לפני שאת מבקשת סליחה השנה... משהו שכדאי לקחת בחשבון

יום כיפור מזמין אותנו לעצור, להתבונן ולבקש סליחה.

מאָחַרים מעצמנו.

אבל כדי לסלוח לעצמנו באמת, 

אנחנו זקוקות לעוד משהו,

כי קשה מאוד לסלוח לעצמי כל עוד אני מסתכלת על מה שעשיתי, 

על הבחירות שלי ועל מי שהייתי 

מאותה נקודת מבט שממנה שפטתי את עצמי עד כה..

מאז שאני זוכרת את עצמי - מלווה אותי קול ביקורתי

שמספר לי כמה אני לא מספיק טובה,

זה מן טעם כללי כזה שהייתי קמה אתו בבוקר

והיה מדרבן אותי לעשות ולעשות ולעשות,

לכאורה כדי להוכיח שאני מספיק טובה,

כמובן שללא הועיל כי העשייה לא באמת הצליחה להרגיע את הספק ההוא

ש... אני לא מספיק

הקול הזה לא עשה לי הנחות גם בתחילת הדרך ההתפתחותית שלי

כשסיפר לי ש... הגשמה? לי? אין סיכוי,

שאני חסומה למסרים, ואני לא יכולה כי משהו בי חסום.

והוא היה שם בוקר וערב...

אבל אז, 

יום אחד נזכרתי, שכילדה קטנה הייתי הולכת לישון

ומקשיבה מהמיטה שלי (בסתר) למבוגרים שהיו מדברים בסלון,

לפעמים עלי,

הייתי שותה את הסיפורים שלהם,

אבל כילדה חשבתי שאסור לי לגלות ששמעתי

וכמו נוצר בי דפוס של הסתרה וסינון תכנים ש"אסור היה לי לשמוע",

בהמשך גם של הקולות החשובים של האינטואיציה שלי.

כשהזיכרון הזה עלה, יכולתי לפתע להסתכל אחרת על עצמי,

לרגע הקול הביקורתי הניח את השוט

ובמקום לראות את הקושי כהוכחה לכך שמשהו בי פגום, 

יכולתי לראות אותו מזווית אחרת,

כשארית של מנגנון עתיק שלמד פעם שלא בטוח לגלות, להראות, לדעת.

משהו שנועד במקור לשמור עליי והיום כבר מגביל אותי.

באותו הרגע אף שהמציאות עוד לא השתנתה,

הפרספקטיבה כן

ופתאום במקום ביקורת נכנסו קצת קבלה וחמלה.

(מאז, אותו מנגנון מתמוסס ואתו החסימה שבנה :-)

חמלה לעצמנו משמעותית לשם צמיחה וריפוי

ושינוי נקודת מבט יכול לאפשר לנו להעניק אותה לעצמנו

הצילום הוא מדיום שעוזר לנו להתנסות בשינוי נקודת מבט בצורה ישירה,

לא שכלית אנליטית, אלא מוחשית

אותו הדבר יכול להיראות שונה לחלוטין כשאנחנו זזות חצי מטר הצידה.

לא שינינו את הדבר עצמו.

שינינו את המקום שממנו אנחנו מסתכלות עליו.

לפעמים צריך להתקרב.
לפעמים להתרחק.
לפעמים להכניס יותר אור.
ולפעמים לשנות את זווית ההסתכלות

והתמונה מתמלאת בפרטים נוספים.

התפיסה מתרחבת..

ואז דווקא מתוך הסליחה - השינוי המיוחל מתחולל.

יחד עם זאת זה נכון שלא מספיק להבין,

בטח שלא הבנה שכלית,

מי מאיתנו לא מכירה את זה שאנחנו כבר מבינות המון על עצמנו. 

אנחנו יודעות מאיפה הגיעו הדפוסים שלנו, 

יכולות להסביר למה אנחנו פועלות כמו שאנחנו פועלות

ובכל זאת השינוי מתעכב לו ולא מתרחש..

