חפש בבלוג זה

יום רביעי, 25 בספטמבר 2019

מי אמר שחלומות (לא) מתגשמים?

כמה פעמים קרה לך,
שהבטחת לעצמך ש"זהו! ממחר אני… !!"
השלימי את החסר:
לא צועקת/
מחבקת יותר/
מתחילה דיאטה/
מתמידה בספורט…
או כל הבטחה אחרת
שנשארה מופרת, גלמודה באוויר


ורק בזכות זה שהֲגְדָרָת ה"מָחָר" 
מתחדשת תמידית,
יצא שְטֶכְנִית, לא הפרת לעצמך את ההבטחה 
אבל תכל'ס…
הרצון שלך נשאר לא ממומש...

וכן, יש מיליון תירוצים,
"אין לי זמן" לרוב נמצא במקום הראשון,
"אני לא מוצאת את הכוחות" גם הוא מככב
"לא הגעתי לזה" ודומים להם...

אבל האמת היא שלרוב, 
הסיבה לכך שאת לא מקיימת לעצמך את ההבטחה,
יושבת במקום עמוק יותר...

כשבגדול,
האשם העיקרי הוא כוחו של ההרגל הישן
או במילים אחרות -
ככל שנבין שבעצם אנחנו מתנהלות 
מ 2 חלקים שונים במוח 
ונדע להפעיל את שניהם - 
עלִינוּ על דרך המלך להגשמת החלומות
דרך שבכוחה לייצר הרגל חדש ויציב.

נכון, אני מתכוונת ל: חלק המודע-
הוא שאומר "אני רוצה שינוי"
ולעומתו לחלק הלא מודע -
הוא זה שקובע מה יקרה (!)

כל עוד אנחנו פועלות מהחלק המודע (בלבד),
אפילו אם נגדיר יעדים ברורים ונציב מטרות ראויות,
הסיכוי שלנו לחולל שינוי, 
או להגשים את החלומות שלנו
לא גדול (וזה בלשון המעטה)

בעוד שהמודע הוא כמו קצה הקרחון
ומדבר בשפת ההיגיון, השכלית הרציונלית,
הלא מודע הוא הקרחון
ומדבר בשפת הרגשות, התחושות 
ובתכנים קריטיים שנסתרים בנבכינו.


כל עוד אני אומרת ש "אני רוצה משהו"
אבל המציאות שלי שונה, 
(כלומר שהרצון לא מתבטא בה)-
סימן שישנה סתירה בין הרצון לבין
תכנים כלשהם המתקיימים בלא מודע שלי.

עד שלא אגיע אליהם,
ובנוסף אעבד אותם -
כן, לצערנו לא מספיק לדעת שהם קיימים וסותרים…
אלא נדרש "פתרון" לסתירה,

אתקשה להגשים את החלום באשר הוא.

למשל,
אם אני אומרת שאני רוצה שיהיה לי יותר כסף,
אבל מתקיים בתוכי פחד (לא בהכרח מודע)
שאם יהיה לי כסף - מישהו יקח לי אותו…
סביר להניח שהמספרים בחשבון הבנק שלי
ימשיכו להופיע בצבע אדום
כשהסימן " - " מתנוסס משמאלם..
סביר להניח שעד שאפוגג את הפחד
לא יזרום אלי כסף בקלות.

בנוסף, חשוב להבין שעצם זה 
שכשאני אומרת שאני רוצה כסף, 
אני מחזיקה את חווית החוסר בתוכי,
גם זה משמר את חווית החוסר
שתתבטא במציאות הכלכלית שלי…

וזה נכון לגבי כל תחום,
בין אם המימוש הוא פיזי ובין אם רגשי.

והנה, 
שנה חדשה עומדת בפתח...
וזהו הזמן המושלם להגדיר רצונות וחלומות
לדייק את עצמנו,
אלא ש… 
אם לא נדע איך לגשת לתכנים הלא מודעים הללו
ואם לא נדע איך להתמיר אותם,
רוב הסיכויים שנמצא את עצמנו באותה נקודת מוצא
גם בשנה הבאה…


אבל ! זה לא נגמר פה..

כי יש לי בשורה - 
והבשורה המשמחת היא,
שהכינונו מראש... :-)

בדיוק בשביל שהשנה הזו תוכלי לממש
את מה שתמיד חלמת

אנחנו פותחות קבוצת נשים 
שבהמשך תיפגש אחת לשבועיים
למי שתרצה להמשיך,
אך הפתיח יהיה מפגש שעומד בפני עצמו
בדיוק בנושא הזה -



המפגש הזה, למרות שיתקיים אחרי החגים,
הינו מפגש חגיגי בו גם נגדיר את החלומות
וגם נעבור צעד סוּפֶּר משמעותי
בכיוון של הגשמתם,
כך שאת יוצאת ממנו עם כיוון ברור
וגם עם כלי למימוש
כלי שהוא אחד הכלים אם לא 'הָ' בעיניי,
כלי שאני עובדת אתו ובזכותו צולחת אוקיינוסים,

כך שהשנה החדשה תהיה כזו בה אשכרה
חלומות מתגשמים.

