),
    זה התסכול מחד אבל ההרגל מאידך,
    אותו הרגל שאנחנו רוצים לשנות והפוסט הזה
    עוסק באיך זה אפשרי)

    אלא ש... גם כשהוא } יחמיא לה מידי פעם -
    היא { לא תאמין לו... 
    היא תחשוב למשל ש "אולי הוא אומר סתם",
    "אולי הוא צריך ממנה משהו..."

    כאילו אין לה הרצפטורים לקבל מחמאות.
    אין בה מקום שמאמין שהיא ראויה להן
    כיוון שזהו ההרגל שהוטבע בה. 
    (לצד תסכול כמובן)

    רק כאשר היא תיצור הרגל חדש 
    כאשר היא תעניק לעצמה 
    מתוך החלק הבוגר שלה - האם הפנימית
    אל החלקים הילדיים שצמאים לכך -
    נראות, הערכה, קבלה, אהבה...
    אז...
    תהיה התמלאות אמיתית לאותו הצורך
    ומהמקום המלא.. ולו במעט,
    היא תוכל להזמין אותו }
    (כן... זה כבר יישמע כהזמנה ולא דרישה)
    להוסיף עוד קצת ממנו.

    מהמקום המלא ולו במעט,
    יהיה לה הרבה יותר קל
    לנסח את דבריה באופן חיובי,
    ומשתף מהלב 
    (על פני באופן תובעני, מאשים ומקטין)

    למעשה שניהם צריכים וכמהים לאותו הדבר..
    כל עוד התסכול מנהל את השיחה -
    שניהם מתרחקים מלמלא את הצורך
    ונשארים מתוסכלים.

    לעומת זאת -
    כשכל אחד מהם לוקח בעלות על עולמו הפנימי,
    שוהה ומבין את הצורך,
    ממלא אותו ולו במעט
    ומגיע ממקום טיפה יותר מלא -
    הבוגרים שהם, יכולים לנהל את השיחה
    וזוהי כבר שיחה שנוגעת -
    מהלב שלו } ללב שלה {

    והחוויה היא שהמשאלה - (זו שהיתה בתחפושת לתסכול)
    מתמלאת ומסופקת.

    הפלא זה פלא -
    כמה מרגש -
    שדווקא כשהתחילו לשוחח על תסכול -
    נוצר חיבור בין הלבבות
    על כך נאמר -
    התסכול הוא השער לחיבור,
    השער לצמיחה שלנו שכמהה להתרחש.
    ~~~~~~~~~~~

    הנה לכם נוסח לשיח קצר
    שאפשר בתורות לנהל שיחה כזו,
    אחרי ששניכם קראתם את הנ"ל,
    בדקתם פנימה, הבנתם וגם מילאתם ולו במעט:

    צד אחד משתף:
    "התנהגות שלך שנותנת לי תחושה של חיבור היא...
    ואחרי שמפרטים לגביה, ומה היא מאפשרת להרגיש,
    ולמה זה משמעותי עבורך...

    מוסיפים:
    "משהו שאני צריך/כה ממך כדי להרגיש שמחה ושבעות רצון מהקשר שלנו זה..."

    ❣ זוכרים !!  -
    זוהי לא תביעה או דרישה, אלא בקשה,
    זאת אומרת שיכול להיות שהתשובה תהיה "כן",
    וגם יכול להיות שהיא תהיה "לא"...

    ❣❣
    לרוב מה שהיא { תצטרך ממנו },
    קשה יהיה לו לתת ויחד עם זאת...
    זה נמצא בנתיב ההתפתחותי שלו 
    לכן כאן הצד שמקשיב יאמר:
    "כשאצליח לתת לך את מה שאת מבקשת ממני,
    איך שזה יצמיח אותי כבן אדם זה.."