זה..

אולי מפני שלא כל מה שנצרב בנו נצרב במילים.

יש חוויות שנשארו בגוף, 

בתחושות, 

באסוציאציות, 

שהשאירו עומס רגשי לא פרום בתוכנו,

לפעמים בלי שיש מילים שיכולות להסביר מה ולמה..

היופי הוא,

שתמונה או צילום יכולים להוביל למקום שהמילים מתקשות להגיע אליו.

כי כשאנחנו יוצאות לצלם לפי הנחייה אינטואיטיבית,

משהו מושך את העין.

צל.
חלון.
דרך.
חפץ ישן.
עץ שנשבר ומצמיח ענף חדש.

אנחנו מצלמות.

ואחר כך יכולות להסתכל בתמונה ובדיעבד להבין

למה דווקא זה משך אותי?

מה אני רואה כאן שהוא בעצם גם קצת אני?

מה בחרתי להכניס לפריים ומה השארתי בחוץ?

(הרבה פעמים לא בצורה מודעת)

ומה אולי הגוף שלי ידע לבחור עוד לפני שהראש ידע להסביר?

מבחינתי, אז הצילום הופך לשער

לעולמנו הפנימי.

דרך לפגוש חלק בתוכנו שאין לנו עדיין מילים בשבילו.
דרך לראות סיפור ישן מזווית אחרת.
דרך לתת מקום למשהו שנשאר הרבה זמן מחוץ לפריים.

וכשמחברים את הצילום עם תשומת לב לגוף, 

עם עבודה רגשית ואנרגטית 

ועם המפגש שנוצר בתוך קבוצה,

 נפתחות עוד דרכים להתבונן, להרגיש ולנוע.

מתרחב הפריים.

משתנה הפרספקטיבה.

נכנס אור למקום שהיה בצל.

ובהדרגה מתחילה להיווצר תמונה חדשה של עצמנו.

כשהייתי בתיכון, המצלמה הייתה כמעט כמו עוד יד שלי.

(ואני מדברת על תקופה פרה היסטורית,

אז עוד היו מצלמים בפילמים, לא היו מצלמות דיגיטליות ובטח שלא סלולריים)

ביטאתי את עצמי בצילום. 

המצלמה הייתה חלק מההתמקמות החברתית שלי, 

היא ליוותה אותי כמו עוד חברה, 

והאמת היא שלא פעם גם התחבאתי מאחוריה.

ואז... התחתנתי עם צלם.

ואיכשהו היה נראה לי מיותר 

שגם אני אנסה לעשות את מה שהוא עושה כל כך טוב. 

ולאט לאט השארתי את המצלמה ואת הצילום מאחור.

קצת לפני הפרידה, ובמיוחד אחריה, המצלמה חזרה לחיי

ובדיעבד ברור לי שיש בזה משהו סמלי,

כי יחד איתה חזר אליי גם חלק מעצמי 

שנשאר במשך שנים קצת מחוץ לפריים.

צילום עבורי תמיד היה הרבה יותר מתיעוד של מה שנמצא מולי.

כי כשאנחנו מצלמות אנחנו כל הזמן בוחרות.

מה ייכנס לפריים ומה יישאר בחוץ.

במה נתמקד ומאיזו זווית נסתכל

ומה שמעניין, זה שאנחנו עושות משהו דומה גם בחיים.

במהלך השנים נוצרת לנו תמונה די ברורה של מי שאנחנו.

שלא לומר מקובעת..

יש החלקים שאנחנו רגילות להראות לעולם:

האישה שמסתדרת, שמתפקדת, שדואגת, שעובדת, שמחזיקה.

וישנם החלקים שנשארים מחוץ לפריים:

רצונות שכבר הרבה זמן לא נתנו להם מקום.
געגועים.
כעסים.
חלומות ששמנו בצד.
חלקים בעצמנו שלמדנו לצמצם.