לא משנה אם החלום שלך קשור לגוף,
או שהחלום קשור לקשר הזוגי שלך,
או למימוש המקצועי שלך,
או לכל דבר שנפשך וליבך חפצו בו,
הסדנה הזו (בכלל והמפגש הראשון בפרט)
תמקד, תכוון, ותייצר בהירות לעבר המימוש.

אז אם יש לך חלומות
ומרגיש לך נכון להצטרף אלינו,
ניצה נופרבר - קולגה יקרה ואנוכי 
נשמח לפגוש אותך בלחיצה כאן מעבר לקליק 
ובהמשך ב 25.10.19
יום שישי בבוקר, 3 שעות בהן את בוחרת בעצמך


מתרגשת לראות אותך
ולהתקדם יחד למימוש בחייך

גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן.

יום רביעי, 18 בספטמבר 2019

למה כשאת בסערה, קוֹלוֹ (ההגיוני) לא מצליח להרגיע?

אני בטוחה שאת מכירה את זה,
שאת... כולך נסערת,
אולי אפילו בחרדה,
ומי שלצידך מנסה להרגיע אותך
עם הסברים סוּפֵּר הגיוניים
ומנומקים היטב... 
ל "למה אין לך ממה להתרגש"

"זה לא בריא לך, למה את כועסת?"
הוא יכול לומר,

או:
"למה את מודאגת, זה הרי לא יעזור..."

והאמת היא... שלרוב הוא צודק..
זה באמת לא בריא לכעוס,
ולרוב אנחנו נפגעים ונסערים
מתוך הפרשנות שלנו 
ולא שהיתה כוונה מלכתחילה לפגוע בנו...

אז למה בכל זאת
ההסברים הכל כך הגיוניים הללו
לא מצליחים להרגיע?

אם אנסה לענות במשפט אחד...
(אל דאגה, 
מיד אחריו אוסיף עוד כמה אנקדוטות,
שמסבירות בצורה שממש 
תתן לך כיוון לפתרון),

התשובה ל "למה הקול ההגיוני שלו }
לא מרגיע את סערת הרגשות שלה { ?"
מסתתרת כבר בגוף השאלה:

2 הקולות הללו מופעלים
מ 2 חלקים שונים במוח
ומתקיימים כמו במישורים מקבילים בהוויתנו:
המישור האמוציונלי
שמתקיים במקביל למישור המנטלי

הקול ההגיוני מגיע מהמוח החושב- 
מרכז הפיקוד הקדמי, התבוני שלנו,
לעומת הקול האמוציונלי
שמגיע מהמוח המרגיש
החלק המרכזי שם נמצאת
המערכת הלימבית.

שתי מערכות שונות
שמדברות בשפות שונות לחלוטין.

בני זוג כאלה 
הפכים לכאורה, אני פוגשת לא מעט,
הוא סופר הגיוני
היא מוצפת רגשית

לכאורה הפכים
למעשה - שניהם מצאו להם דרך
להתנתק:

הוא דרך ההיגיון שומר על עצמו בניתוק,
היא לכאורה מאד מרגישה
אלא שההצפה לא באמת 
מאפשרת להישאר בחיבור,
והינה בדיוק הקיצוניות השניה של ההדחקה
כשבאופן פרדוקסלי
גם היא משאירה אותנו בניתוק.

אולי את שואלת את עצמך,
למה בכלל צריך להישמר?
ממה הניתוק מגן עלינו?

אם זו שאלה שעולה בך,
מצבך נפלא :-)
רובנו חווינו חוויות שונות
כילדים, שהציפו אותנו 
בין היתר ברגשות שהיה קשה
עד כדי בלתי אפשרי להכיל,
לרוב,
לא היה מי שילמד אותנו איך להכיל,
מה לעשות עם העומס הרגשי הזה
והדרך האוטומטית שלנו כבני אדם
להתמודד עם עומס רגשי
היא או להדחיק
או להתכחש
או להיות בהצפה.

ככה או ככה,
אנחנו לכאורה נשמרים בניתוק
כשלמעשה מן הסתם
הסערה או רוחשת מתחת לפני השטח
או מתפרצת מאתנו מידי פעם
כחרדה/
ככעס/
כהתפרצות רגשית כלשהיא...

