יום כיפור מזמין אותנו לעצור, להתבונן ולבקש סליחה.
מאחרים, וגם מעצמנו.
אבל כדי לסלוח לעצמנו באמת,
אנחנו זקוקות לעוד משהו לפני כן.
כי קשה מאוד לסלוח לעצמי כל עוד אני מסתכלת על מה שעשיתי,
על הבחירות שלי ועל מי שהייתי
מאותה נקודת מבט שממנה שפטתי את עצמי עד כה..
מאז שאני זוכרת את עצמי - מלווה אותי קול ביקורתי
שמספר לי כמה אני לא מספיק טובה,
זה מן טעם כללי כזה שהייתי קמה אתו בבוקר
והיה מדרבן אותי לעשות ולעשות ולעשות,
לכאורה כדי להוכיח שאני כן מספיק טובה,
כמובן שללא הועיל כי העשייה לא באמת הצליחה להרגיע את הספק ההוא
ש... אני לא מספיק
הקול הזה לא עשה לי הנחות גם בתחילת הדרך ההתפתחותית שלי
כשסיפר לי שהגשמה? לי? אין סיכוי,
שאני חסומה למסרים, ואני לא יכולה כי משהו בי חסום,
ואז,
יום אחד נזכרתי, שכילדה קטנה הייתי הולכת לישון
ומקשיבה מהמיטה שלי (בסתר) למבוגרים שהיו מדברים בסלון,
לפעמים עלי,
הייתי שותה את הסיפורים שלהם,
אבל כילדה חשבתי שאסור לי לגלות ששמעתי
וכמו נוצר בי דפוס של הסתרה וסינון תכנים ש"אסור היה לי לשמוע",
בהמשך אולי גם של הקולות החשובים של האינטואיציה שלי.
כשהזיכרון הזה עלה, יכולתי לפתע להסתכל אחרת על עצמי,
לרגע הקול הביקורתי הניח את השוט
ובמקום לראות את הקושי כהוכחה לכך שמשהו בי פגום,
יכולתי לראות אותו מזווית אחרת,
כשארית של מנגנון עתיק שלמד פעם שלא בטוח לגלות, להראות, לדעת.
משהו שנועד במקור לשמור עליי והיום כבר מגביל אותי.
באותו הרגע המציאות לא השתנתה,
הפרספקטיבה כן
ופתאום במקום ביקורת נכנסו קצת קבלה וחמלה.
חמלה לעצמנו משמעותית לשם צמיחה וריפוי
ושינוי נקודת מבט יכול לאפשר לנו להעניק אותה לעצמנו
הצילום הוא מדיום שעוזר לנו להתנסות בשינוי נקודת מבט בצורה ישירה,
לא שכלית אנליטית, אלא מוחשית
אותו הדבר יכול להיראות שונה לחלוטין כשאנחנו זזות חצי מטר הצידה.
לא שינינו את הדבר עצמו.
שינינו את המקום שממנו אנחנו מסתכלות עליו.
לפעמים צריך להתקרב.
לפעמים להתרחק.
לפעמים להכניס יותר אור.
ולפעמים לשנות את זווית ההסתכלות
והתמונה מתמלאת בפרטים נוספים.
התפיסה מתרחבת..
יחד עם זאת זה נכון שלא מספיק להבין,
בטח שלא הבנה שכלית,
מי מאיתנו לא מכירה את זה שאנחנו כבר מבינות המון על עצמנו.
אנחנו יודעות מאיפה הגיעו הדפוסים שלנו,
יכולות להסביר למה אנחנו פועלות כמו שאנחנו פועלות
ובכל זאת השינוי המיוחל לא קורה..
וזה..
אולי מפני שלא כל מה שנצרב בנו נצרב במילים.
יש חוויות שנשארו בגוף,
בתחושות,
באסוציאציות,
שהשאירו עומס רגשי לא פרום בתוכנו,
לפעמים בלי שיש מילים שיכולות להסביר מה ולמה..
היופי הוא,
שתמונה או צילום יכולים להוביל למקום שהמילים מתקשות להגיע אליו.
כי כשאנחנו יוצאות לצלם לפי הנחייה אינטואיטיבית,
משהו מושך את העין.
צל.
חלון.
דרך.
חפץ ישן.
עץ שנשבר ומצמיח ענף חדש.
אנחנו מצלמות.
ואחר כך יכולות להסתכל בתמונה ובדיעבד להבין
למה דווקא זה משך אותי?
מה אני רואה כאן שהוא בעצם גם קצת אני?
מה בחרתי להכניס לפריים ומה השארתי בחוץ?
(הרבה פעמים לא בצורה מודעת)
ומה אולי הגוף שלי ידע לבחור עוד לפני שהראש ידע להסביר?
מבחינתי, אז הצילום הופך לשער
לעולמנו הפנימי.
דרך לפגוש חלק בתוכנו שאין לנו עדיין מילים בשבילו.
דרך לראות סיפור ישן מזווית אחרת.
דרך לתת מקום למשהו שנשאר הרבה זמן מחוץ לפריים.