ובתוך כל זה נוצרים גם הסיפורים שאנחנו מספרות לעצמנו על מי שאנחנו:

אני כזאת.
אני לא טובה בזה.
לי קשה עם…
אני תמיד…
אני אף פעם…

עם הזמן הסיפורים האלה הופכים כל כך מוכרים, 

שאנחנו כבר לא זוכרות שלא רק שאינם התמונה כולה,

הם גם בהחלט לא בהכרח אמת לאמיתה.

לפעמים זו רק תמונה חלקית,

פריים אחד מנקודת מבט מסוימת..

וכאן נמצאת אותה פיסה חשובה 

שחסרה לפעמים כשאנחנו מנסות לסלוח לעצמנו.

לא ניסיון למחוק את מה שהיה.

או לומר שכל מה שעשינו היה בסדר.

ולא להסיר מעצמנו אחריות.

אלא להרחיב את הפריים.

לראות לצד הטעות גם את מי שהיינו אז.

לצד הבחירה את הפחד או הצורך שהיה שם.

לצד מה שאנחנו מצטערות עליו 

גם את החלק שניסה, בדרכו, לשמור עלינו.

כי כשאנחנו מצליחות לראות תמונה רחבה יותר של עצמנו, 

משהו בשיפוט יכול מעט להתרכך.

ובתוך הרווח הזה יכולות לנבוע מעומק הלב 

סליחה וחמלה.

~ ~ ~

מתוך המקום הזה בדיוק נולד הרעיון 

למסע הנשי הרגשי באמצעות פוטותרפיה.

קבוצה אינטימית של עד 8 נשים, 

שבה נשתמש בצילום ובפוטותרפיה 

לצד מדיטציה, תשומת לב לגוף ותהליכים רגשיים ואנרגטיים.

לא צריך לדעת לצלם ולא צריך מצלמה מקצועית. כל אחת והטלפון שלה.

כי המטרה היא לא ליצור תמונות יפות.

המטרה היא להשתמש בתמונה כדי לראות.

את מה שכבר נמצא בפריים.

ואולי גם את מה שמחכה כבר הרבה זמן שנכניס אותו פנימה.

הקבוצה תיפתח אחרי החגים.

אז...

אני מאחלת לך גמר חתימה טובה

ומי יתן שנצליח השנה להסתכל גם על עצמנו בעיניים טובות וחומלות

ו..

אם משהו כאן נגע בך או עורר את סקרנותך, 

כתבי לי בוואטסאפ ל 052-8892401,

או במייל galitel2@gmail.com

ואשמח לספר לך יותר ולבדוק יחד אם הקבוצה מתאימה לך.

מה עומד בינך לבין הזוגיות שאת רוצה? (+צעד מעשי בדרך לשם)

כל שנה לקראת ראש השנה

אנחנו מייחלים לשינוי,

אנחנו כותבים חזון,

מקבלים החלטות,

אפילו מציירים בעיני רוחנו איך זה נראה כש..

אבל,

לא פעם, אנחנו מוצאים את עצמנו בשנה שאחרי

עם אותה המשאלה שלא ממש הצלחנו להגשים..

וזה לא שאנחנו לא באמת רוצים,

או שהיקום לרעתנו,

זה לא שמשהו בנו לא בסדר,

לרוב..

זה בגלל שישנו מחד הרצון שאנחנו מנסחות באופן גלוי ומודע

ומאידך יש מיני תכנים "תת קרקעיים" שסותרים את הרצון הזה..

למשל אם אני אומרת שאני רוצה חיבור ונוכחות בקשר,

אבל בעולם הפנימי שלי ישנם מסרים סותרים למיניהם,

המוח ההישרדותי שלי "ידאג לי" וירחיק אותה ממני,

כלומר יכול להיות שעל פניו אני רוצה בכל מאודי קרבה ואהבה,

אבל תת המודע שלי שמאורגן ב 4 רבדים, אומר מצידו - 

ברובד האנרגטי:

אני לא מאמינה שאני ראויה לקרבה ולאהבה,

כמי שהרגישה שהיא מאכזבת כבר כשנולדה כי ציפו לבן, 

טבועה בעומקי האמונה הזו ש"אני לא ראויה",

יכול להיות שאני דווקא מרגישה ראויה לאהבה, אבל

ברובד המנטלי:

אני לא חושבת שקרבה אמיתית הינה אפשרית עבורי,

כי ראיתי את מערכת היחסים בין הורי ומשם למדתי זאת.