ככה או ככה,
כשההוא } והיא { נפגשים,
עוד לפני שלמדו איך להכיל רגשות,
האוטומט שלו דבק בשפת ההיגיון
והאוטומט שלה דבק בשפת הרגשות
וכמו בכל שיח חרשים ממוצע...
אין מוצא.

מה שבאמת יכול לעזור לה
זו  ה כ ל ה.

אלא ש...
הלוואי שזה היה כל כך פשוט..
מה שעושה את זה מורכב 
ולפעמים מרגיש בלתי אפשרי הוא,
שהכלה מתחילה בהסכמה להרגיש..

ולפעמים רק המחשבה על כך 
שתיכף ארגיש את העומס הגדול הזה
מרחיקה אותנו ממנו
כמו שמיירטים טיל מבית שיגורו.

לכן, כל עוד לא למדנו להכיל,
נישאר בניתוק -

וככל שהוא נמנע מהרגש
(בעזרת ההיגיון)
והיא נמנע מהיכולת להרגיש
(בעזרת ההצפה)
הם בפלונטר.

(ועוד לא דיברתי על כמה ההצפה שלה
מאיימת עליו כי מזכירה לו
את הסערה המתחוללת בתוכו
מה שמגביר עוד יותר 
את קול ההיגיון מאחוריו הוא מנסה ל"הישמר"... )

לעומת זאת,
ככל שהיא תסכים להרגיש,
מעמדת הצופה הבוגרת שבתוכה
שְעֶרָה למתחולל 
אך לא מזדהה אתו,
כך תוכל להרגיע את עצמה

בין היתר הסכמה כזו
מאפשרת לעומס הרגשי 
שכלוא בתוכה שנים רבות
סוף סוף להשתחרר ...

ככל שהיא תְפָתֶחַ את יכולת ההכלה,
באמת תוכל להרגיש 
(גם) שקט, רווחה ומוגנות,

וגם כשרגשות לא נעימים יעלו בה,
תוכל להכיל אותם
ולשתף אותו } במה שעובר עליה
במקום לשטוף אותו,

כך שלא יכנסו שוב ושוב למבוי הסתום
שנובע כולו מהפחד להרגיש
ומחוסר היכולת להכיל עומס רגשי.

אז...
בפעם הבאה שאת { נסערת
והוא } מתחיל להסביר לך בקולו הרציונלי,
מה שמעצים את הסערה שבתוכך...

ברגע שאת ערה למתחולל,
נסי לעשות STOP,

קחי נשימה מלאה,
שאיפה ארוכה (תספרי עד 4)
נשיפה ארוכה יותר (תספרי עד 8)
ועוד שתי נשימות כאלה

תוך כדי נשימה שהולכת ומתארכת,
היי ערה למה שמתחולל בתוכך,
והביאי סקרנות,
ממקום מתבונן שרק עֶד למתחולל
וביחד עם זאת מרגיע בְּרַכּוּת,

אחרי כמה נשימות כאלה,
יכול להיות שתבחיני
במשהו אחר, שקט יותר,
רגוע, בוטח ואולי אפילו נינוח
שהחליף את הסערה.

מתוך שקט תוכלי לבחור
לשתף אותו (או לא)
ולייצר חיבור מהלב שלך ללב שלו.

אמן כן יהי רצון.

בפתחה של שנה חדשה,
ומתוך הבנה שהחיבור אל הלב
והיכולת להרגיש
הם אלה שבכוחם לרפא,
שמובילים אותנו לדייק את עצמנו
ולהיות האני האותנטי השלם שאני,

אני מאחלת לך שנה מבורכת,
בחיבור אֵיתָן לָאוֹר שבתוכך,

גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן


נ.ב
לא קל אם בכלל אפשרי
לעשות את הצעדים הראשונים לשם לבד.
מזמינה אותך לתהליך עצמתי
שמחבר אותך אלייך.


אפשר באופן פרטני


אפשר בזוג
בלחיצה כאן תוכלי לקרוא על תהליך מופלא
בן יומיים אינטנסיביים 
שמעלה אתכם על דרך המלך
ובו אתם מקבלים כלים כדי שתוכלו להמשיך 
לצעוד עליה יחד לתמיד


ואפשר גם ללמוד מ
הדרכה מוקלטת
שמלמדת אותך כל מה שצריך לדעת
על ניהול כעס,
ועל איך אפשר לדבר כך שהוא יקשיב
וכוללת גם תהליך טרנספורמטיבי מוקלט
שמלווה אותך צעד צעד לריפוי שלך.

מה שטוב פה הוא שהתהליך המוקלט הזה
תמיד אתך ואת יכולה לחזור עליו כמה שרק נדרש
וממילא התמדה היא שם המשחק
כך שזה בעיקר בידיים שלך
כשהכלי הנפלא הזה בעזרך.









