חפש בבלוג זה

יום ראשון, 19 ביולי 2020

איך להיעזר בקורונה כדי לשחרר דפוסים תפוסים?

אפשר לומר על  התקופה הזו, 
ששוטפת אותנו בגל השני -
כמו גם בגל הראשון של הקורונה -
הרבה דברים
ולהתייחס אליה במיני נקודות מבט,

זו שאני רוצה להביא -
היא זו שאני נוכחת בה בעיקר -
והיא - איך הגלים הללו וההשלכות שלהם 
(סגר/ מגבלות/ מסיכות/ הקטנת מגע...)
הם כמו מגבר עוצמתי למקומות הלא פתורים שלנו -
כל אחד לאלה שלו.

אם בני הזוג שלנו והאנשים שסביבנו
גם הם סוג של מגבר לקולות הפנימיים שלנו,
מה שנקרא לרוב "משקפים לנו" את הפְּנִים שלנו,
אז המצב הקורוני הזה
עושה את זה בעוצמה גדולה פי 7,
רק שעם הקורונה זה יותר מתסכל...
כי זה פחות מְסָפֶּק להאשים אותה :-)

מצד אחד זה יותר מתסכל,
כשאין את מי להאשים...

אבל מצד שני - זה מאפשר לנו להיווכח בתכנים
והפעם באמת לשנות את המצב !!

לפתור את המקומות הלא פתורים בתוכנו,
למוסס הרגלים הישרדותיים שכבר לא משרתים אותנו
ולצאת מדפוסים שרק מקשים לנו על החיים
שכל עוד אנחנו שבויים בהם 
אנחנו מתנהלים דרכם על אוטומט.

מצבי קיצון כמו הקורונה הזו
מציפים אותם בווליום כה חזק
שזה כמעט לא אפשרי שלא להבחין בהם,
ולרוב גם לראות את האבסורד  
(- כי הרי ההרגלים ההישרדותיים
מספרים לנו שהם מצילים אותנו
אבל בעצם משמרים את התסכול 
ומובילים אותנו לשחזר אותו שוב ושוב)

ואז - כשאנחנו נוכחים בהרגל,
למצוא את הדרך לשינוי (!)
(גם אם היא דורשת סיוע/ הנחייה חיצונית)

הנה דוגמא:
היא { עלתה לארץ לבדה
ומאז חיה בגעגוע תמידי למשפחתה.
אמנם ייצרה הרבה חברויות כאן,
אך למרות זאת, המגבלות שהקורונה שמה
העלו ביתר שאת על פני השטח 
את חווית הבדידות שלה,

אותה הבדידות שהאמת... 
(כך נוכחה במהלך תהליך הריפוי)
היא הרגישה עוד כילדה,
כשלא הבינו אותה,
לא מספיק חיבקו,
לא תמיד ראו אותה...
אותה בדידות שהביאה עמה עצב עמוק,

רגשות שעד כה הצליחה להדחיק פנימה
ולהסתיר מעצמה למשל ע"י ריבוי החברויות שלה
והנה... באה הקורונה ומציפה בעוצמה כזו...
שאין לאן לברוח, 
אין לה אפשרות אחרת
מלפגוש אותם.

אז נכון, שכל עוד האוטומט מופעל -
היא מוצפת בהם, 
או במילים אחרות הילדה חסרת האונים שבה
משתלטת עליה והיא הבוגרת חווה את עצמה
בחוסר אונים, בודדה, ומוצפת בעצב
שמרגיש גדול ומאיים

אבל...
כשלקחנו את זה לריפוי,
היא יכלה לעשות את ההפרדה
בין הילדה שהיתה לבין הבוגרת שהיא היום:

בין הילדה שזו בדיוק היתה ההרגשה שלה,
ומעצם היותה חסרת אונים אז,
(כולנו חסרי אונים כילדים)
הדרך היחידה להתמודד עם העצב ההוא
היתה הצפה מחד והדחקה מאידך

לבין הבוגרת שאמנם לבדה בבידוד, 
אך - עכשיו - אחרי הריפוי -
איננה בודדה ובטח שלא חסרת אונים.

כי עכשיו, כשראתה את הילדה ההיא,
כשהרגיעה אותה
וחיבקה אותה עד... שיכלה להרגיש ביחד, אתה...

