חפש בבלוג זה

יום שלישי, 25 בנובמבר 2014

כמה מילים על כעס ועל מה אפשר לעשות במקום לפרוק אותו על מי שמולי ..



כשמשהו מכעיס אותי, ואני נופלת לבור של ההרגל הישן שלי..
אני מוצאת את עצמי יושבת ומחממת את עצמי,
טוחנת לעצמי את המוח,
ומלבה את הכעס גם אם היה רק גיץ פצפון ל.. בעירה עצומה.
תוך כמה דקות אני נמצאת במקום צודק, קורבני ומתחסד,
שכל מי שנקרה בדרכי – בסכנת כוויה דרגה 5.. חבל לו..
ובעיקר מי שעורר את הכעס – ה' ירחמו..

כעס – שהוא אנרגיה מתפרצת – כשהוא כבר בוער בנו – מתפרץ בתוקפנות אל מי שמולנו.
שלוח רסן, במילים בוטות, מאשימות, מתלוננות,
מתפרץ החוצה בניסיון להתפרק..
אלא ש.. כשהוא יוצא אל מי שמולנו.. הוא מיד חוזר אלינו חזרה
והדחף לפרק אותו נתקל בהתנגדות מן הצד השני
שרק מלבה אותו יותר ויותר והעניינים רק הולכים ומתחממים..

כך אנחנו מוצאים את עצמנו כועסים הרבה הרבה יותר מאשר בתחילת הסצנה.

מה יש בו בכעס ?
ולמה הוא לא עובד עבורנו ?

למה הוא לא עובד עבורנו ? מניחה שזה טרוויאלי.. ובכל זאת חשוב לי שיהיה כתוב –
כל פעם שאנחנו 'נעזרים' בכעס במערכות היחסים שלנו (כך גם בציניות, ביקורת ודומיהם..)
אנחנו מרעילים את האווירה,
מלכלכים את המרחב הזוגי או החברי שלנו,
ומחרבים את הבסיס – את האמון שיצרנו עד כה, את השותפות, את החיבור..

מה גם שלרוב, התוצאה שהכעס מביא אתה הפוכה בדיוק מזו שרצינו,
כלומר אם אני רוצה שמישהו יתחשב בי, ואני כועסת כשהוא לא..
סביר להניח שבעקבות הכעס, הוא יתחשב פחות, כי יפגע ויתרחק..

יש פה שני דברים שחשוב להבין על כעס –
האחד – שזהו רגש משני, או במילים אחרות - אפשר להתייחס אליו כאל מכסה
הכעס הוא לא הרגש האותנטי.. זה האחרון מסתתר מתחתיו.
הכעס נותן לנו אשליה של אונים,
ומסתיר תחתיו חוסר אונים כזה או אחר – רגש פגיע יותר,
האשליה של האונים שנותן לנו הכעס היא שמעודדת אותנו להשתמש בו,
הרבה יותר קל לנו להרגיש שיש לנו שליטה וכוח מאשר לבטא את חוסר האונים שלנו..

אבל זה רק לכאורה..
כי הכעס ממילא לא מוביל אותנו לאן שהיינו רוצים להגיע..

הדבר הנוסף שמייצר הכעס הוא אלמנט ההתנגדות.
כשאחד הצדדים כועס – הוא מביא אתו התנגדות בילט אין עם הכעס
והרי ניוטון כבר לפני כמה מאות שנים גילה לנו – וגם יונג הוסיף -
שכל מה שנתנגד לו.. יתנגד לנו בחזרה..

ואם אני באה באנרגיה של כעס.. הרי שההתנגדות שאני מביאה אתה
מקטינה עוד יותר את הסיכוי שהמשאלה האמיתית שלי תתקיים..


אז מה כן ?