יום חמישי, 12 בספטמבר 2019

איך לצאת מלופים זוגיים ותגובתיות? כולל תרגיל בפנים

כמה פעמים קרה לך
שמצאתם את עצמכם רבים
אבל בלי שאת יודעת 
לשים את האצבע
על מה בעצם המריבה...

זה יכול להתחיל
מהערה שולית לכאורה
כמו:
"למה יש כל כך הרבה לכלוך על השָיִש?"

כששנייה אחרי, כבר
אפשר לחתוך את האוויר בסכין

ומפה לשם
התגוננות התקפית
מובילה לתגובה נגדית -
הפניית גב,
מלמול מתחת לשפם ממנו,
צעקה ממנה,
והדלת נטרקת בלי שלום
לתוך היום שרק התחיל...

העניין הוא...
שלמרות שלרוב ננסה
לפתור את מה שעל פני שטח
(הלכלוך על השיש),

הרי שלמעשה, הצומת המרכזית
רוחשת וגועשת מתחת לפני השטח

לכן זה עשוי להיות בזבוז זמן
להחליט מי מנקה ועד כמה ומתי את השיש

ולעומת זאת קריטי יהיה להבין 
את מוקד ההתרחשות:

למשל -
כשהוא } לא מנקה את השיש אחריו 
במיוחד כשכבר הסבירה לו מליון פעמים,
היא { מרגישה זלזול,
ומפרשת זאת כאילו
לא אכפת לו ממנה

מיד - כתגובה אמוציונלית 
לפרשנות לזלזול
היא { מגיבה בביקורתיות ושיפוט
כאילו כדי להחזיר אליה את כבודה

ואז...
הוא } (גם כן מיד) מופעל מהביקורת,
שמציפה אותו רגשית
ומצטרף למעגל התגובתי
ו... מתרחק.

אז...
היא מפרשת זאת כאילו
עוד יותר לא אכפת לו ממנה
וממשיכה לתקוף
והוא...
מתרחק עוד יותר

והם בתוך הלופ...

מלכתחילה מה שהתחיל את הלופ
זה לא באמת הלכלוך שעל השיש
אלא הפרשנות שלה
שלא אכפת לו ממנה.

פרשנות שמעוררת מקום קדום וכואב בתוכנו
ומציפה אותנו רגשית

כשאנחנו מוצפים רגשית,
פיזיולוגית -
מתקיים נתק בין החלקים השונים במוח,
והחלק האמוציונלי משתלט,
שולח סיגנלים ללא הפסק אל החלק החושב,
בעוד שמהחלק החושב אין תגובה בחזרה.

לכן הרגעה שכלית 
לא עוזרת במצבים כאלה.
המערכת הלימבית עובדת נון סטופ עצמאית
ואנחנו בסערה.

כבני זוג
אנחנו "מושלמים" בללחוץ 
אחד לשני על הכפתורים
בצורה סופר מדויקת
וכשזה קורה - 
בשברירי שנייה אנחנו צוללים אל הלופ 

השאלה היא מה עושים כדי לצאת מהלופ?

אז קודם כל מבינים שככה זה-
it ment to be

יחד עם זאת,
לפני שאני ממשיכה -
אפשר להירגע:
 it doesn't mean to last

ואני ממשיכה:

המערכת שפועלת פה הינה אוטומטית
כיוון שהמצב תורגם כסכנה
(זלזול, לא אכפת...)
והופעלה בנו המערכת ההישרדותית.

אז ראשית,
טוב שזו פועלת כך
שכן היא באה להגן עלינו מפני סכנה אמיתית
כמו מתנור חם,
או מבעל חיים טורף...

אלא שהיא מופעלת
גם כשהסכנה מדומה.
הרי הזלזול ממנו 
עד כמה שאינו נעים ולא רצוי,
איננו באמת סכנה אמיתית...

על מנת לצאת מהלופ,
עלינו להצליח לייצר הבנה עמוקה
שאין פה סכנה.

במילים אחרות -
ליצור מרווח 
בין הגירוי לתגובה,
ואז זו לא תהיה אוטומטית
ונוכל לבחור איך להגיב.

על מנת להגיע לשם,
השלב הראשון יהיה
לא לשפוט את עצמנו על המצב,
להבין שככה זה, 
לקבל את המצב בהבנה 
שכן הקבלה הינה הבסיס לכל שינוי.

האשמה עשויה להציף אותנו
ואִתה אנחנו רוצים ללמוד לא להזדהות
שכן בניגוד לקבלה -
האשמה עשויה רק להחמיר את המצב.