שאריות האמוציות הילדיות התחילו להתמוסס,
היא יכלה לחוש בהקלה גדולה בגוף,
לחוש רווחה ונחת ואפילו שמחה (!)

ולהיווכח בחווית האונים 
שמתקיימת בה - הבוגרת שהיא -
אותה חוויה שלא היתה לה נגישה 
כל עוד חוסר האונים הילדי הציף
~~~~~~~

לפעמים הסיפורים הילדיים מציפים אותנו
והם הקול היחידי שנשמע
ולפעמים זהו בליל קולות פנימי
שמנהל שיחות פנימיות -
חוזרות ונשנות, 
אבל... ללא כל תוחלת

אותי זה מפגיש עם הנטייה שלי "לדחוף"
או במילים אחרות לתת לקול של השכל
להשתלט ולהשתיק קולות פנימיים אחרים בתוכי

אותה נטייה שמובילה אותי הרבה פעמים -
(איך לא ?) לכיוון הלא מיטבי,
שמייצרת מאבקים ולא רק פנימיים
כי היא סוחפת אותי לדחוף גם אחרים לשם,
שלפעמים מהמקומות הלא פתורים שלהם
נוטים לְרָצוֹת ולהיסחף,
ריצוי שמחזיק בתוכו ויתור שהולך יד ביד עם מרמור
ואין צורך להוסיף פה מילים
בכדי להבין כמה לא נעימות הסיטואציות

כשהאבסורד הוא שהקול הדוחף הזה
מספר לי שככה יהיה לנו כיף...

היום, כשאני כבר בתהליך, בו 
אני ערה יותר ויותר לקולות השונים,

אני יכולה להבחין בדחף מחד
ובאי הנוחות שמתקיימת במקביל ובו זמנית בתוכי
אותה אי נוחות ששנים התעלמתי ממנה

כן, הנטייה הזו באה עם כְּלֵי טשטוש שונים
והרגלים שלא לטובתי 
כמו בין היתר להתעלם מהאינטואיציה שלי,
או להתעלם מקול הלב...

היום לשמחתי העירנות הזו
שמודגשת באינטנסיביות הקורונית
מאפשרת לי לעצור רגע את דהירת סוסי השכל,
לנשום ולהקשיב.

אז עולה פחד והתנגדות
ואני מרגיעה -
"זה לא אומר בהכרח שהכיוון יהיה הפוך"
אני אומרת לעצמי ומרגיעה את הצורך להשתיק
שלא רוצה שמישהו יעצור אותו...
"זה רק אומר להקשיב"

כי כשאני מקשיבה,
ולא, זה לא הכי פשוט - 
זה כמו לפתח הרגל חדש -
פתאום אני שומעת עוד קולות,
פתאום אני מתחברת לידיעה פנימית שמתקיימת בתוכי
לבהירות - מה הכי נכון לי,
מה הכי שלם לי
ונוצר בי שקט.

הקטע הוא שדווקא
כשאני מביאה את עצמי משם 
(בניגוד למקום הדוחף שמספר שזהו כוחו אבל מייצר את ההיפך -)
אני יכולה להזיז הרים
~~~~~~~~

זאת אומרת שהמצב האקוטי, האינטנסיבי הזה
שהקורונה דוחקת אותנו אליו
גם (ובמיוחד) כשאינו נעים,
יכול להיות בשירות הצמיחה האישית שלנו -
בשירות ההתפתחות

כשאנחנו מרימים את הראש
ושמים לב  - לפאתרנים בהם אנחנו מוּלָכִים,
לאי הנוחויות המתקיימות בתוכנו
וקוראות לנו להקשיב,
כי יש להן מידע שממש ממש חשוב עבורנו
ויכול לכוון אותנו ליציאה מהמבוך
הסבוך בו מושלות בנו התפיסות -

גם הרווחנו צמיחה 
כמו ייצרנו לנו מסלולים חדשים במוח
וגם התפוגג התסכול!