ויכול להיות שדווקא היתה להם מערכת יחסים נפלאה,

ואני מרגישה שאני גם ראויה לאהבה והיא גם אפשרית עבורי,

אבל.. 

הרובד הרגשי שלי לא מתואם,

כי לא קיבלתי את תשומת הלב לה הייתי זקוקה כילדה

ונפגעתי כל כך בקשר הראשוני שלי 

שבעצם... אני מתה מפחד מקרבה כי למדתי להאמין שלא מגיעה לי אהבה

וגם, יכול להיות שמהתנסות כזו או אחרת, 

הרובד הפיזי שלי לא מסונכרן עם הרצון לקרבה,

כי מערכת העצבים שלי למדה

שקרבה היא דבר מסוכן

והגוף שלי נסגר מיד ומבריח אותי כשקרבה מתקרבת, 

כי מבחינתו ומניסיונו, היא לא בטוחה עבורי.

אחד או יותר מהרבדים הללו משתף פעולה מאחורי הקלעים

ביצירת המציאות שהפוכה מזו שאני מצהירה שאני מעוניינת ליצור לי בחיי.

אז יכול להיות שאני רוצה שהוא יקשיב לי יותר.

שיראה אותי.

שיתעניין בי.

שתהיה בינינו יותר קרבה.

שנריב פחות.

שיהיה יותר מגע.

ואני מייחלת לכך משנה לשנה,

אבל זה לא קורה...

ואז, הכי קל וטבעי זה להאשים אותו -

שהוא לא רואה אותי, לא קשוב, הוא לא יודע באמת לאהוב,

הוא סגור רגשית..

(שזה גם יכול להיות, אבל...)

אם אנחנו חיים בעולם שמשקף לנו מה אנחנו מסוגלות לקבל,

ועוד לא התגשמה לנו משאלה כזו או אחרת,

זה סימן שהמערכת העצבית שלי עדיין לא מרגישה בטוח 

שמציאות כזו תתגשם,

והיופי הוא... 

שזה גם אומר שאם זה תלוי במערכת העצבים שלי -

הרי שהשינוי בידי!

כשנצליח לווסת אותה

על ידי סנכרון בין הרבדים הללו כולם,

וחיווט מחדש של המסר שאהבה היא בטוחה לי,

המציאות שתשתקף לנו תהיה 

בדיוק זה שייחלנו לה!

כי

המוח ההישרדותי שלי למד להגן עליי, 

אז, כשהיתה סכנה אמיתית (בילדות)

אבל ממשיך להגיב באותו האופן המקובע מאז -

גם ברגעים שבהם היא לא באמת קיימת.

לכן, כשנצליח לתכנת מחדש את המנוע הפנימי הזה,

כשנייצר מצב שלמוח ההישרדותי ממש בטוח להיות קרובה,

אז הקרבה המיוחלת תגיע, בקלות ובפשטות.

לקראת השנה החדשה אני מזמינה אותך 

למפגש חד-פעמי וטרנספורמטיבי, בו גם נגלה

מה עומד ביני לבין התחושה שאני אהובה?

וגם נחולל שם שינוי אמיתי,

נאבחן את החלקים הלא מסונכרנים -

בין האנרגטי ~ מנטלי ~ רגשי ~ פיזי

נשחרר אישויים תקועים ונחולל טרנספורמציה.

לאחר ההרשמה תקבלי שאלון קצר למילוי בבית, 

דרכו תוכלי להתבונן בארבעת הרבדים הללו 

(בהקשר ספציפי לקשר אבל זה תמיד הרבה יותר מזה).