השלב השני יהיה
לזהות את ההזדמנות שיש לנו פה.
דווקא בגלל שלבן הזוג יש גישה לעומקים שלי,
דווקא בגלל שהוא מצליחה להפעיל אותי,
יש לנו גישה ותזכורות יומיומיות
לעומקים שלנו
ולוּ רק נלמד איך -
נוכל לרפא, להתמיר, לגדול,
לעבור ממוד הישרדות
למוד של איכות

השלב השלישי יהיה
להצליח לנהל את התגובה,

בעצם ליצור מצב בו
זו רק אפשרות לפרשנות,
וגם אם זו האמת,
היא לא מאיימת עלי

במילים אחרות לעבור 
ממוד הישרדות
למוד איכות, לחווית אונים, 
לתחושת בטחון בסיסי ויציבות.

אך כאמור,
מאחר ומאגר המידע
עליו מבוססת הפרשנות
מוטבע בתת המודע שלנו,
זה לא מספיק שנבין זאת בשכל,

נדרשת גישה לתכנים 
שמוטבעים בתת המודע 
והרגעה שם.

הבשורה המשמחת היא
שישנם כלים מופלאים 
שמצליחים להוביל לשם.

כלים שמצליחים להרגיע 
את השכל שמנסה לשלוט ומבלבל,
ועושים כמו reset למערכת
כך שאנחנו מוצאים את עצמנו 
בפעם הבאה מגיבים אחרת,

השבוע למדתי עוד כלי, עוצמתי במיוחד
שמאפשר גישה ישירה למרתפי התודעה

והלוואי שהייתי יכולה לשתף אותך בו ממש פה
אלא שלא ניתן לחוות עת העוצמה
הזו מן המילים הכתובות, 
כמו שיתאפשר בהפעלה של הכלי,
ובכל זאת, אני רוצה להציע לך ולו
צעד אחד נוסף שתוכלי להתקדם בעזרתו
ליצירת המרווח בין הגירוי לתגובה:

צעד שיאפשר לך להגדיר
מהם הטריגרים האישיים שלך,
מה הפרשנות שמקפיצה אותך במיוחד
ואפילו טיפה להרגיע:

כדי לענות על השאלה הזו,
לא צריך ללכת רחוק :-)
רק להיזכר בפעם האחרונה שכעסת,
ושם לנסות להבין
מה בעצם היית צריכה שלא התמלא?
או
מה היתה הפרשנות שלך להתנהגות המכעיסה?

פרשנויות שמפעילות יכולות להיות למשל:
הוא לא סופר אותי
לא אכפת לו ממני
תחושה של ניצול
פרשנות של זלזול

תני לעצמך להרגיש מה קורה לך
כשהפרשנות האישית שלך מתעוררת בך

עכשיו,
כשאת מחוברת לתסכול,
(ככל שתרשי לעצמך) 
הזמיני את הבוגרת שאת
לחבק את החלק הילדי חסר האונים
שצריך... (מה שגילית מעלה)
הציעי לו חיבוק,
הרגעה,
ובדקי בינך לבינך
איך תוכלי למלא את הצורך הזה
והיי שם עבור עצמך
בכבוד,
ברכות,
בנוכחות ואהבה לעצמך.

תני לרכות להתפשט,
להיטמע בתוכך
וליצור בך עוגן הולך ומתחזק
של איכות ובטחון

עוגן שיוכל לאורך זמן
ככל שתטמיעי אותו
וההתמדה פה קריטית
אך בהחלט משתלמת...

להקטין את עצמת הגירוי 
של הטריגר שגילית
ויתאפשר לך המרווח 
לנשום
ולבחור איך להגיב אם בכלל

כעת, הוסיפי אם בא לך
חיבוק וירטואלי גם ממני :-)

פה בשבילך,

גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן.

נ.ב
אני יודעת שלפעמים זה קשה 
עד כדי לא אפשרי לעשות לבד,
מעבר לכלים נוספים עצמתיים במיוחד
שעושים את הדרך קלה בהרבה.
בשביל זה אני פה -
עם כלים מופלאים כאמור,
חדשים וישנים
במיוחד בשבילך.

בשביל שתוכלי לנהל את התגובות שלך,
ושתצליחו לצאת מהלופים המתסכלים
וממש ליהנות מהביחד. 

אפשר בתהליך פרונטלי,
בלחיצה כאן את מגיעה ישירות
לתיבת המייל שלי ונתאם לנו

ואפשר גם לרכוש 
ובה כל מה שצריך לדעת
וגם תהליך טרנספורמטיבי
שמלמד אותך איך לעבד כעס









יום ראשון, 1 בספטמבר 2019

אדום, כחול, לבן ומה שביניהם, טעמים מאיסלנד



הפיצה מרגריטה הראשונה- 
כך למדתי מהתפריט בפיצריה מעולה 
ברייקייאוויק בירת איסלנד- 
הוגשה בנאפולי במאה ה 18
להוד מעלתה מרגריטה (כלשהיא, סליחה על חוסר הדיוק) 
כשהיא מסמלת בצבעיה
את דגל איטליה:

האדום - מיוצג ברוטב העגבניות, 
הלבן - מיוצג ע"י המוצרלה
והבזיליקום מלבלב את הירוק.