והיופי שיש דרכים שמובילות לשם
בפשטות ובקלות,
אחד הכלים שבהם אני משתמשת 
הוא כמו דרך המלך לשם
שבכל פעם מחדש אני נפעמת ביחד עם מי שמולי
מההקשרים שייצרו את הפלונטר
ומההתרגשות שעולה כשהוא נפרם

במיוחד בימים טרופים אלה,
חשוב לי לטעת את התקווה -
אפשר אחרת !
החיים יכולים להחוות כתענוג מתמשך

             


וזה קורה... הרבה יותר מהר
ממה שעולה בדמיונך :-)


פה בשבילך

גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן,
בראש ושבראשונה זו שממך אליך





















יום ראשון, 12 ביולי 2020

"לא כל דבר שמפריע לי היום קשור לָיָלְדוּת שלנו..."



"... בואי נתעסק במה שקורה עכשיו,
מה שהיה מת,
העבר שייך לעבר, 
פָּאסֶה
בואי נחייה את היום..."

כמה פעמים שמעתי את המשפט הזה
שמביע את הרצון להתחיל מ ח ד ש,
לבוא ממקום נקי
ולהצליח לדבר,
להבין,
לחיות את החיים בקלילות...

אלא ש...

זה שאנחנו מפנים את הגב אל העבר,
מתעלמים מהמשקעים שהשאיר בנו
ומתנכרים לעולמנו הפנימי
לא באמת מָעלים ומשחרר אותנו מהרשמים
שהוטבעו בנו אז,

לא מהרגשות שנכלאו בתוכנו,
לא מהתחושות שמציקות בגוף,
לא מהתפיסות המחשבתיות שאימצנו אז
שלרוב אינן מספרות את האמת,
שלרוב מרחיקות אותנו מהמקום אליו אנחנו כמהים להגיע,
גם לא מהאמונות שאימצנו כתוצאה מרשמי העבר

ובטח שלא מדפוסי ההתנהגות ההישרדותיים
שסיגלנו לנו ומאגדים את כל אלה יחד.

אנחנו ממשיכים להיסחב עם המשקל הזה
גם אם נפנה לו עורף

יותר מזה,
ככל שנתעלם ונשים פלומבה על העבר
ככל שנתכחש לעולמנו הפנימי,
כך הוא יצטרך "לצעוק" חזק יותר כדי ש"נשמע"
כך נקבל עוד ועוד תזכורות מהחיים לאותם
מקומות לא פתורים בתוכנו ש... 
כן...
מקורם בעבר 
וליתר דיוק בתקופות בהן היינו חסרי אונים.

במילים אחרות ככל שנתעלם מהקולות הפנימיים
התסכול יחזור שוב ושוב ואולי אף יתגבר...

ולא.. זה לא קורה כדי לאמלל אותנו,
אלא כדי להזכיר לנו להקשיב,
כדי שנפנה את תשומת הלב פנימה,
נטה אוזן לצרכים הלא מסופקים
ונמלא אותם

וגם כדי שנשמע את התשובות
שממילא נמצאות בתוכנו,
הלב שלנו חכם ויודע,
פשוט ערפל התפיסות מסתיר מאתנו 
את הידע והחכמה שבתוכנו.

כך שלמרות שלא תמיד זה קל,
ככל שניתן לעולמנו הפנימי - 
תחושות, רגשות, מחשבות ואמונות - 
להיות, "לְדָבֶּר",
ככל שנסכים לחוות אותם שוב ולשהות אתם -
והפעם מנקודת המבט של הבוגר הפנימי
שכשהוא "מחזיק" את הילד ההוא
ו"עוזר לו" להכיל,
מאפשר לו לחוש קבלה, אהבה ובטחון -
כך נאפשר לטרנספורמציה להתחולל

המקומות הפגועים עוברים ריפוי
והרשמים שהוטבעו  בגוף יכולים להשתחרר.