אם הכעס הוא מכסה לרגש האותנטי, למה שבאמת חסר לנו..
הרי שאם נסתכל פנימה,
ובמקום ללבות את הכעס, להצדיק את עצמנו ולהמשיך להתקרבן..
ננשום פנימה ונבדוק מה שם כל כך טלטל אותנו..
נוכל לזהות אותו, ולבוא למי שעורר בנו את הכעס עם בקשה ברורה

כך במקום להישמע בצעקות ובקיטורים בערך כך :
" .. הרי אתה יודע שאני צריכה לצאת ואתה יודע כמה אני לא סובלת את זה,
חיכית כמה ימים כי ידעת כמה אני שונאת טיגונים, אז לא יכולת לחכות עוד כמה דקות שאצא?.. "
זה יכול היה להישמע כך:
" .. אוי, אני תיכף יוצאת וממש לא יכולה לנשום כשמטגנים סביבי,
אתה יכול לחכות עם זה כמה דקות שאצא ואז תמשיך ?.. "

הכעס מביא אתו צדקנות וצדק, קורבנות שלא לומר נקם..
לעומת זאת כשאני מבינה מה בעצם אני צריכה באמת,
זה כבר לא במישור של הצדק – זה מיתרגם לבקשה אנושית פשוטה
שהרבה יותר קל למי שמולי להיענות לה.

מה שנחוץ אם כן הוא רגע אחד של ערנות –
כדי שנוכל לנתב את הבעירה בעודה גיץ למקום אחר – למימוש המשאלה העמוקה שלי,
למילוי החוסר שהבעיר את הכעס..

נשימה,
בדיקה פנימה – מה שם כל כך עצבן אותי
נשימה
פנייה למי שהכעיס אותי בבקשה שקטה וכנה (בלי אנפופים/ציניות/עקיצות.. באמת שקטה וכנה)

נקודה למחשבה..
לפעמים הכעס מביא אתו חוש צדק מפותח במיוחד
שכל כך משכנע אותנו שאנחנו צודקים שמצליח לסמא לגמרי את עינינו
אנחנו לא רואים איך אנחנו פוגעים באחר ובמערכת היחסים שלנו,
אנחנו לא רואים שאנחנו כורים למשאלה שלנו את הבור בעצמנו
ואנחנו בכלל לא רוצים לראות כלום חוץ מלצעוק ולהיות צודקים..
רק כשנסכים להיות כנים עם עצמנו
ונרצה לשנות את דרכי  הביטוי הכועסות שלנו ..
רק אז יש סיכוי שנצליח

ובהחלט אני יכולה להבטיח וגם ללמד איך – כל מי שרוצה.. מצליח !

אם יש לך שאלות או הארות / הערות
אני פה בשביל לענות

גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן




יום שלישי, 18 בנובמבר 2014

אם כל האחריות היא עלי.. אז מה שווה הביחד והזוגיות האלה ?



בני זוג רבים מביעים תרעומת בכל פעם שאני
חוזרת ומדגישה את האחריות שיש לכל אחד מהם,
בכל פעם שאני הורסת להם את ה'כיף' שבלהאשים את האחר במה שקורה...

כי האמת היא.. ש -
תמיד (!), אבל תמיד -
לכל אחד מבני הזוג יש 100% אחריות על ה 50% שלו בתוך כל סיטואציה זוגית.

זאת אומרת שאף פעם לא יהיה אחד מבני הזוג אחראי יותר מהשני למה שקרה
(שלא לדבר על אשמה שכלל לא מוזכרת כיוון שאנחנו לא מחפשים אשמים.)

בכל דו שיח כל עוד הוא קיים, ישנם השניים ה'משוחחים' ביניהם -
האשם - מאשים
הנעלב - מעליב
הבורח – רודף  וכו'...

והדרך היחידה לצאת מהשיח הזה היא :
לקחת אחריות על החלק שלי בסיטואציה
לרפא, ולצמוח למקום שבו אני כבר לא משתתף בדו שיח הזה .