Flag of Iceland.svg
בדומה לכך, אני מניחה
שהדגל האיסלנדי מייצג בצבעיו 
את המהויות האיסלנדיות. 

לא יודעת...
בכל אופן,
אלה הן האסוסיאציות שלי לצבעים
אחרי פחות משבועיים באי המופלא הזה:

האדום - 
רומז לאש הגועשת והרוחשת תחת האדמה 
עד כדי כך שזורמים לאורכה נחלים חמים, 
שלא לומר רותחים (!)
ואיפה שלא נשים את האצבע על המפה, 
יש סבירות גבוהה לפגוש מעיין חם כזה או אחר

(או גופרית מבעבת כמו בתמונה הזו:)

אל אחד הטובים שזכינו להגיע,
צעדנו כ 3 קמ', כך הבטיחו לנו, 
למרות שזה הרגיש כמו 6 
ואחרי שהלכנו והלכנו, 

טיפסנו על גבעות וירדנו גאיות 
כשלצדנו מידי פעם אזכורים של אדים שעולים מהאדמה 
או מאפיק המים כשזה עבר בסמוך לנתיב ההליכה 
ונטע בנו תקווה 
וחיזק את כוחנו להמשיך בהעפלה... 
הגענו בסוף.. 

(ה'סוף' מבחינתנו... 
לא אתפלא אם אגלה שיש עוד המשך, 
שכן נתיבי ההליכה שגילינו באיסלנד 
במהלך הטיול לא יביישו אף מיטיב לכת, 
בכל אופן לא את אלה שאני מכירה.. ), 
אז הגענו ליעד המיוחל- הבריכות החמות. 

בין הבריכות ולאורכן מוצבות מלתחות חצי פתוחות 
מעוצבות כמיטב העיצוב בקווים נקיים ומחומרים טבעיים 
(הפעם מעץ, למרות שאין הרבה עצים באיסלנד 
תעשיית הבנייה בעץ ענפה,
תעלומה שעדיין לא פתרנו) 
מעין מחיצות עץ שמאפשרות ללבוש 
את בגדי הים בהצנע ולו חלקי ולטבול במים המחיים. 

יוואוו כמה שזה כיף...
עונג צרוף...
כל תא בגוף מקבל מה שהוא צריך
ואפשר פשוט להתרווח.

זה כשלעצמו לא ברור מאליו עבורי

ל ה ת ר ו ו ח...

אבל השילוב של הקור בחוץ
והחום של המים 
ייצר את התנאים המושלמים להתנסוּת 
עד כדי התמחוּת בהתרגעוּת.

האיסלנדים- כך גיליתי- 
לגמרי יודעים טוב מהו...

אז כמוהם, לא פספסנו אף הזדמנות 
ובכל יום טבלנו לפחות פעם אחת בבריכה חמה. 

בין אם היתה טבעית, 
בין אם דרשה הליכה 
ובין אם היתה זו הבריכה המקומית 
(באלה יש גם מגלשות לילדים,
אך מפאת ההקפדה על פרטיות הרוחצים
מן הסתם הצילום אסור)

אל הברכות המקומיות מובלים המים החמים מהאדמה 
לרווחת התושבים ושיפור איכות החיים. 

כל כך הרבה מים חמים נובעים מן האדמה שם, 
שזהו המינימום של איכות חיים עבור האיסלנדים- 
כך סיפרה לנו מי שאירחה אותנו - 
לטבול בבריכה חמה בסוף כל יום.

אינספור בריכות חמות מפוזרות באי 
בכל ישוב מקטן (כן, מסתבר שחמישה בתים נחשבים ישוב) 
ועד גדול, (שם מן הסתם יש בריכה בכל שכונה).

האדום 
בשבילי מסמל גם את החום של התושבים. 
האיסלנדים- מאירי פנים וחברותיים 
(אולי בזכות איכות החיים של המים החמים והבריכות :-) 
שמחו לעזור לנו בכל פעם שביקשנו 
(וביקשנו...)
וציידו אותנו בהמלצות וטיפים 
כולל הצלה מדרך שלוּ היינו ממשיכים בה, 
היינו מוצאים את עצמנו מול נהר 
שאפשר לחצות אותו רק ברכב 4*4 גבוה במיוחד.