    יש לו/ה פה הזדמנות למתוח שריר ולהפוך להיות הגדול שהוא/יא

    ואז מתחלפים.
    ~~~~~~

    סוד כמוס:
    ככל שמי שמשתף בתסכול מספק לעצמו את הצורך,
    כך יוכל להביא את דבריו ממקום שמשתף,
    פחות ממקום שתובע,
    ממקום שמלא ולו במעט
    שישמח לקבל עוד קצת מהאחר
    אבל כבר לא תלוי בכך,
    ואז... בהפוך על הפוך
    זה יאפשר לאחר לתת הרבה יותר בקלות (!!)
    ומכאן -
    הדינמיקה הופכת ממאבק של כוחות
    לשילוב ידיים וצמיחה משותפת.

    בהצלחה!

    פה בשבילך
    אם יש משהו לא ברור,
    או שהיית רוצה לשתף,
    אפשר להגיב בתיבת התגובות (גם באופן אנונימי)

    ומעבר לכך,
    פה בשבילך במגוון דרכים נוספות:
    גלית אליאס
    מומחית בהחזרת אהבות למקומן




    יום ראשון, 22 בדצמבר 2019

    רומן באמצע החיים - המשך


    בהמשך ישיר למה שכתבתי בשבוע שעבר,
    "הגיעה" אלי כתבה מהארץ
    שכתבה איילת שני 
    בה היא מראיינת את אלן וואלאס
    תלמידו של הדלאי למה.

    בכתבה וואלאס מתייחס לנטייה הנפוצה
    לחפש את האושר "בחוץ"
    (מה שמידי פעם מוביל (גם) לרומן באמצע החיים)
    ומסביר למה זה לא עובד לנו
    ומה כן יוביל לאושר שאינו תלוי בדבר

    "כל עוד אנחנו תלויים בגירויים
    מהסביבה, לעולם נישאר לא מסופקים
    ",
    אומר אלן וואלאס בריאיון המרתק של איילת שני,

    "אם אנחנו מקדישים את חיינו 
    למרדף מתמיד אחרי הֶדוֹנִיזֶם, 
    לעולם לא נוכל להיות שמחים באמת 
    משום שלעולם לא יהיה לנו מספיק משום דבר..."
    הוא מוסיף ומסביר:

    "השמחה ההֵדוֹנִית הינה תוצר 
    של מה שאנחנו יכולים לקבל או לקחת מן העולם, 

    אלו הנאות התלויות בגירויים 
    וכשהגירוי נעלם גם ההנאה נעלמת.. 
    בסוג כזה של הנאות תמיד נרצה עוד 
    כי אף פעם אין מספיק 
    כסף, 
    הצלחה, 
    עצמה, 
    סקס..."

    "לעומת זאת יודומוניה" - וואלאס מסביר -
    "היא רווחה אמיתית,
    רווחה שמגיעה מבפנים, 

    אפשר לשמור עליה גם כשלא נעים לנו 
    או כשמה שהמציאות מציעה לנו 
    מעורר חרדה או עוכר שלווה..."

    ככל שאנחנו מצליחים 
    להפנות את תשומת הלב פנימה, 
    אם בנשימה מדיטטיבית כפי שמציע וואלאס 
    ואם בדרך אחרת, (בהמשך מרחיבה עליה)
    אנחנו אט אט עוברים מימד,

    נוצר חוסן פנימי שמאפשר לנו להגיב אחרת, 
    מתוך בחירה, 
    איפה שפעם היינו מובלים אוטומטית 
    על ידי מנגנונים הישרדותיים 
    שאימצנו כילדים כתוצאה מחוויות בהן חווינו חוסר אונים, 
    מנגנונים שאז הצילו אותנו 
    והיום לרוב עושים את ההיפך.

    החוסן הפנימי
    והתבהרות התודעה שנוצרים לאורך הזמן
    מאפשרים לנו לחוות רווחה שלא תלויה בחוץ
    ונוספות לנו אפשרויות תגובה אחרות

    כך שאם... כשהייתי ילדה,
    חוויתי בין היתר התעלמות,
    יכולתי לאמץ תגובה אוטומטית
    של כעס מוחצן וצעקה על מנת שישמעו אותי,
    על מנת "להפסיק את ההתעלמות"

    כבוגרת, מן הסתם, 
    גם אם שומעים אותי כשאני צועקת,
    ההרגל האוטומטי הזה לא מוביל
    ליחס הרצוי אליו מלכתחילה כמהתי.

