אחד האלמנטים הקריטיים לחולל שינוי. ספויילר: אמנות הסליחה

"הנה… עוד פעם את צועקת…"

מטיח בי הקול המתוק של הבן הקטן שלי,

שנולד עם סנסורים סופר רגישים

לכל מה שמתקרב להיות צעקה,

בלי קשר לווליום

ומספיק שהטון טעון ולו במינימום תסכול,

הוא קולט אותו ונרתע.

מורה קשוח ולא מוותר שכזה,

מאלץ אותי יותר ויותר לנקות ממני

את כל המצבורים שהיו (וחלקם עדיין)

מציפים בי תסכול עד כדי צעקה.

פעם, גם תגובה כזו ממנו

היתה מיד מציפה אותי בהתנגדות מחד,

ואשמה מאידך,

כששיפוטיות חמוצה היתה מציפה אותי

במין תחושת אכזבה מעצמי.

"עוד פעם זה קורה לי?? מה יהיה אתי?"

ואז הייתי מבטיחה לעצמי ומתחייבת שוב -

בפעם המיליון -

"זהו!, זו הפעם האחרונה,

זה לא קורה לי שוב!"

זה היה הריטואל הקבוע שלי בכל מיני מצבים

בהם פעלתי בניגוד לאני המאמין שלי…

כן, כן,

זה שאני מאמינה בערכים מסוימים,

לצערי לא מבטיח לי הצלחה לקיים אותם,

חבל שכך.. אבל זו המציאות..

זה לא אומר שזה לא אפשרי לי להצליח

(ובהחלט התמדה ונחישות הן חלק מהצלחת השינוי)

אלא שהדרך הזו שבה הכנעתי את עצמי,

הלקיתי, כעסתי וביקרתי פנימה

ממש לא הובילה לשום שינוי.

ההיפך!

בכל פעם שכעסתי על עצמי,

התאכזבתי והחמצתי אלי פנים,

רק גדל אותו המצבור המציף בעוד שכבה.

והרי הפרדוקס:

המצבור הזה,

מכיל תסכול מזלזול וחוסר התייחסות,

ובכל פעם שמישהו סביבי לא מתייחס,

או מתעלם מהבקשות שלי,

זה מציף את התסכול ההוא

וזה - משתלח ממני בצעקה,

זאת אומרת,

שכשאני מוסיפה השתקה נוספת ממני אלי,

נוספת לה עוד התעלמות

והמצבור הוסיף שכבה :-(

מה שמרחיק ממני את השינוי המיוחל -

את היכולת שלי לקיים את ההבטחה -

להצליח להכיל ולהגיב מתוך שקט.

לעומת זאת,

ככל שלמדתי להביא רכות וקבלה,

ככל שאני מסכימה להחליף את הכעס על עצמי 

בסליחה, 

ובהבנה שכנראה כאב ההתעלמות כל כך גדול בתוכי

שלא יכולתי להגיב אחרת

אני בעצם מזינה את עצמי בהתייחסות ובקבלה

להן אני כל כך צמאה.

ובינינו, זו הרי האמת…

הצעקה (באשר הווליום שלה) יוצאת באופן אוטומטי,

לא בשליטה של החלק המודע שלי

ולא באמת יכולתי לעצור אותה.

לכן ככל שאבקר את עצמי ואשפוט בנוקשות

אני רק מתרחקת מהשינוי,

לעומת זאת,

ככל שאסלח ואביא רכות וקבלה…

משהו אחר מתחיל להיווצר שם.

ולא, אני לא מצפה שתקבלי את זה ככה,

כי זה כל כך הפוך ממה שגדלנו עליו,

אז הנה כמה צורות להסביר זאת:

מעצם זה שהבאתי פנימה התייחסות

שממילא יש בי צמא כל כך גדול אליה,

מתאפשרת ולו מעט רוויה 

והמצבור קטן,

כך שבפעם הבאה שמישהו סביבי

יעשה משהו שבעבר הייתי מפרשת כהתעלמות,

יש סיכוי גדול יותר 

(שהולך וגדל ככל שאני מרווה את הצמא)

שהתגובה שלי תהיה יותר בשליטה

ופחות אוטומטית,

כזו שתעורר פחות ופחות

את הסנסורים של הבן הקטן שלי.

הסבר מכיוון נוסף:

נכון שגדלנו על זרי הביקורת,

התרבות שלנו מלמדת אותנו שבלי הביקורת לא נוכל להשתפר,

אבל זהו הפרדוקס

כי דווקא קבלה וסליחה,

הן הבסיס לשינוי.

יכול להיות שיעלה בך ספק

אולי אפילו התנגדות בצורה של:

אם אקבל את המציאות כפי שהיא,

זה כאילו אני מסכימה אתה

ומחזקת את המצב הלא רצוי, לא?..