לנו, אף ששידרגנו לרכב 4*4 
בהחלטה של רגע 
ומתוך עייפות שלא מאפשרת מחשבה בהירה, 
אחרי טיסת הלילה שהביאה אותנו לאי הלבן, 
עם כל הכבוד לניסן קשקאי ובלי להעליב, 
לא היה כל סיכוי להגיע בשלום בלי ההמלצה הזו...

ולולא נדיבותו של המדריך שנקרה בדרכנו, 
היינו מוצאים את עצמנו
אחרי נסיעה של שעות בדרך שכוחת אנוש 
(טוב 'שכוחת אל' אי אפשר לומר על היופי הזה), 
היינו צריכים לשוב על עקבותינו... 


וכמה שהיופי מפעים
וכמה ששעות האור לטובתנו ונמשכות בערך עד 22:00,
היינו מפסידים את הנפלאות האלה בדרך
לולא התערבותו:








יכול להיות שנדיבותם וחום ליבם של התושבים 
זה מה שאיפשר לנו כמטיילים 
לישון במקומות אירוח בהם 
החדר אמנם היה פרטי 
אך המטבח ולפעמים גם המקלחת משותפים.
מקומות כאלה, 
בהם מקובל לחלוץ את הנעליים בכניסה (!), 
מה ש- כבר מרגיש כמו בבית (שלי לפחות :-), 
עוזר לשמור על הניקיון 
ונותן תחושה של אכפתיות,
כזו ש'מדבקת', שמעבירה את הידידותיות והחום 
לכל השותפים המתארחים 
ואז חווית האירוח הופכת ייחודית ונעימה 
ולא רק שהציבוריות לא גורעת מאיכות האירוח, 
היא אף מעשירה את החוויה.

(מודה שמלכתחילה לא ידעתי שכך יהיה 
והבחירה במקומות הללו 
היתה מתוך שיקולים כלכליים בלבד, 
כיוון שגם אלה בעלי המטבח המשותף עלו סביב 100 יורו ללילה... 
ובכל זאת בסופו של דבר 
הרווחנו יותר הזדמנויות לחיבור עם המקומיים, 
לקבלת המלצות, ושיח עם תיירים נוספים).

הלבן 
עבורי יהיה בראש ובראשונה מן הסתם הקרח. 
ישנם כמה קרחונים באיסלנד, 
עליהם אפשר לטפס או פשוט להתפעל מעצמתם. 

ואף שהם מתכווצים משנה לשנה 
עדיין מפארים את האי ברוב הדרם.





קשה לתאר את העצמה 
ואפילו התמונות מתקשות להעביר אותה.
עצמה שמורגשת בגודל, 
בבוהק הלבן 
ובקור המקפיא אל מולו עמדנו נפעמים.

הלבן הם ללא ספק גם המים...
נכון שיש הרבה מים בצבעים שנעים מכחול לירוק ולחום, 
עדיין שולט לו הלבן במפלים האדירים 
של המים ששוצפים ומקשטים את הנוף בצחור.
ושוב את העוצמה הזו גם התמונות יתקשו להעביר, 
אולי הסרטון האחרון יצליח יותר:






הלבן כמובן הוא גם זה השוצף
המתפרץ מן האדמה בגייזר המדהים הזה:
(ברור שבמובן מסויים שייך לאדום
אבל לשם האיזון נרשם פה)

או בסרטון קצרצר:

הקידוש (שגם הוא לבן בטרמינולוגיה שלי) 
של הטבע ואוצרותיו, 
האהבה והכבוד לאדמה ניכרת בכל מקום.
שבילים מסומנים בעדינות, 
כזו שמאפשרת לדעת לאן ממשיכים מחד 
ומאידך שומרת את המרחבים שמסביב לשביל, 
בתוליים ונקיים למרות התיירות 
שהולכת ומתרבה בשנים האחרונות.

טבע עוצר נשימה,
לא,
הרבה יותר נכון יהיה לומר פה- 
טבע פותח נשימה (!)





ואחרון חביב... הכחול 

שמיים? - לא ממש, לרוב היו מאחורי העננים,
למעט בכמה תמונות בודדות כמו זו:

ים? גם לא הכי כחול ברגעים שאנחנו ראינו אותו..
אבל לגמרי כן
בנחל המדהים שגילינו במקרה בדרך
(בזכות הפסקה להתמתחות
ומתיחת הראש מעלה):

אבל בעיקר, הכחול מתחבר אצלי לקור,
אף שהגענו בקיץ, 
הטמפרטורות בקיץ האיסלנדי 
זהות לאלה של החורף הישראלי
ואם מוסיפים לזה את הרוחות שלא אחת ליוו אותנו, 
זה מרגיש אפילו קר יותר-
מעילים, כפפות, צעיפים וכאלה..