(כלומר למשל-  אם הייתי האשם התורן,
עלי לרפא את המקום שלוקח על עצמו את האשמה באופן אוטומטי..
כך שגם אם תופנה כלפי אצבע מאשימה לא אהיה 'מופעלת' על ידה ואוכל בשקט ובשלווה להגיב
עניינית. ככל שנרפא את המקום האשם ולא נופעל על ידי אותה אצבע מאשימה.. היא תפסיק
להאשים אותנו בעצם יצאנו מהלופ, כלומר שני בני הזוג יוצאים מהלופ ברגע שאחד לקחת אחריות על
חלקו, מן הסתם קל ונעים יותר כזה קורה במקביל .)

נכון - הפנטזיה שלנו היא שהאחר ישתנה –
שהוא האשם בעצם (כך אנחנו משוכנעים לחלוטין)
וכאשר הוא ישתנה הכל יסתדר..

אכן,  אחלה פנטזיה .. אבל כדרכן של פנטזיות גם זו דינה להתנפץ ..



אין לנו אפשרות לשנות אף אחד
יותר מכך - זה לא מה שאנחנו 'צריכים'
וזה לא מה שיעזור לנו..
אנחנו יכולים לשנות רק את עצמנו
והצעד הראשון הוא בעצם זה שלקחנו אחריות על חלקנו או תרומתנו לסיטואציה

אז מה הטעם בזוגיות אם בעצם מדובר
באחריות אישית של כל אחד ??
שואלים אותי לא אחת בסדנאות..

מה שקורה הוא.. שלפנטזיה הזו שלעיל יש המשך...

וההמשך מספר לנו,  שהאחר צריך להבין בדיוק
מה שאני רוצה גם בלי שאסביר לו
"אחרת זה לא שווה.."
וגם שהוא צריך להיות אחראי על כך שיהיה לי טוב ולכן לעשות כל מה שנכון עבורי
מן ערובה לעצם הזוגיות שלנו..

אבל שוב.. כדינן של פנטזיות . גם זו מתנפצת ..

מקורה של הפנטזיה הזו כנראה ברחם אימנו.. -
שם היינו בגן עדן ,
קיבלנו כל מה שרצינו בלי לבקש.
היה שם חמים ונעים,
שקט ורגוע,
נינוח ומימי..
כשהיינו רעבים הוסע אלינו מזון
וגם כשהיינו צמאים,
היה שם מושלם !

כשנולדנו עדיין חווינו עצמנו אחד עם האם
למרות הטראומה שבלידה
ורק אחרי כמה חודשים.. לאט לאט התחלנו להבין שאנחנו נפרדים
שאנחנו לבד, שאנחנו בפני עצמנו.
ההבנה הזו לא תמיד היתה קלה
שלא לדבר על כך שלרוב לא לגמרי עיכלנו זאת והשלמנו עם הנפרדות שלנו.
ועם הטעם המר הזה - עם החוסר
אנחנו ממשיכים לתור ולחפש אחר גם העדן .
כן.. בתוך הקשר הזוגי אנחנו מצפים מבן הזוג שיבין אותי בלי שאצטרך להסביר..
ואפילו שיהיה אחראי ל well being  שלי, אחרת .. מה כל הכיף הזוגיות ??

אבל זה בדיוק הפוך על הפוך -
לא נוכל להגיע אל גן העדן מהציפייה שהאחר ייקח אחריות
וימלא את צרכי כי זו אחריותו ..

אלא מעצם זה שאני לוקח את האחריות
אולי נכון יותר לומר מעצם זה ששני בני
הזוג לוקחים את האחריות להתפתחות
שלהם ונכנסים לתהליך של מודעות זוגית -
אז זה מגיע ,

לאט לאט אנחנו פוסעים בשביל אל
גן העדן הקסום הזוגי שלנו
מעצם החיבור הנקי שנוצר מהשיח הבוגר, הכנה והאותנטי,
מעצם זה שאנחנו כבר לא עסוקים במה הוא לא עשה טוב..
אלא ערים לתרומה שלי לסיטואציה, מתאפשר חיבור עמוק יותר בינינו
והכמיהה לחיבור ולהיות נו חלק מ ..


באה על סיפוקה.

בנימה אופטימית זו,
מאחלת לך המשך שבוע נפלא !

גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן.

נ.ב
אם יש משהו שרצית לשאול בעקבות הפוסט הזה ובכלל,
או להעיר,
מאד ישמח אותי אם לקרוא ועוד יותר מזה להגיב ולענות. 

יום ראשון, 9 בנובמבר 2014

מה עושים אם אחד מבני הזוג כל הזמן מעיר על הבלגן בבית ועל מה שעוד לא נעשה ??



לאחרונה אני עובדת עם כמה זוגות שאצל כולם ה issue הזה משתלט על החיים :

כל פעם שהוא נכנס הביתה, עוד לפני שהוא אומר "שלום",
ושואל חלילה "מה שלומך ?".. הוא סורק את הסביבה,
ומתחיל להעיר – למה הנעליים זרוקות פה בכניסה?
למה כל הדלתות פתוחות ?
"מה קורה עם כל האורות הדלוקים ? לא זוכר שקיבלתי קביעות בחברת החשמל.."
ואז הקול עולה עוד יותר
ונימת ההאשמה כבר לגמרי על פני השטח עם השאלה –
כמה פעמים אני צריך לבקש את אותו הדבר  ??

עד לרגע כניסתו, היא והילדים היו שמחים ורגועים,
ומהרגע שנכנס, נכנסת אתו דריכות, ועננת האשמה שרובצת ומחניקה בגרון,
ברגע.. כל האווירה בבית משתנה ..

לפעמים, מרוב שהיא מכירה אותו,
המתח ממה שעתיד לקרות כשיכנס, מתחיל עוד קודם,
והיא מתכוננת, מסדרת, מארגנת, כדי שלא יהיה לו על מה להעיר..
אבל כל פעם זה אותו הריטואל..
ותמיד יהיה מה שלא יהיה בדיוק כמו שהוא מצפה

וככל שהיא מנסה לרצות אותו..  התסכול רק הולך וגדל .
מן תחושה שכלום לא יעזור , של חוסר מוצא ...



לצערי, יש לי ווידוי..  גם אני הייתי שם..
בצד שלו בסיפור,
אני הייתי זו שהיה לה תמיד על מה להעיר,
זו שבעיניה אף פעם הדברים לא היו במקום בדיוק כמו שהם צריכים להיות
הייתי בתפקיד השוטר והאחראי על הניקיון (שלא לומר משליט הטרור)
ולא... זה לא היה מבחירה, בטח שלא מודעת
ואפילו הייתי אומרת שברוב המקרים זה היה עבורי לא נעים בדיוק כמו עבור הצד השני.

לשמחתי אני יכולה לומר שהיום אני לא שם,
וגם אם יש מה שמפריע לי, אני נמצאת בבחירה איך להגיב ,
אם לכעוס, או לבקש שירים את הנעליים מהכניסה, או פשוט להרים בעצמי,
אבל לא תוך כדי שאני מתאפקת מלצעוק ובולעת את רעל הכעסים,
אלא ממקום שלם ובריא, לאחר שריפאתי את החלקים חסרי האונים
שהיו תלויים בסדר המופתי כדי לחוש ביטחון,
שהיו חווים זלזול בכל פעם שמישהו שם משהו לא במקום
כאילו זה היה מכוון שאופן אישי נגדי,
כי באמת ככה הרגשתי,
ומאחר וזה היה לא מודע, זה נגע במקומות הלא פתורים הללו
והצית את אש הביקורת וההאשמה כלפי מי שהיה שם סביבי.

השינוי הזה בי התחולל בזכות תהליכי הריפוי
שאני נעזרת בהם עבור עצמי ובעבור זוגות ויחידים אתם אני עובדת,
תהליכי ריפוי שמייצרים שינוי שמחזיק לתמיד
ולא תלוי באימון/ תרגול / או מאמץ כל שהוא.