    או

    אם כילד הייתי תלוי באישור הסביבה,
    שזה לגמרי טבעי לכולנו
    (ויכול להיווצר כתוצאה מעודף או מחוסר אישור מההורים)
    ולא התייצבה בי ידיעת המרכז שלי
    שנותן לי את האישור והאושר שלי כמי שאני,

    הרי שאף שהבטחתי אמונים לאשתי,
    אני עשוי ליפול במלכודת הרומנטית הזו
    ולהימשך על ידי כוח "חזק ממני"
    לעבר חיוכים/ מבטים/ כל ייצוג אחר
    שיבטיח לי בלי מילים -
    "הנה מה שאתה מחפש -
    כאן יש קבלה אמיתית שלך"


    כמובן, שגם מעצם האלמנט האשלייתי 
    שיש בכל התאהבות
    וגם מעצם האשלייה שהאישור נמצא בחוץ,
    בשלב מסויים...
    (לפני או אחרי שהזוגיות והבית נפגעו מכך)
    תגיע האכזבה.

    "במסורת היהודית יש עושר מופלא של ידע,
    שמצביע על אותה המסקנה..."
    וואלאס מוסיף ואומר:
    "אבל אנחנו כל כך צדקנים ויהירים
    שאנחנו מוכנים להפנות לכל הידע הזה עורף..."

    "הנה תרגיל פשוט שמתאים לכל אחד:
    תשומת לב לנשימות. לשבת כמה דקות
    במקום שקט ולהתרכז בנשימות פנימה והחוצה.
    נסי לעשות זאת במשך 5 דקות 
    ותגלי שהמיינד נעשה שקט ושליו..."

    "הרווחה הזו שורה על הגוף כולו,
    מעבר לתחושת השלווה יש משהו עמוק יותר-
    ההיפך המוחלט מחוסר נוחות,
    אני קורא לזה well at ease"

    ולמי ש"נשימה פנימה" הוא רעיון לא ארצי מספיק,
    הנה אפשרות נוספת ממני:

    לפעמים היציאה אל רומן
    הינה פתח מילוט מתסכול 
    שחוזר על עצמו בקשר הזוגי הביתי.

    למשל כשהיא } מבטלת אותו
    והביטול הזה מתסכל כל כך
    שבא לו רק לברוח...

    מאחר ולא לימדו אותנו 
    איך להתמודד עם רגשות,
    נמצא את עצמנו פועלים באחד מתוך
    3 האפשרויות האוטומטיות -
    fight, flight, freeze

    כולן מיועדות למצבי הישרדות
    שכן אימצנו אותן כשהיינו חסרי אונים

    ומאחר ורגש- אינו באמת מצב מסוכן
    גם אם נֵחֵוָוה ככזה -
    אף אחת מהדרכים הללו לא באמת יובילו למזור.

    "רגשות הם רק מבקרים
    תן להם להגיע וללכת
    אל תאחוז בהם" (תרגמתי סימולטנית מתערוכה שמוזיאון העיצוב בחולון)

    אלא שהם כך כך משכנעים,
    שאם לא לימדו איך...
    אנחנו ממש שבויים שלהם כעיוורים בחשיכה.

    ~~~~~~~~

    כשאני עובדת עם זוגות,
    אנחנו חושפים את הסיפורים הפנימיים
    שמשאירים אותנו שבויים בתוך הלופים,
    סיפורי כזב שמצדיקים את התגובות ההישרדותיות
    ומשאירים אותנו במישור של הצדק
    מי צודק ומי אשם
    ועם אחד מ ה Fים כתגובה -
    מלחמה/ בריחה/ כניעה

    הסיפורים הללו מתקיימים
    ב 4 רבדים בתוכנו -
    ברובד הפיזי - הם אחוזים בגוף בתחושות,
    ברובד הרגשי - הם מחזיקים רגשות 
    שכלואים בנו שנים רבות,
    ברובד המנטלי - אותו הסיפור החשיבתי
    וברובד הרוחני - אמונות בסיס שגויות
    שאימצנו כילדים.

    הפקעת ה 4 רובדית הזו
    היא כמו מגנט
    שמשחזר לנו שוב ושוב את אותו התסכול
    שחוזר על עצמו בחיינו,

    הסיפור חוזר שוב ושוב - 
    כל עוד אנחנו שבויים שלו
    ומתוך כך - ממשיכים לחפש בחוץ 
    את האושר והאישור...

    לעומת זאת,
    כשאנחנו מקבלים גישה
    ל"נטרול" המגנט,
    ומתחילים לִפְרוֹם אחד אחד את החוטים מהפקעת,
    נוצרת בהירות,
    מתחדשת בנו ידיעת החוסן הפנימי שלנו,
    מגיע שקט,
    ישנה יותר ויותר קבלה ואהבה לעצמי

    וכשכך - יש הרבה יותר שקט וסיפוק מחד,
    עם יכולת להינות ממה שיש
    ומאידך -
    כשעולה תסכול, יש לנו היכולת הרגשית
    לעבור דרכו ולעבד ולשחרר עוד 
    מהסיפורים הילדיים שמגבילים
    אותנו ומשאירים אותנו בהישרדות ובכיווץ.

    ככל שאנחנו משחררים -
    כך הרווחה, הנחת, השותפות
    והאהבה עוטפים אותנו ברכות.

    ואז, הצורך ההוא -
    לצאת ולחפש בחוץ -
    מתאדה והופך לא רלוונטי.
    ~~~~~~~~

    אם יש בסביבתך זוג כזה
    שמאד רוצה להישאר יחד
    אבל על סף יאוש מהתסכולים
    באשר הם,

    הנה קצה חוט של תקווה ממני אליהם -
    זה יכול להיות אחרת!!

    נדרש רק רצון כנה
    ובזמן קצר יחסית של תרגול והפנמה,
    הזוגיות מקבלת תפנית
    והאהבה חוזרת הביתה!

    עוד פרטים על האינטנסיב הזוגי -
    יומיים בהם מקבלים את כל זה
    בתמצית מרוכזת ואינטנסיבית
    ומכאן גם אפקטיבית :-)


    ואם בינתיים את מסתפקת בטעימה ורוצה
    בלחיצה כאן יש פרטים על 
    ובה כל מה שצריך לדעת כדי להצליח לדבר
    בלי להגיע לפיצוץ.


    בברכת שבוע מקסים,

    גלית אליאס
    מומחית בהחזרת אהבות למקומן

    יום ראשון, 1 בדצמבר 2019

    מה הכי גרוע לעשות כשמישהו כועס?

    בטח את מכירה את זה- שאת כועסת,
    אש יוצאת לך מהאוזניים,
    מסבירה לכולם למה זה ברור שאת צודקת,
    למה (למשל) זה לא מתקבל על הדעת
    שסיכמתם משהו ולגמרי במקרה
    את מגלה שהסיכום הופר באלגנטיות -
    שהילדים מטופלים היטב
    אבל במקום שהוא } יהיה אתם,
    הזכות ניתנה לשמרטפית כלשהיא

    והזעם על כך שהוא מרשה לעצמו
    שוב ושוב לשים את התענוגות שלו בראש הרשימה
    מה שאת בחייייייים לא היית עושה...

    *(זו אגב "תופעה" שמקורה בסוציאליזציה שלנו כנשים
    בעידן הזה ושלהם כגברים.
    בעוד אותנו מחנכים להיות אחראיות - אולי בעודף,
    אותם מחנכים לקדש את שאיפותיהם.
    לא שופטת, אולי ארחיב על כך בפעם אחרת)

    בקיצור הזעם הזה,
    מאיים לצאת מכל הנקבוביות בגופך
    ולהותיר אבק אחרייך

    בשלב הזה את כל כך בטוחה שאת צודקת
    (ואם תשאלי אותי :-) אז בצדק :-) :-)
    שאת מצליחה לנסח את טענותייך
    בחריפות, בשנינות ובנחרצות יתרה

    ואז...
    הדבר הכי גרוע יהיה...
    אם מישהו יאמר לך:
    "טוב, תירגעי... זה לא בריא לכעוס..."
    או
    "בסדר, אבל למה את צועקת??"
    עוד רעיון גרוע פה יכול להיות
    להסביר למה גם הוא צודק...

    או כל ניסיון שהוא
    שמטרתו לסלק את הזעם והגיצים
    של הכעס מהמערכה.

    מוכר לך?
    ~~~~~~~~~~

    מה שבעצם קורה פה,
    אם נסתכל רגע מהצד -

    הכעס הוא אנרגיה מאד מאיימת.
    שעשויה לעורר חוסר שקט עד כדי בהלה
    אצל מי שכלפיו היא מופנית,

    אנרגיה תוקפנית שרובנו
    גם מתקשים אם בכלל יכולים להכיל
    וגם רגילים תרבותית לנסות להשתיק

    כי זה מה שראינו -
    כך נהגו ונוהגים סביבנו,
    מתוך הקושי להתמודד עם כעס -
    בדר"כ אם מישהו כועס - מיד מנסים להסות אותו.

    כך נהגו כלפינו כילדים כשכעסנו,
    כך נוהגים סביבנו כלפי מי שכועס
    ו... כך אנחנו בעצמנו נוהגים..

    אנחנו משכפלים שוב ושוב
    ניסיון לא מוצלח להתמודד עם הסערה
    (בכלל ועם כעס בפרט)
    ולמרות שזה לא עובד,
    מאחר ואין לנו משהו אחר שכן -
    זה הרגל שכל כך נפוץ סביבנו.

    אפשר להסביר למה זה לא עובד
    בכל מיני צורות,
    אחת מהן תהיה להיעזר בחוק השני של ניוטון :

    השתקה של מישהו כועס,
    הִנָה התנגדות לכעס שלו,
    והרי כל דבר שנתנגד לו, יתנגד לנו בחזרה,
    באותה העצמה רק בכיוון ההפוך,
    משמעו  שהשתקה רק מלבה את הכעס...

    רגע, רגע,
    אל דאגה,
    זה לא שאני עומדת להמליץ לך לתת את הלחי השנייה
    ולעודד את הכועס להוציא את כעסו עלינו,...

    לא, כיוון שזוהי הקיצוניות השנייה (!)
    ושני הקצוות (מלחמה / כניעה)
    מנוהלים על ידי אותו מוד הישרדותי
    שלרוב לא יוביל אותנו לשקט המיוחל.

    אז מה כן?

    כעס הוא השלכה שלא לומר השפרצה
    של הסערה הרגשית שמתחוללת בקרב הכועס.
    אנרגיה מתפרצת, תוקפנית,
    מכלה ומחלישה את הגוף,
    בעיקר את הכבד לפי הרפואה הסינית

    ולרוב כשנחוש חוסר אונים -
    רגש שהינו מנת חלקנו מעצם היותנו יצורים תלויים
    בגילאי הינקות והילדות,
    בכל פעם שנפרש התנהגות כזלזול, הקטנה, התעלמות
    או שנחוש לחיצה אחרת כלשהיא
    על אחת מנקודות התרפה שלנו,

    יגיע הכעס, לכאורה על מנת להגן עלינו מפני המזלזל
    ואולי.. על מנת להגן עלינו מפני התחושה הקשה
    של חוסר האונים שעולה בנו (!)
    כיוון שהכעס (לכאורה) מעלים אותה בשנייה.

    מנגד,
    לרוב אצל מי שעומד מול הכועס
    מתחוללת סערה פנימית גדולה לא פחות
    ועל מנת להגן על עצמו
    סביר שיגויס בדיוק מאותו המוד ההישרדותי,
    דפוס אוטומטי כלשהוא,
    תוקפני לא פחות (גם אם מוסווה),
    וגם אם יהיה מאד הגיוני
    ויסביר שהכעס ממש לא בריא...
    וחבל ש"סתם את כועסת...אולי תירגעי?"
    זה לא יעבוד
    וישאיר את המשתתפים במרחב
    דרוכים, טעונים ובהיכון
    גם אם זה נראה כלפי חוץ וגם אם לא..