זהו שלא.

יש 'הסכמה' ויש 'קבלה'.

גם אם אני לא מסכימה למה שקורה במציאות 

ורוצה לשנות את המצב -

כמו למשל להצליח להגיב מתוך שקט ולא לצעוק,

התנאי לשינוי הוא בקבלה של מה שקורה כעת.

דווקא מתוך קבלה (לא 'הסכמה') מתחולל השינוי.

ככל שאני מקבלת את עצמי,

ככה, כמו שאני,

לא ממקום שיפוטי וביקורתי

אני פוגשת את עצמי מגיבה אחרת 

ממה שהייתי פעם. פחות ופחות אוטומטית

יותר ויותר בבחירה.

וההסבר המנצח,

אתו אי אפשר להתווכח -

מצוטט מניוטון בכבודו ובעצמו, 

שבטח מתהפך בקברו הלוך והתהפך…

מרוב שאני מזכירה את שמו,

שכבר אז ניסח זאת בפשטות:

כל דבר שנתנגד לו יתנגד לנו בחזרה

באותה העצמה רק בכיוון ההפוך

ושיפוט וביקורת הם בהחלט התנגדות

למה שקורה עכשיו ובהחלט ההיפך מקבלה.

עכשיו...

נשאלת השאלה -

איך עושים את זה?

ההרגל הזה כל כך חרוט בתוכנו,

כל כך טבעי לנו לשפוט, לבקר,

לא לקבל את עצמנו ברכות ובסליחה…

אז רגע לפני שיום הכיפורים 

מביא אתו את רוח הסליחה והמחילה

וברוח החג הקרב,

אני מזמינה אותך ללמוד בדיוק את זה
(בין היתר)

בסדנה לנשים שבוחרות בעצמן,

כדי שהשנה תוכלי לממש את מה שתמיד חלמת!

הסדנה תתקיים מיד אחרי החגים,

בבוקר שישי ה 25.10 (9:00-12:00)

ובה נדייק ונגדיר את החלומות שלנו

ונצעד צעד משמעותי אל עבר מימושם.

מתרגשת לראותך אתנו שם,

גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן

כשאת אומרת ".. צטערת" למה את מתכוונת ?? או - איך לבקש סליחה ? חשבון נפש לקראת יום הכיפורים

יום הכיפורים קרב ובא ומחשבות חשבון נפש מתחילות לטייל לנו בראש,

איפה טעיתי, הגזמתי, הייתי נוקשה מידי,

איפה לא שמתי גבול כראוי,

איפה לא ראיתי את הצרכים שלו ,

איפה אני בוחרת להתעלם ונמנעת מלהיפגש אתו..

ביחד אתן עולים שיפוט וביקורת, עולה אולי אשמה וחרטה,

ועולה הצורך לבקש סליחה.

אז רגע לפני שאת רצה להתנקות בבקשת סליחה ומחילה..

אני רוצה להתייחס ל "פרה הקדושה" הזו – שמתחילה במילים "אני מתנצלת על.."

ולהביא נקודת מבט שונה.

לא, היא לא מבטלת את הכמיהה שלנו להתפתח ולצמוח אל אני טוב יותר,

ובטח שלא את קדושתו של החג והמעמד,

ובכל זאת נקודת מבט אחרת שמייצרת את השינוי המיוחל .

כאשר אני מתנצלת על משהו – מתקיימת בבסיס ההתנצלות הזו ההנחה שטעיתי,

אם טעיתי – משמעו שיש מישהו אחר שצדק

(גם אם לא היה כך בסיטואציה עצמה, אלא רק מעצם הבאת הדברים כהתנצלות)

כלומר – כשאנחנו מתנצלים אנחנו למעשה מכניסים את עצמנו למישור של הצדק.

במישור הזה יש מונחים כמו אשמה, שיפוט, ונו נו נו..

במישור הזה מי שמבקש את הסליחה מרגיש לא בסדר,

ומי שממנו מבקשים עשוי להרגיש הקלה מסוימת,

במישור הזה יש צודק מול אשם.

אלא ש.. לרוב זה לא המצב

ויותר מזה, אנחנו לא רוצים להיכנס למישור הזה של הצדק,

לא כל שכן להכניס את עצמנו לשם ,

ולא מתוך מקום של התנערות מאחריות, 

להיפך

דווקא כדי שנוכל לקחת אחריות וליצור את השינוי ביחד

בכל סיטואציה, ואני שוב כותבת - בכל סיטואציה,

לכל אחד מהצדדים יש 50% האחריות שלו.