ובמפגש הזום הקבוצתי כל אחת תשתמש באבחון הזה

כנקודת מוצא להתבוננות ולעיבוד.

השאלון מן הסתם מטרתו לא לבדוק אם את "בסדר".

לא לתת לך ציון על הזוגיות שלך.

אלא לזהות את המקומות שבהם יש לך חסם כלשהוא,

אמונה/ מחשבה/ רגשות/ או תקיעות במערכת העצבית,

שלאורך השנים (עם הדגש על הילדות) אימצת,

כי אז זה היה נכון ,

כי אז זה מה ששמר עליך,

אבל היום כבר לא משרתים אותך,

ויחד נחולל ריפוי ב 4 הרבדים,

וכשאלה יסתנכרנו והמערכת שלך תדע שבטוח לך להגשים את המשאלה שלך,

היא תהפוך אפשרית ומציאותית עבורך. 

השאלון עצמו כבר עושה שינוי משמעותי,

והעיבוד הרגשי אנרגטי שנעשה בתשומת לב אל הגוף

ובתמיכה אנרגטית יאפשרו לקסם הזה להיווצר.

אז..

אם אחת המשאלות שלך לשנה החדשה היא 

להרגיש יותר אהובה, קרובה וחופשיה בתוך הקשר שלך

והיית רוצה השנה להצליח לגשר על הפער שאת מרגישה -

הנה לך הזדמנות ללכת צעד משמעותי לשם.

מיד אחרי ההרשמה תקבלי את השאלון המפורט,

שהוא כשלעצמו יכול להוריד כמה תובנות משמעותיות

וניפגש יחד - רגע לפני ראש השנה לתהליך עוצמתי בזום

מפגש ערב ב 6.9 יום ראשון ב 20:30

מפגש בוקר ב 7.9 יום שני ב 8:30 

עלות התהליך הטרנספורמטיבי הזה 87 ש"ח בלבד!

(ההקלטה תישאר אתך ותוכלי לחזור עליה שוב ושוב ולהטמיע את השינוי)

שמרי את מקומך בלחיצה כאן

גלית אליאס

הקשבה לגוף ~ חיבור אל הלב ~ צמיחה בקשר

 

משהו קטן שכדאי (לא) לעשות כדי לסיים את החופש בשלום

אפילו אם יצאנו לחופשה,

ובטח אם רק הילדים בחופש

ואנחנו על תקן מפעילים,

או רק מנסים לשמור להם על שפיות,

ובמיוחד בעומסי חום שכאלה..

אנחנו עשויים למצוא את עצמנו

על הקצה של הקצה של האנרגיה שלנו,

והנה תיכף מתחילה שנת הלימודים

והופס - החגים כבר פה,

ואנחנו -

האחרונים שנשאר לנו זמן בשבילם...

ובטח אם אנחנו מרגישים חובה,

כי "צריך לצאת לדייט"

או "צריך לדבר"

ו "צריך להשקיע בקשר"

שדוחפים אותנו במוד של doing

לעוד משימה שמכבידה על הלוז ועלינו,

ומוסיפה כובד עם האשמה שאורבת לנו,

כל פעם שאנחנו לא עומדים במשימה...

אז אולי דווקא עכשיו,

אפשר לנצל את העייפות המצטברת

ו... במקום לעשות עוד משהו...

דווקא להפסיק לרגע

ל נ ש ו ם,

לכבות את המסכים למיניהם,

לשבת קרוב,

ורק לחייך בעיניים טובות זה לזו..

כי גם הזוגיות שלנו

לא צריכה עכשיו עוד משימה.

אולי גם היא צריכה דווקא
פחות doing
ויותר being...

~ ~ ~

אני יודעת,

זה לא בהכרח פשוט למרות שזה לכאורה שיא הפשטות,

ככה להביא את עצמנו כמו שאנחנו,

בטבעיות,

בנוכחות

ובנחת

לכאורה הכי פשוט,

ויכול לאפשר לנו באמת לנוח...