    אז מה כן?

    אני שמה לב שכבר כתבתי את השאלה הזו קודם
    והמשכתי לכתוב מה לא :-)

    אז ככה,
    ככל שנצליח להגיב מתוך בחירה,
    כלומר ככל שלא נהיה מופעלים 
    מהכעס של האחר,

    אבל באמת (!)
    לא רק נֵרָאֶה כלפי חוץ אדישים,
    ככל שנצליח להגיע למצב בו המערכת שלנו
    לא נדרכת אל מול כעס של אחר,
    כך נמצא את הדרך הכי נכונה להתמודד
    אל מול הכועס:

    השיא יהיה כשנצליח להכיל בחמלה,
    ממש להביא אמפטיה (!)

    אבל עד שנגיע לשם...
    :-)

    זה יכול למשל להתחיל בזה,
    שמתוך יכולת חיבור למרכז שלנו,
    נוכל לעשות הפרדה בין מה ששלו למה ששלי,
    לשים גבול ולומר -
    "אופס, התבלבלת, אני רואה שחזרת עצבני מהעבודה,
    אני לא חלק מזה..
    בוא נירגע ונדבר אח"כ"...

    או - למשל לשתף - ש "ככה ממש קשה לי להקשיב,
    וזה לא מכבד אותך ולא אותי
    ואני מאד רוצה להקשיב,
    אז בוא נירגע ונחזור שוב לדבר על זה מתוך שקט.."

    לפעמים זה יהיה פשוט שקט פנימי שלך שלא נסחף
    לריקוד ההישרדותי, מה שיחליש את הכוח
    של הכעס של האחר ויפוגג אותו,

    או כל דרך אחרת שהשקט הפנימי שלך פותח
    כשהשפעת אדי הכעס מתפוגגת,
    ומופיעה התבהרות.

    כי כשאנחנו במוד הישרדות,
    פזיולוגית רוב הדם זורם מהחלק החושב, היצירתי של המוח,
    אל החלק ההישרדותי, הפרימיטיבי
    ואז אנחנו פשוט פחות חכמים  (בלשון המעטה)

    בקיצור,
    הכעס הוא אנרגיה עצמתית
    שסוחפת אתה את כל מי שבאזור
    לתוך סערה פנימית וחיצונית.

    ככל שנצליח להפריד את עצמנו מהסערה,
    וזה מתחיל ביצירת שקט פנימי,
    כך נוכל יותר ויותר להרגיע את הסערה
    זו שבתוכנו וזו שבחוץ.

    איך מצליחים ליצור שקט פנימי?
    יש כמה אפשרויות בסוף המייל
    שאפשר לבחור מתוכן את זו שהכי מתאימה,

    אבל רגע לפני שאני נפרדת ממך
    חשוב לי לציין
    לפחות שני מוקשים שעומדים בפנינו
    במערכה מול הכעס:

    *
    לפעמים תהיה השתקה עצמית שתתחזה לשקט
    ואז... זה לא יעבוד...
    יחד עם זאת, ככל שתצליחי להביא את דבריך מתוך שקט,
    שיגיע מההרגעה אמיתית שלך את עצמך,
    מהתייחסות לסערה הפנימית המתחוללת בקרבך
    ועיבוד שלה -
    ככה יש סיכוי גדול יותר שזה יעבוד
    (אפשרויות ללמוד איך כאמור
    ממש תיכף בסוף הרשומה)

    **
    מוקש שני שקריטי להכיר במצב הזה-
    הוא להבין שהזמן כשלעצמו לא מפרק את הכעס,
    ואם לא נעבד את הכעס,
    אפילו אם יעבור קצת או הרבה זמן,
    הוא עשוי שוב להתלקח
    ושוב לא נצליח לדבר...