אז... 
באמת נוכל לשים לב 
שהתסכול מופיע פחות ופחות בחיינו. 
~~~~~~~~

זאת אומרת 
שכל מצב בו אני מגיבה אמוציונלית
לרוב יסתיר סיפור ילדי
שְאָז... כשהיינו חסרי אונים
כאב כל כך, הציף רגשית 
ובנה סביבו הרגל הישרדותי כתגובה -
הרגל שלכאורה מגן עלינו אך למעשה משאיר אותנו בבִּיצָה

למשל 
בכל פעם שאני מפרשת 
התנהגות של מישהו כהתעלמות ממני -
אני מוצפת רגשית,
מתפרצת ממני אוטומטית צעקה 
בכעס שמגן עלי (לכאורה)
מפני הרגשות הקשים שתחתיו 
כמו עלבון, אשמה, בושה, תסכול..
ועולה בי במודע או שלא במודע
אותה אמונה פנימית וכואבת שאני לא מספיק

זה הדגם ההישרדותי שלי
הוא מספר לי שהוא מציל אותי,
ש(לכאורה) כך יתייחסו אלי,
שכך אני מוגנת מהתעלמות (??)
והכעס... בא לתבוע את היחס לו אני צמאה

מן הסתם ההיפך קורה...

וכדי לשנות את המצב,
גם אם אגיד שוב ושוב-
עזוב, מה שהיה היה,
בוא נתחיל מ ה ת ח ל ה...
סביר להניח שאמצא את עצמי 
בדיוק עם אותה התגובה
גם בפעם הבאה,
עד ש... ארפא את פצע ההתעלמות שבתוכי,
לפחות במסה קריטית של ריפוי.

ונכון שבתחילת הדרך,
כשאני רק מבינה את זה בשכל,
אני עשויה לגלות שההרגל ההישרדותי חזק ממני 
ולמצוא את עצמי ממשיכה לצעוק בלי שליטה
כשאני חווה התעלמות 
אפילו אם אני רוצה להפסיק לצעוק...

אבל, 
ככל שאפגוש את הילדה
ואת הכאב שלה,
ממקום מחבק, רואה, מקבל ומכיל
ככל שאראה אותה 
(ובכך אעניק לה ממני את ההיפך מהתעלמות)
כך יתמוסס הדגם כולו,
יתפנו רגשות קשים, 
ישתחררו תחושות ולחצים מהגוף, 
תהיה התפכחות מהתפיסות השגויות 
ותתחולל התמרה של האמונות
לכאלה שמשרתות אותי.

אז, פחות ופחות אחווה התעלמות
ואוכל לשים לב שבאותן הסיטואציות 
בהן נשלפה ממני התגובה האוטומטית ההיא,
אני מגיבה אחרת, בבחירה,
ולא רק שאני לא צועקת,
אני כלל לא חווה את כאב ההתעלמות...

זאת אומרת שככל שנשאיר 
את מה שהיה מאחורינו (או יותר נכון בעומקינו) 
ונתכחש לו
הוא למעשה ימשיך להתקיים בתוכנו
ואנחנו נמשיך להתנהל בעיוורון 
בתוך אשליית התפיסה וההרגל שסיגלנו כילדים.

לעומת זאת ככל שנסכים לפגוש...
ככל שנרפא את המקומות הילדיים בנו,
כך נחווה יותר רווחה,
כך נוכל לבחור איך להגיב,
כך נוכל להביא סקרנות במקום שיפוט
ולחוות יותר ויותר קבלה ואהבה
לעצמנו ולאהובינו

אבל... אופס..

איך נדע לעשות זאת?
הרי אנחנו שבויים בתפיסה...

למעשה,
כל פעם שעולה תסכול
בין אם זה בן הזוג שמעלה אותו,
או מישהו אחר,
או חוסר סיפוק מעצמי,
כל אחד מאלה יהיה שער נפלא לריפוי

נכון...
זה עשוי להיות מפחיד
ואולי גם לא ברור איך בדיוק...
שהרי התפיסות מקשות עלינו 
כשאנחנו שבויים שלהן ומשאירות אותנו בערפל..

נדרש מישהו "שיודע את הדרך"
שילווה אותנו לדרך המלך שלנו

הבשורה המשמחת היא
שבשביל זה אני פה ❣
במגוון דרכים:
פה בשבילך 
אם זה הזמן עבורך
לעבד את אותם התכנים ההישרדותיים
שלא מאפשרים לך להעמיק את החיבור -
לראות ולהיראות,
להשמיע ולהקשיב מתוך כבוד הדדי

גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן
ובראש ובראשונה זו שממני אלי.

יום ראשון, 5 ביולי 2020

מיאוס! זה מה שאני מרגיש כלפיה


זה מה שהוא אמר לי כשהתחילה הפגישה,

"כשאתה אומר שנמאס לך ממנה למה אתה מתכוון?" שאלתי

והוא מיד תיקן אותי בטון נחרץ:
"זה לא שנמאס לי, זה הרבה יותר מזה,
אני חש מיאוס כלפיה !!
וככל שהיא מנסה לרצות אותי יותר,
ככה המיאוס שלי ממנה גדל...
ואז אני ממש מרגיש אשם... מה לא בסדר בי?
למה אני לא מצליח לאהוב אותה?"


(האמת היא שגם אם היתה מגיבה בצורה הפוכה
ומתרחקת ממנו ככל שחש במיאוס כלפיה -
גם זה היה עשוי להוביל להעצמת המיאוס
תגובות ה Fים - Fight/ Flight/ Freeze-
כולן משמרות אותנו בתוך המלחמה)

והאמת היא שבתודעת ההשלכה בה אנו חיים,
המצב הזה לא נדיר
ולא מעט בני זוג חיים ביחד
כשהם - אם למשך זמן קצר ואם באופן תמידי -
חשים מיאוס זה כלפי זה,

ממה זה נובע?
ואיך אפשר לשנות את המצב?

אופס, אולי תפסת אותי על חם,
כשבעצם עניתי עוד לפני ששאלתי את השאלה -

נכון...
(גם) מצבים כאלה נובעים מתפיסת החיים שמתקיימת
כשאנחנו בתודעה ההשלכתית -
זו שמספרת לך שמה שבחוץ אשם במה שקורה לך,
זו שמספרת לך שהחוץ מדהים!
וגם... זו שמספרת לך שהחוץ "דוחה"/ "מאוס"

כשלמעשה, החוץ כלל איננו העיקר
וכל עוד אנחנו נותנים לו את מירב תשומת הלב -
(כן...זה לגמרי מה שקורה לנו כשאנחנו בתודעה השלכתית) -
פספסנו את הפואנטה ואנחנו ממשיכים להתחפר (ולריב)

לעומת זאת, ככל שנזכור לעשות U-turn
ולהחזיר את תשומת הלב פנימה -
אנחנו בדרך הנכונה -
גם לרווחה אישית וגם לזוגית.
~~~~

ישנן 3 סיבות שורש למאבקים בין בני זוג
ושלושתן קשורות אל הפְּנִים:

האחת קשורה ל"אני האבוד" שלי:
כשבן הזוג מרשה לעצמו להתנהג באותו האופן
בו אני נאלצתי לאלף את עצמי לא להתנהג
למרות שלא פעם רציתי...
כשהוא מעז להתנהג כך - זה מרתיח אותי (!)
כל עוד אני בתודעה השלכתית כמובן
ולא רק שאני כועסת ואנחנו רבים על זה...
אני גם מתרחקת יותר ויותר מאותם החלקים
ומפספסת את ההזדמנות לצמוח לגדולה שאני

השנייה קשורה ל"אני המוכחש" שלי
כשבן הזוג מתנהג באופנים שנתפסים פחות "סקסיים"
שזכו לגנאי ונחשבים לא ראויים
ולכן נאלצתי לאורך הילדות להחניק אותם
אבל עדיין - הם חלקים שלי, מוכחשים אבל שלי,
אז בכל פעם שבן הזוג ינהג כך -
זה יגעיל אותי! ויעלה בי מיאוס איימים (!!)
כשאני מנסה (לשווא) להרחיק אותם ממני על ידי הרחקת בן הזוג.
(ושוב, ככל שאני בתודעה השלכתית, נריב על זה
ואני אשאר מנותקת מהחלקים שלי שלא לטובתי הגבוהה)