אני מתייחסת לסיטואציות בקשר הזוגי כאשר אף אחד מאתנו איננו חסר אונים

גם אם לעיתים זה מה שהוא מרגיש,

כל עוד שנינו בוגרים בתוך מערכת יחסים – זה המצב

בכל סיטואציה לכל אחד מאתנו ה 50% שלו מתוך ה 100% אחריות על המתרחש.

גם אם זה במודע וגם אם לא,

גם אם זה ברמת ההתנהגות וגם אם לא.

אם נשווה את זה למשחק טניס –

כל עוד אחד זורק את הכדור והשני מחזיר לו – לכל אחד מהם 50% מהאחריות

זה יכול להיות שאחד מאשים והשני ממשיך להרגיש אשם

זה יכול להיות שאחד צועק והשני עונה לו בצעקות, או בשתיקה רועמת (היינו הך)

זה יכול להיות שאחד מתעלם והשני מתעלם בחזרה או מתלונן על כך ונעלב/ כועס

כל עוד הם מתמסרים בכדור – האחריות לסיטואציה מתחלקת שווה בשווה,

לא משנה מי התחיל..

כי שוב זה לוקח אותנו למישור של הצדק בו אולי יוכרע מי צודק ומי אשם

אבל לא נרוויח מכך מחילה אמיתית

אז מה כן ?

אם למשל את יודעת שחשוב לו לנוח כשהוא חוזר הביתה,

אבל את כל כך עמוסה כל היום, שכשהוא חוזר את לא מצליחה אלא לזרוק עליו את הילדים

ולהתלונן על כמה היה לך קשה כל היום כדי שלא יעז להתנגד..

(כן.. אני מודעת לבחירה השוביניסטית דווקא בסיטואציה זו,

 פשוט היא חוזרת לא מעט. מן הסתם זה יכול להיות כל דבר אחר)

וככה לקראת יום כיפור את יכולה להיווכח בכך,

וגם אם את עוד קצת שבוייה במקום של הצדק שמצדיק אותך כי את מאד עמוסה,

בכל זאת ברגעים של כנות את יכולה לראות שגם הוא עייף אחרי יום עבודה

ומסכימה בינך לבינך שהלוואי שהייתם מוצאים דרך בה תוכלו לכבד  את הצרכים של שניכם

(וישנה !)

ונניח שבימים אלה של סליחות זה אחד הדברים עליהם היית רוצה לבקש סליחה.

את יכולה למשל –

ברגע של שקט, אחרי שהכל נרגע,

ממקום רך ופתוח שמסכים לתת לא בתנאי

(כלומר את מוכנה לאופציה שהוא ינסה להישאב למקום הצודק ואת נושמת אל מה שעולה)

לומר לו משהו כמו :

".. אתה יודע, אני מודעת לצורך שלך לקבל שקט כשאתה מגיע מהעבודה,

ואני רואה שגם היום היה קשה לי לאפשר לך את המנוחה הזו,

ואני יכולה לראות כמה קשה אתה עובד וכמה אתה זקוק לשקט הזה,

אני אעשה כל שביכולתי להתחשב בצורך שלך בשקט בפעם הבאה..."

אין הכוונה למילים ריקות שמשאירות הבטחה ללא כוונה לקיימה

להיפך –

כשהדברים מגיעים כך, הסיכוי שיתקלו בהתנגדות קטן יותר,

ואם התנגדות מעצימה כל אחד מהצדדים וגורמת לו להתחפר בעמדתו,

הרי שכשנטרלנו אותה נפתחות המון אפשרויות בפנייך – איך להיענות לצורך שלו

שלא על חשבונך,

כי בינינו – כשאת מתעלמת מהצורך שלו ו'זורקת עליו את הילדים'

הכעס והתסכול שזה מייצר לא ממש נותן לך מנוח .. וגם לו,

וכאילו הלכתם עוד צעד אחורה זה מזו במרחב הזוגי שלכם.

מהמקום הפתוח הזה שמסכים לראות את עצמו וגם את האחר

יכולה להתקבל סליחה אמיתית.

ואז אנחנו כבר במישור של האהבה, החמלה, האחדות,

כי שנינו צודקים לכל אחד מאתנו נקודת מבט ראויה בדיוק כמו של האחר

וכן, הן יכולות להתקיים ביחד ולא אחד על חשבון האחר !

אפשר ללמוד איך לחיות כך כדרך חיים

איך להחזיר את החיוך אליכם לפנים,

וזה קורה הרבה יותר בקלות ממה שאת מתארת לעצמך

לפרטים נוספים על תהליך זוגי פרטי שייקח אתכם לשם יש ללחוץ פה

גלית אליאס

מומחית בהחזרת אהבות למקומן.