אבל,

למעשה, רובנו לא קיבלנו מודל כזה בבית,

לא לימדו אותנו להיות ככה בשקט,

להרגיש, לראות ולהיראות

מבלי לעשות משהו מיד...

ומה שלא למדנו בילדות,

לא מרגיש לנו טבעי גם בבגרות

בהפוך על הפוך -

לשבת ככה אחד מול השנייה,

לנשום יחד,

לחייך,

אפילו בלי לדבר,

רק להיות,

לראות

להיראות,

עשוי פתאום להיות הכי מפחיד שאפשר

ואנחנו עשויים למצוא את עצמנו

בשנייה

ממלאים את החדר במילים,

נעים באי נוחות,

או בכלל לא מצליחים להביא את עצמנו ככה בפתיחות  

אבל אולי,

ככה בשיא החום,

שממילא מתיש אותנו,

זו הזדמנות נפלאה להעז

להתיישב,

להכין משהו טעים לשתות,

להציץ אחד בעיני השני,

לחייך,

לשים לב למה שעולה

ובזה לשתף

"וואי זה ממש מביך אותי.."

ואולי אחרי שנייה יהיה גם:

"אבל זה גם נעים ומחמם לי את הלב"

או

"יוו כמה התגעגעתי אליך..."

וגם יכול להיות שכדי להקטין אכזבות 

כלומר להקטין ציפיות -

אפשר גם לומר

"יוו אני כל כך עייפה.. אבל ממש התגעגעתי אלינו"

מה שעולה,,

גם אם זה מסרים מנוגדים לכאורה,

כי האמת הרגשית שלנו תמיד יותר מורכבת מההיגיון,

אני יכולה להיות שאני גם מתוסכלת, וגם אוהבת,

גם עייפה וגם מרוגשת מהקרבה

גם זקוקה למרחב וגם מתגעגעת אליך..

ככה בלי מאמץ,

להיות עם מה שעולה

ולתת לו מילים, אם יש.

כי קרבה לא בהכרח דורשת הרבה זמן פנוי,

אלא בעיקר אומץ,

להיות בקשר עם עצמי,

ולהעז להביא אותי כשאני בחיבור אלי - אליך

לא לחכות שיהיה לנו זמן להתקרב,

אלא להעז להביא אותי עם מה שיש 

אלינו, הערב

ואפילו..

כל ערב,

כשגרה

קצרה 

אבל איכותית..

היופי הוא...

שכשאנחנו מעזים,

ומגלים כמה זה מרחיב לנו את הלב,

כמה זה הדבר החשוב באמת בחיים..

פתאום נמצא לנו יותר זמן

מאחלת לכם מפגש ממלא לבבות 💕

ואם תוך כדי קריאה חשבתם - הלוואי,

שיכולנו ככה להתקרב..

אבל עוד יש בינינו כמה עניינים ללבן קודם,

כאלה שהצטברו ומקשים על הפשטות הזו..

אז בדיוק בשביל זה, 

אנחנו מקיימות את הסדנה לזוגות בגישת האימגו -

ממש רגע לפני החגים,

כדי שתוכלו להתחיל את השנה ברגל ימין

כי זוהי 'ה' סדנה,

והיא אחד ממחוללי השינוי יוצאי הדופן שיש לזוגות.

היא מתקיימת בסופ"ש 4-5.9 בתל אביב,

ואני מעבירה אותה ביחד עם דר' תלמה כהן

ומניסיון שיש לי גם כזוג שעבר את הסדנה

וגם כמנחה שלה-

זה אחד הדברים שאני באמת מאמינה ששווה לכל זוג לעבור.

יומיים שיכולים לשנות את האופן שבו אנחנו מבינים את עצמנו,

את בן הזוג (בצורה חדשה לגמרי)

ואת הקשר שלכם 💓

אפשר להירשם בלחיצה כאן במייל חוזר אלי

אז... אולי הערב,  במקום לעשות עוד משהו..