מה שאני יכולה לתת כאן ועכשיו על גבי הכתב,
מעבר לתהליכים אליהם אתם מוזמנים להגיע,
הוא הסבר קצר על ביקורת, ועל ה  Zero Negativity של דר' הנדריקס :

התרבות בה אנו חיים מושתתת על הביקורת כמנגנון שמתיימר לקחת אותנו קדימה,
בהנחה שאם אגיד לך מה עוד לא עשית טוב – תדעי לאן להתקדם..

למעשה, הביקורת מכלה ומאיימת על קיומה של כל חלקה טובה,
והדרך הטובה ביותר להתפתחות וצמיחה היא הפוכה לגמרי –
היא דרך חיזוקים של מה שכבר עשינו, דרך פרגון והערכה.

הוא שנאמר – כל מה שנתמקד בו גדל,
אם נתמקד בחוסר – במה שעוד לא עשינונגדיל את חווית חוסר הסיפוק,
ככל שנתמקד ביש – במה שכבר הצלחנו ונודה על כך – הרי שנגדיל את חווית
הסיפוק וניצור עוד ועוד הצלחות.

אנחנו יצורי האנוש לא יכולים לחיות עם ביקורת,
למרות האמירות השכיחות- כמו 'תלמדי לקבל ביקורת'..
אני לא מאמינה שאפשר ,
לא כשזו מנת חלקנו היחידה או העיקרית.

אפשר להיאטם בפני הביקורת , לסגור את הלב ולעבור לשלב הבא
אבל אז החמצנו את העיקר –
לא תתלווה לכך חווית הסיפוק וההנאה,

(אפשר כמובן לחזק פנימה ולהיות חסינים יותר
ופחות ופחות תלויים באישור / ביקורת מן הסביבה)

והרי למה אנחנו חיים פה ? רק בשביל להגיע ליותר ויותר ?
או על מנת ליהנות מהדרך ? ולשמוח בין היתר על ההתקדמות שלנו בה ?

ביקורת היא האויב בגדול ביותר של האינטימיות בקשר הזוגי / ג'ון גוטמן
ולכן חשוב כל כך לעשות מאמץ ולנקות אותה מהמרחב הזוגי ובכלל
ועל דרך החיוב - גם אם בהתחלה זה מרגיש מלאכותי -
לאמץ לנו גישה חברית , לפחות כמו שאנחנו מדברים אל אנשים זרים.

לזכור שגם אם משהו מכעיס אותנו – זה לא נעשה בכוונה לפגוע בנו
וזה לא אומר להשתיק את הכעס
אבל זה כן אומר לא לשפוך אותו על בן הזוג אלא לעבד אותו פנימה בתוכנו,
להבין את המקור, להרגיע, לרפא, לחבק ולנשום.

הנה לכם תרגיל ראשוני ומיידי  –
בעיקר אם יש לכם נטייה להעביר ביקורת –
בימים הקרובים קחו לעצמכם למטרה לפרגן לבן הזוג
(או למי שאתם נוהגים להטיח בו ביקורת)
לפחות 5 פעמים בשבוע.
תזכרו ששום דבר אינו ברור מאליו.. תמיד יש לנו על מה להודות, ולפרגן
צריך רק לפקוח את העיניים ואת הלב .
בהצלחה.

אגב – מי מכם שיש לו נטייה להעביר ביקורת
וייקח את המשימה הזו על עצמו..
תהיה זו מתנת צמיחה ענקית עבורו לא פחות מאשר למי שמולו.


אני תמיד צודקת!

השבוע צפיתי בסרטון של דר' סיידה דזילטס, שכמו תמיד בדרכה המדויקת הביאה רעיון, מעבר לכך שברמה הקולקטיבית - מאד אקטואלי לנו - סביב הכמיהה ל...