לשמחתנו המזל האיר לנו פנים 
ולמרות התחזית לימי גשם רבים, 
למעט יום אחד גשום וגושם 
בשאר הימים השמש הציצה מידי פעם 
מבין העננים והרוח לא הרבתה להקשות. 

יחסית ליום הגשום שלנו בהחלט אפשר לומר 
שמזג האוויר היה לטובתנו,
או איך שהבן הקטן שלי תיאר את זה-
כל פעם שנכנסו למכונית ירד גשם
ובכל פעם שיצאנו הוא פסק לכבודנו 
כך שיכולנו לצאת לשבילים, 
לגמוע מרחקים 
ולטעום את הטבע במלוא הדרו ותפארתו.

הקור בין היתר
ומאידך גם החום האנושי,
מאפשרים לתוכי הים הפאפינים להגיע בכל שנה
לקנן באי 
ומתוך היכרותם עם טוב ליבם
של התושבים (כנראה) 
ממש אפשר להתקרב אליהם:


אפרופו קור...

"קפה קר?"
שאל בהפתעה בחור בקנטינה של קפה באמצע שום מקום,
- "איזה מן רעיון מוזר זה... "
- "כנראה שלא חווית את הקיץ הישראלי, לכן אתה אומר כך" עניתי לו בחיוך
והוא שהיה לבוש בחולצה קצרה בשיא הקור, 
הצביע על זרועותיו האדומות (מקור) 
להתגאות ב'שיזוף' שלו מהבוקר.

אנחנו בסה"כ התכוונו לשאול אם הקפה חם מספיק..
אחרי כמה שעות של קור, 
היינו זקוקים לחום הזה מבפנים..

משום מה, הקפה לרוב לא מוגש חם,
לפחות לא מספיק חם כמו שאני אוהבת,

מאידך יש בשפע תחליפי חלב שונים ומגוונים 
כמעט בכל בית קפה, 
גם בזה שבשום מקום ובדומיו, 
לחמים בריאים בכל סופר מרקט 
ובכלל מודעות גבוהה לבריאות ואקולוגיה.

הם לא מגישים סוכר עם הקפה, 
מה שהוביל אותי למסקנה 
(וכן, אני זו עליה נכתב צירוף המילים jump to conclusions...) 
שרובם לא ממתיקים את הקפה שלהם,

האשפה ממויינת, (כולל לפח לקומפוסט)
אפילו בגסטהאוסים בהם המטבח משותף 
והכל נקי נקי מסביב 
אפילו או אולי בגלל שפחי זבל כמעט שאינם בנמצא.

מנקודת מבטי הלא מלומדת-
עוד מסקנה אליה קפצתי -
מתוך תחושה כללית 
אחרי כמה ימים על האי- 
האיסלנדים השכילו לקחת את הטוב שבקידמה - 
המודעות לבריאות, 
לאקולוגיה, 
השמירה על הטבע וניצול משאביו 
כמו בהפקת חשמל גיאותרמי 
וגם בחקלאות ההידרופונית- גידול בחממות 
שמנצלות גם הן את המים החמים 
ומאפשרות לירקות ופירות לגדול ובשפע 

כל אלה תוך שמירה על הטבע, 
כבוד ואהבה לאדם ולאדמה.

תענוג צרוף!
פה אחד - 
היינו מוכנים להישאר עוד שבועיים.

הכברתי מילים ותמונות על
אדום, כחול, לבן...
כשבעצם לגמרי ברור שזהו
קצה קצהו של הקרחון:

אזורים ירחיים,
מדבריות בצבעים חומים ושחורים,
חופי ים שחורים,
קרחונים לבנים,
הרים מכוסים חזזיות בשלל ירוקים ולבנים,
מעיינות לבנים וחומים, ירוקים וכחולים,
גופרית אפורה
ועוד ועוד... 
הטבע במלוא תפארתו 
ובשלל צבעים, טמפרטורות וטקסטורות.

אסיים באנקדוטה בהקשר התפתחותי,
באחד מהגסטהאוסים מצאתי את זה על הקיר:

ובתרגום חופשי:
" הטבע האנושי הוא כמו המים,
  מקבל את הצורה של המיכל שלו  "

ומשלי:
ככל שנצליח להכיל את עצמנו,
כך נוכל לכבד ולהוקיר את עצמנו,
כך נוכל לכבד ולהוקיר את מי שמולנו
ונצמח להיות אנושיים יותר, אוהבים ואהובים יותר.

לו יהי

גלית אליאס.


אני תמיד צודקת!

השבוע צפיתי בסרטון של דר' סיידה דזילטס, שכמו תמיד בדרכה המדויקת הביאה רעיון, מעבר לכך שברמה הקולקטיבית - מאד אקטואלי לנו - סביב הכמיהה ל...