פשוט תכינו משהו טעים לשתות,
תשבו קרוב,
תסתכלו רגע זה לזו בעיניים
ותראו מה קורה.

בלי ציפייה למשהו ספציפי.

רק להיות.

ואם עולה משהו-
אפשר לתת לו מילים.

גם אם זו רק עייפות.
גם אם זה געגוע.
גם אם זה "אני לא יודעת מה אני מרגישה".

לפעמים משם מתחילה קרבה.

מאחלת לכולנו חזרה רכה ורגועה לשגרה,

גלית אליאס

הקשבה לגוף ~ חיבור אל הלב ~ צמיחה בקשר
 

לא עוד טכניקה: מה באמת יאפשר לתשוקה להתעורר?

(מתוך טקסט של דר' Saida Desielets)

גבר צעיר התקשר אליה פעם 

ושאל: "איזו טכניקה אני יכול ללמוד 

כדי לגרום לבת הזוג שלי, ארוסתי, 

להגיע לסיפוק מ^ני"

מה שמעניין.. דר' סיידה מספרת, 

הוא שְלְבָת הזוג שלו היתה שאלה לגמרי אחרת,

היא שאלה:

"איך אני יכולה לפגוש מספיק תשוקה בתוכי, 

כדי שאוכל בכלל לרצות לקיים יחסי מ^ן,

בשביל ההנאה שלי?"

~ ~

הבעיה שלו נראתה כמו בעיה של סיפוק מ^ני.
הבעיה שלה נראתה כמו בעיה של תשוקה.

אבל למעשה, שניהם חיפשו כמעט את אותה תשובה:

טכניקה.

מה אני יכול לעשות אחרת כדי שזה יקרה?
מה אני יכולה לשנות כדי שאוכל סוף סוף להרגיש את מה שאני רוצה להרגיש?

כך רובנו למדנו לחשוב על ס*קס:

'אם היא לא מגיע לסיפוק מ^ני- תשנה את התנועה.'

'אם הוא מגיע לפורקן מהר מדי- תלמד לעצור'.

'אם היא לא רוצה סק*ס- תוסיפו יותר משחק מקדים'.

'אם הסק*ס הפך משעמם- תקנו צעצוע', 

'נסו תנוחה חדשה', 

'דברו על פנטזיות',

'פתחו את מערכת היחסים '

או פשוט 'תעשו משהו אחר'.

תעשו את הדבר הנכון – ותקבלו את התוצאה הרצויה.

~ ~

ולא שיש משהו רע בטכניקות, מדגישה דר' סיידה,

אבל היא מוסיפה - 

שהבעיה מתחילה כשאנחנו מאמינים שטכניקה חדשה 

יכולה לשנות את התוצאה, 

מבלי לשנות את המערכת שיצרה את התוצאה מלכתחילה.

דמיינו תזמורת.

אם ניקח נגן אחד, נְלָמֵד אותו תו חדש, 

ונחזיר אותו לאותו תפקיד, לאותה תזמורת ולאותה יצירה-

האם באמת נצפה לשמוע יצירה אחרת לגמרי?

התו אולי השתנה.

אבל המוזיקה לא השתנתה.

וזה בדיוק מה שאני רואה אצל זוגות שוב ושוב סביב מ^ניות.

הם משנים משהו שהם עושים,

אבל לא משנים את המרחב שבתוכו הם פועלים.

השאלה היא:

מה קורה במרחב הזוגי ~ מ^ני?

לרובנו יש תפיסות די ברורות בהקשר המ^ני, 

גם אם מעולם לא עצרנו להסתכל עליהן.

הן כוללות כללים וגבולות שמאפשרים לנו להרגיש בטוחים, 

אבל לפעמים אותם כללים בדיוק, 

גם מגבילים את האפשרות שלנו לחוות עונג.

אצל רבים מאיתנו, יחסי מ^ן מלאים מאורגנים כך-

אחד נותן והשני מקבל.