וכשמחברים את הצילום עם תשומת לב לגוף,
עם עבודה רגשית ואנרגטית
ועם המפגש שנוצר בתוך קבוצה,
נפתחות עוד דרכים להתבונן, להרגיש ולנוע.
מתרחב הפריים.
משתנה הפרספקטיבה.
נכנס אור למקום שהיה בצל.
ובהדרגה מתחילה להיווצר תמונה חדשה של עצמנו.
כשהייתי בתיכון, המצלמה הייתה כמעט כמו עוד יד שלי.
(ואני מדברת על תקופה פרה היסטורית,
אז עוד היו מצלמים בפילמים, לא היו מצלמות דיגיטליות ובטח שלא סלולריים)
ביטאתי את עצמי בצילום.
המצלמה הייתה חלק מההתמקמות החברתית שלי,
היא ליוותה אותי כמו עוד חברה,
והאמת היא שלא פעם גם התחבאתי מאחוריה.
ואז... התחתנתי עם צלם.
ואיכשהו היה נראה לי מיותר
שגם אני אנסה לעשות את מה שהוא עושה כל כך טוב.
ולאט לאט השארתי את המצלמה ואת הצילום מאחור.
קצת לפני הפרידה, ובמיוחד אחריה, המצלמה חזרה לחיי
ובדיעבד ברור לי שיש בזה משהו סמלי,
כי יחד איתה חזר אליי גם חלק מעצמי
שנשאר במשך שנים קצת מחוץ לפריים.
צילום עבורי תמיד היה הרבה יותר מתיעוד של מה שנמצא מולי.
כי כשאנחנו מצלמות אנחנו כל הזמן בוחרות.
מה ייכנס לפריים ומה יישאר בחוץ.
במה נתמקד ומאיזו שווית נסתכל
ומה שמעניין, זה שאנחנו עושות משהו דומה גם בחיים.
במהלך השנים נוצרת לנו תמונה די ברורה של מי שאנחנו.
שלא לומר מקובעת..
יש החלקים שאנחנו רגילות להראות לעולם:
האישה שמסתדרת, שמתפקדת, שדואגת, שעובדת, שמחזיקה.
וישנם החלקים שנשארים מחוץ לפריים:
רצונות שכבר הרבה זמן לא נתנו להם מקום.
געגועים.
כעסים.
חלומות ששמנו בצד.
חלקים בעצמנו שלמדנו לצמצם.
ובתוך כל זה נוצרים גם הסיפורים שאנחנו מספרות לעצמנו על מי שאנחנו:
אני כזאת.
אני לא טובה בזה.
לי קשה עם…
אני תמיד…
אני אף פעם…
עם הזמן הסיפורים האלה הופכים כל כך מוכרים,
שאנחנו כבר לא זוכרות שלא רק שאינם התמונה כולה,
הם גם בהחלט לא בהכרח אמת לאמיתה.
לפעמים זו רק תמונה חלקית,
פריים אחד מנקודת מבט מסוימת..
וכאן נמצאת אותה פיסה חשובה
שחסרה לפעמים כשאנחנו מנסות לסלוח לעצמנו.
לא ניסיון למחוק את מה שהיה.
או לומר שכל מה שעשינו היה בסדר.
ולא להסיר מעצמנו אחריות.
אלא להרחיב את הפריים.
לראות לצד הטעות גם את מי שהיינו אז.
לצד הבחירה את הפחד או הצורך שהיה שם.
לצד מה שאנחנו מצטערות עליו
גם את החלק שניסה, בדרכו, לשמור עלינו.
כי כשאנחנו מצליחות לראות תמונה רחבה יותר של עצמנו,
משהו בשיפוט יכול מעט להתרכך.
ובתוך הרווח הזה יכולות לנבוע מעומק הלב
סליחה וחמלה.
~ ~ ~
מתוך המקום הזה בדיוק נולד הרעיון
למסע הנשי הרגשי באמצעות פוטותרפיה.
קבוצה אינטימית של עד 8 נשים,
שבה נשתמש בצילום ובפוטותרפיה
לצד מדיטציה, תשומת לב לגוף ותהליכים רגשיים ואנרגטיים.
לא צריך לדעת לצלם ולא צריך מצלמה מקצועית. כל אחת והטלפון שלה.
כי המטרה היא לא ליצור תמונות יפות.
המטרה היא להשתמש בתמונה כדי לראות.
את מה שכבר נמצא בפריים.
ואולי גם את מה שמחכה כבר הרבה זמן שנכניס אותו פנימה.
הקבוצה תיפתח אחרי החגים.
אז...
אני מאחלת לך גמר חתימה טובה
ומי יתן שנצליח השנה להסתכל גם על עצמנו בעיניים טובות וחומלות
ו..
אם משהו כאן נגע בך או עורר את סקרנותך,
כתבי לי בוואטסאפ ל 052-8892401,
או במייל galitel2@gmail.com
ואשמח לספר לך יותר ולבדוק יחד אם הקבוצה מתאימה לך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה