השבוע האזנתי להרצאה קצרה של דר' אמוץ זיו אב,
שהעלה רעיון מעניין בין יתר הפנינים שהוא מדבר עליהן -
רעיון חשוב שיכול להקל עלינו במיוחד כשאנחנו בקושי -
הוא מזכיר לנו וסליחה על חוסר הדיוק - כותבת במילים שהבנתי-
שברמה הפיזיולוגית הגוף זקוק לסטרס אופטימלי,
כפי שכאשר רוצים לבנות מסת שריר,
נדרש מאמץ עד כדי כמעט הרס השריר,
כדי שתיבנה מוטיבציה תאית להתפתחות וצמיחה -
כך הגוף בכלל.
למרות זאת,
אנחנו, בעידן המודרני מקדשים את הנוחות -
חם לנו - אנחנו מדליקים מזגן,
קר לנו - נחמם את החדר,
קשה לנו - נעלה במעלית או במדרגות הנעות וכו',
כך שאנחנו למעשה מחבלים בצמיחה ובפוטנציאל ההתפתחות שלנו -
ומאיצים את ההזדקנות (על כך היתה ההרצאה)
מאחר והגוף זקוק לחוסר נוחות עד כדי מאמץ דוחק, כדי לצמוח ולשגשג.
או, במילים אחרות:
הקושי (/תסכול/מאמץ...) חיוני לצמיחה, לבריאות ולהתפתחות שלנו
כך אנחנו בנויים.
כאן אני עושה מעבר זהיר לנפש,
זהיר כי כולנו יודעים כמה סטרס נפשי כרוני מזיק לבריאות
הנפשית והגופנית כאחד,
מן הצד השני -
אנחנו גם יודעים שההיפך לא בריא לנו -
כולנו מכירים את "סימפטום מלך הכיתה" -
אותם הילדים המוצלחים, שזכו בכתר בקלות,
והתרגלו לקבל הכל בקלות, בלי להתאמץ,
אלה, (כהכללה שלה יוצאים מן הכלל) כשהם בוגרים ופוגשים בקושי או תסכול,
מתקשים כי הם לא רגילים להתמודד אתו
ולא פעם, מתפתחים פחות ממה שהיו יכולים לו היו מאומנים
במאמץ האופטימלי הבריא.
(אלא אם וכאשר הם מפתחים את המנגנון כבוגרים)
השאלה היא:
איך להפוך את הקושי ל'סטרס אופטימלי'?
או - איך במקום לנוע בין הקצוות,
נוכל למצוא דרך חדשה להתמודד עם תסכול?
אז יכול להיות שהתשובה מורכבת יותר
ובכל זאת, זווית אחת לפחות מאפשרת לנו לפשט
ולי להעז להשיב בתמצית :
מה שעומד בדרכנו לסטרס האופטימלי הוא הה ז ד ה ו ת.
ההזדהות שמקשה עלינו להכיל את התסכול
ומשאירה אותנו בהדחקה/ הכחשה או הצפה
ההזדהות והתפיסות התפוסות שזו מחזיקה ואנחנו אוחזים בעקבותיה -
שמשאירות אותנו מתבחבשים באמוציות,
ומגיבים באופני ההישרדות השונים - בין שנילחם ונתנגד למצב
ובין שנברח או נקפא.
אלה משאירים אותנו מלבים את האש ומתחפרים בקושי.
אם נחזור לשריר של המתאמן בחדר הכושר,
שעובד קשה עד כדי הרס,
הוא (השריר) לא אומר לעצמו -
"איזה מסכן אני..."
"למה לא מתייחסים אלי יפה ?.."
"איך לא מכבדים אותי...?"
"אם הייתי טוב אולי היו מתייחסים אלי יפה..."
או כל מיני משפטי מפתח אחרים ששגורים בפינו וליבנו.
אין שום תפיסה שמפריעה לו לעבור מהקושי והמאמץ
אל המוטיבציה להיבנות מחדש וטוב וחזק יותר.
לעומתו בהיבט הנפשי -
שם נוכל בנקל ליפול לסיפורים של
השפלה,
צדקנות,
בושה,
אשמה,
תסכול,
פחד,
(ומשם לתגובות הישרדותיות F/F/F)
כל הכלים של כוחות האגו,
כל אחד ו'האדמה הפורייה' שבנבכי הביוגרפיה שלו
בה נקלטת המציאות דרך החוויה הסובייקטיבית שהוטמעה בנו.
אלה משאירים אותנו מזוהים עם המשבר/ קושי/ סיפור,
בחווית (אשליית) תלות באיך שהאחר מתנהג/ המציאות מפילה עלינו,
ולא סתם תלות, כי אם תלות מהותית -
כי: "אם הוא מתנהג אלי ככה זה אומר שאני..."
ומשם צוללים לעומקים של שבר, חוסר אונים ואין מוצא.
מאחר ואף אחד לא לימד אותנו איך להתמודד עם תסכול,
נמצא את עצמנו נעים בין הקצוות -
בין אם מתבחבשים וטובעים בתוך הקושי
ובין אם נמנעים ממנו בכל מחיר...
כאשר באף אחד מהקצוות הללו אין רווחה אמיתית.
אז ראשית, חשוב שנזכור שזה טבעי,
אל לנו לבקר את עצמנו
אחרת אנחנו שוב ניכנס ללופ תפיסתי שמוחזק ע"י אשמה, בושה וחווית כישלון..
זהו המבנה שלנו כיצורים מתפתחים,
מחד עם הפוטנציאל לצמוח מקושי שמגיע אל פתחנו
ומאידך עם מכשולי תפיסות תפוסות שמסתירות לנו את הדרך הראשית
ומובילות אותנו לשבילים צדדיים לרוב חשוכים ובאין מוצא.
תודעת האשמה שרווחת סביבנו הינה סופר מניפולטיבית,
שובה את רובנו בתפיסות התפוסות הללו,
בעמדת הקורבן המקטינה והכולאת.
שבשברירי שניה משתלטת עלינו עם הסיפור
ואנחנו הופכים להיות הקורבן. (של הסיפור ושל השחקנים הראשיים בו)
כאן מצטרפות הסליחה והקבלה,
שאקטואליות במיוחד בימים אלה -
רגע לפני שחל יום הכיפורים,
כמסייעות בדרך לסטרס האופטימלי,
לא סתם כרעיון רוחני ונאור לכאורה,
אלא ממקום שמבין שככה אנחנו בנויים -
באופן כזה שזקוק לקושי על מנת שנוכל לצמוח,
ובעוד שהתפיסות התפוסות, הפחד האשמה והבושה עשויים להטעות אותנו
הרי שאי הזדהות אתם ועם הסיפור,
והסכמה לשהות עם הרגשות שעולים בסקרנות
ולסלוח לעצמנו על כל מה שלא הצלחנו עדיין -
(במקום להרגיש אשמים או להאשים)
מביאים אתם איכות מרפאת ומרפה.
.jpg)
כשאנחנו מצליחים באמת לקבל ולסלוח -
ראשית על עצם המפגש עם הקושי
ואז לומדים להכיל את התסכול -
שם מתחוללת טרנספורמציה
ונגלות לנו אפשרויות חדשות.
טרנספורמציה שלוקחת אותנו אל מעבר לסיפורי ההשלכה האשלייתיים,
אל השחרור שנמצא כשאנחנו בחיבור למי שאנחנו באמת.
השאלה היא איך?
כי נורא בקלות נישָאֶב פנימה אל הסיפור
בסיועו של אחד או יותר מהכוחות הללו - פחד ~ אשמה ~ בושה.
אחת הדרכים שעוזרת לי, היא חיבור אל הגוף.
בכל פעם שאני בבִּיצה אמוציונלית כזו או אחרת,
ברגע שההכרה מגיעה ואני זוכרת לנשום אל הגוף,
(לעומת להישאר בשכל שמשתף פעולה עם הכוחות הללו ולא לטובתנו הגבוהה),
אני בתחילת הדרך החוצה משם.
בגוף יש זיכרון של הדבר הגדול יותר שאנחנו
ונכון שיש בו גם זיכרונות של הצמצום והכאב -
כך שיכול להיות שברגע הראשון שנפנה אליו את תשומת הלב,
ניפָּגש דווקא בעוצמה של האמוציה,
שכן כאמור זו אחוזה בו מלכתחילה -
אבל - זוהי בדיוק הסיבה שזהו 'ה'שער דרכו נוכל להתיר את האחיזה,
להחליש יותר ויותר את ההזדהות
ולהתפכח אל האמת המשחררת לעומת השקרים ואשליות האגו
פה, בחיבור אל הגוף, מעבר לסערה,
מחכה לנו שקט,
ישנה שלווה,
ישנו החיבור אל המשמעות של הדברים
ואל הגודל האמיתי שלנו.
אל המהות
שזמינים לנו יותר ויותר ככל שישנה מסה קריטית של ריפוי.
.jpg)
עם זאת,
לרוב זה לא טבעי לנו לפנות פנימה אל הגוף.
שכן כאמור התודעה ההשלכתית הרווחת סביבנו הרגילה אותנו לפנות החוצה,
לכן ליווי בדרך לשם יכול להיות חיוני ותומך
ו... בשביל זה אני פה :-)
בפגישה אישית, או זוגית,
פיזית או בזום,
אני פה בשבילך,
גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן
ובראש ובראשונה זו שממך אליך
💕💕💕💕💕💕💕
מתנה ליום ההולדת או ליום הנישואין (או סתם לעצמכם :-)
סדנת יום זוגית (פרטית) בשילוב תראפית הצילום,
שתדליק ותחזק את הניצוץ שביניכם
ותפעים את הלבבות באהבה 💓💝
~~~~~~~~~~~~~~~~
פה בשבילכם במגוון דרכים נוספות:
- פגישות פיזיות~ Skype ~ Zoom .אישיות או זוגיות
- בלחיצה כאן אפשר להגיע לתיבת המייל שלי ונתאם
- אינטנסיב זוגי:
- איך להקפיץ את הזוגיות שלכם אלעל ביומיים?
- יומיים אינטנסיביים - בהם נפגשים פיזית
- ואתם לומדים את התיאוריה ואת הפרקטיקה.
- פרטים נוספים בלחיצה כאן
אפשר גם בלימוד עצמאי בקורסים דיגיטליים:
- איך לקום בבוקר בחיוך? קורס מעשי on-line לזוגות -
- פרטים נוספים בלחיצה כאן
- איך להשתחרר מכל פלונטר או הרגל ב 21 יום? קורס אישי on-line .
- פרטים נוספים בלחיצה כאן