והשלישית קשורה למקומות לא פתורים מהילדות
שבן הזוג מזכיר לי אותם בהתנהגויות שלו
ועולה בי כאב גדול כשזה קורה.
כן... אני אמשך למי שכך ינהג, 
כי תת המודע שלנו ימשוך אותנו לאהבה מוכרת
לטובתנו העליונה כדי שנוכל לרפא את הכאב ההוא.
כמובן - ככל שאנחנו שבויים בתודעה ההשלכתית
אנחנו רק רבים על זה ורחוקים מהריפוי,
אבל (!!)
כשאנחנו עושים  U-turn
מביאים  את תשומת הלב פנימה -
ובודקים - רגע, למה זה כל כך קשה לי?
למה המיאוס (למשל) כל כך מסעיר אותי?
אנחנו יכולים להבין איזה חלק התעורר בתוכנו
ולהפנות אליו את תשומת הלב לריפוי
במקום להאשים את בן הזוג שעורר אותו.
~~~~~

זאת אומרת שכשהוא } מואס בה {
בעצם היא מזכירה לו משהו שקשה לו להכיל.

וזה אומר שיש איזהשהוא תמהיל מתוך 3 הסיבות הנ"ל.
כי בעצם היא מזכירה לו תכונות שהוא מתכחש להן/ איבד
וגם את הכאב ההוא שגרם לו להתכחש להן/ לאבד
וזה - מאחר ואף אחד לא לימד אותנו
עד שנלמד להכיל -
מורגש במערכת שלנו כבלתי ניתן להכלה
~~~~~~

זאת אומרת שהשלב הראשון יהיה לעשות את ההפרדה
בין מי שהיא, לבין מה שהיא מעוררת בך
שלב שהוא בעיקר מנטלי, אם כי עשוי להיות אמוציונלי.

והשלב השני יהיה לעבור ריפוי שהינו בעיקר רגשי
לאותם החלקים הפגועים, לאותו הכאב שמתעורר בו
בכל פעם שהיא (למשל) מעדיפה לישון

כי הוא כילד לא יכל להרשות לעצמו לישון
הוא היה חייב להוכיח שהוא ראוי.
אל מול הוריו שזנחו ולא היו שם בשבילו,
וגם אל מול החברים בפנימייה בה גדל
היה צריך להוכיח כל הזמן שהוא מספיק טוב
ולכן שינה נתפסת אצלו כסכנה

כשעשינו את ההפרדה בין השינה שלה
לכאב שעולה בו, לתפיסות  
ולהרגלים ההישרדותיים שהתקבעו בו מאז,
הוא יכל לזהות את ההטעיה המניפולטיבית
ואת מה שמסתתר מתחת למיאוס -
ילד קטן שזקוק לחיבוק וקבלה
לשמחה במי שהוא בדיוק איך שהוא.
ועכשיו ממרומי בגרותו - 
מנקודת המבט של האב הפנימי שהוא לחלקיו הילדיים -
יכל למלא את עצמו באותה קבלה ואהבה ללא תנאי
ממנו אליו.

עכשיו היא "משוחררת לישון"
אין בו כבר מיאוס כלפיה,
כי נוצרה הפרדה בין השינה שלה לתפיסות שלו
והתמרה של המסרים הלא מודעים בו סביב שינה.

הקסם שבדבר הוא שעכשיו -
כשיש ממנו פחות התנגדות -
(שהתבטאה במיאוס גם אם היה לא מדובר)
היא כבר הרבה פחות ישנה... :-)

מנפלאות תהליכי הריפוי ❤

ככל שנזכור 
(נכון, בהתחלה זה יהיה רטרואקטיבית)
שכל מה שמתעורר בתוכנו 
שייך לנו (!!) -
גם אם (וברור שכך מן הסתם)
משהו חיצוני עורר אותו,
ככל שנזכור שהמשהו החיצוני הזה הוא רק הטריגר
ובעצם העיקר הוא עולמנו הפנימי שהשמיע את דברו,
וצריך אותנו
ככל שנצליח להבחין בצורך הילדי המתקיים שם
ולמלא אותו
כך אנחנו על דרך המלך לשחרור מכבלי התודעה ההשלכתית
שמה לעשות... 
עדיין היא זו המתקיימת במסה קריטית בעולם..

כך נוכל להיות יותר ויותר השלמים שאנחנו,
כך נחווה יותר ויותר רווחה,
כך גם הזוגיות שלנו תהיה הרבה יותר מכבדת
ומלאה ברכות, הקשבה ואהבה
אמן!

אני פה בשבילך 
במגוון דרכים:


גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן
ובראש ובראשונה זו שממני אלי.




אני תמיד צודקת!

השבוע צפיתי בסרטון של דר' סיידה דזילטס, שכמו תמיד בדרכה המדויקת הביאה רעיון, מעבר לכך שברמה הקולקטיבית - מאד אקטואלי לנו - סביב הכמיהה ל...