    לכן - ישנם פה 3 שלבים קריטיים והכרחיים:
    1. לפרוק את הכעס פיזית מהגוף -
    למשל בצעקה בים, או בטבע,
    או במקלחת,
    אולי לצאת לריצה בהתכוונות לפורקן

    2. וזה חלק חשוב מאד
    לנסות להבין מה בעצם הכעיס אותי,
    לזהות את הצורך שלא נענה -
    כי כמו שארנינה קשתן אומרת בגאונותה הרבה:
    מאחורי כל צרחה יש צורך לא מסופק

    3. אחרי שזיהיתי -
    למצוא את הדרך למלא אותי ממני אלי.

    כלומר אם זיהיתי למשל שכעסתי
    כי לא ראו אותי,
    הצורך שלי היה נראות,
    אז אני מוצאת את הדרך יותר ויותר לראות את עצמי.
    (אגב כשאני עושה את זה אני כבר רואה את עצמי
    ומכאן העצמה הטמונה בהתייחסות פנימה אלי)

    בשלב הזה של העיבוד,
    הכעס כבר איבד הרבה מכוחו המתפרץ
    ועכשיו יכול להיות בטוח לשוב ולדבר.
    ~~~~~~~~~

    כמו שאת רואה הדברים מתייחסים
    לשני הצדדים,

    גם כי כולנו נעים ביניהם,
    פעם ככועס ופעם כמי שהכעס מופנה אליו

    וגם, כי ככל ששנינו ניקח חלק בשינוי -
    כך נמצא שבמקום כעסים ומריבות
    אנחנו מצליחים לדבר (!)

    וגם אם משהו הפעיל אותנו,
    וסביר להניח שיהיו עוד ועוד הפעלות...

    יש לנו "חומרי גלם וכלים" לבנות מהם את הגשר
    ולחזור להבין, להתחבר,
    ליהנות מביחד שמאפשר לנו להתבטא בחופשיות
    ולצמוח יותר ויותר אל האני השלם והגדול
    שמנהל את מה שמתחולל בקרבו
    ופחות ופחות מנוהל משם.

    אני מברכת אותך בשבוע של שקט פנימי נפלא,

    גלית אליאס
    מומחית בהחזרת אהבות למקומן

    איך להצליח לייצר שקט פנימי?
    הנה לך כמה אפשרויות
    ללמוד ולצמוח לשם ביחד -

    ממש בקרוב נפתחת קבוצה לנשים
    שרוצות להתחבר לעצמן:

    מתחילות ממש אוטוטו,
    רצף של 8 מפגשים מופלאים,
    אחת לשבועיים
    בימי שיש בבוקר
    לחצי פה לכל הפרטים ושמרי את מקומך 

    ~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

    ואפשר גם לקבל עוד העמקה
    בליווי של תהליכים אנרגטיים מוקלטים:
    בהדרכה המוקלטת 
    להבין מהם 3 החסמים 
    שמונעים מאתנו תקשורת אוהבת
    ולעבור דרכם
    בעזרת תהליך מוקלט שמאפשר להבשיל רגשית
    (כדי שזה לא יישאר תאורטית
    כי ידע יש לרוב באינטרנט),
    אלא יאפשר ממש לחלחל ולחולל שינוי אמיתי
    בלחיצה כאן פרטים נוספים ואפשרות רכישה

    או בתהליכים אישיים/ זוגיים:



    אפשר בתהליך אישי
    להגיע להתמרה וריפוי, כזה שקשור לזוגיות
    או לכל נושא אחר
    בלחיצה כאן את מגיעה למייל שלי
    ומשם כבר נתאם לנו את ההמשך

    ~~~~~~~~~~~~~~
    ומן הסתם.. הכי שווה ביחד עם בן/בת הזוג:
    יומיים אינטנסיביים
    שמקפיצים את הזוגיות שלכם לרמה הבאה
    ~~~~~~~~~~~~~

    להתראות!

    לפני שאת מבקשת סליחה השנה... משהו שכדאי לקחת בחשבון

    יום כיפור מזמין אותנו לעצור, להתבונן ולבקש סליחה. מאָחַרים מעצמנו. אבל כדי לסלוח לעצמנו באמת,  אנחנו זקוקות לעוד משהו, כי קשה מאוד לסלוח לעצ...