העוררות עולה, 

כשהיעד הוא סיפוק מ^יני.

בסופו של דבר מישהו מגיע לשם.

מישהו אולי לא.

מישהו מתעייף.

מישהו מתהפך לצד השני.

ובשלב מסוים אחד מבני הזוג מתחיל לתהות:

למה אני כבר לא רוצה סק*ס כמו פעם?

ואז אנחנו מנסים לתקן.

ללמוד טכניקה חדשה.

להוסיף צעצוע.

לנסות תנוחה אחרת.

לגוון.

להפתיע.

ולפעמים זה באמת יוצר התרגשות חדשה.

אבל לא פעם, 

אחרי זמן מה, גם זה מפסיק לעבוד.

כי שינינו את אחד המרכיבים בתוך המערכת,

אבל לא את המערכת עצמה-

זו שמתייחסת לסקס כאל עסקת חליפין.

כך רואה דר' סיידה את ההתייחסות התרבותית שלנו למ^יניות.

לא מפני שאנחנו בהכרח מנהלים בינינו פנקס חשבונות, 

אלא מפני שכל אחד מאיתנו מגיע עם מערכת תפיסתית

שמכוונת לאיזשהו איזון בין חיבור, ריצוי והנאה.

מה אני יכול לקבל ממך?

מה אני צריכה לתת לך?

מה אני צריך לעשות כדי שתהיי מרוצה?

מה אני צריכה לעשות כדי שתהיה מרוצה?

מה אני צריכה לעשות כדי שגם אני אהיה מרוצה?

ואם בסוף שנינו יכולים להגיד:

״היה סק*ס טוב״ –

אז כנראה שהכול בסדר.

אבל... 

מה אם אפשר לארגן את המפגש המ^ני סביב משהו אחר?

מה אם האינטראקציה המ^נית

לא תהיה רק דרך להגיע לסיפוק?

מה אם ההנאה תהיה באמת הדדית?

מה אם האנטומיה של שני הגופים תוכל להשלים זו את זו, 

במקום שכל גוף רק ינסה לגרות את עצמו או את האחר?

ומה אם מה שנוצר בין שני גופים יהיה משהו 

שלא מצומצם למה שכל אחד מהם בנפרד נתן או קיבל?

כלומר.. יש פה אפשרות לכך שמפגש מ^ני, הוא

לא עוד טכניקה – אלא מרחב של מפגש

כי טכניקה משנה את מה שאנחנו עושים,

אבל שינוי במרחב ובדינמיקה שנוצרת בתוכו, 

משנה את האופן שבו כל החלקים קשורים זה לזה.

וכאשר היחסים בין החלקים משתנים, 

יכול להיווצר משהו שאף אחד מהחלקים לא היה יכול ליצור לבדו.

השינוי באופן שבו שני גופים נפגשים יכול לשנות את ההנאה.

השינוי בהנאה יכול לשנות את התקשורת.

והשינוי בתקשורת יכול, בהדרגה, 

לשנות גם את האופן שבו שני אנשים נפגשים זה עם זו בתוך הקשר.

לא משום שתנועה אחרת או טכניקה חדשה יכולות באופן קסום לתקן זוגיות.

אלא משום שמה שקורה בין שני גופים אף פעם אינו רק פיזי.

יש שם גוף.

יש מערכת עצבים.

יש סיפור חיים.

יש דפוסי התקשרות.

יש אמונות וערכים.

יש חוויות קודמות.

ויש גם רעיון שלם לגבי השאלה:

איך ס*קס אמור להיראות?

כי לצידנו נמצא אדם אחר, 

שנכנס למפגש עם גוף משלו, 

מערכת עצבים משלו, 

סיפור משלו, 

דפוסי התקשרות משלו 

וכל הרעיונות שלו לגבי מהו ס*קס ומה הוא אמור לספק.

לכן, כאשר משתנה האופן שבו שני גופים נפגשים, 

נפתחת אפשרות לכך שכל הדינמיקה תוכל להתחיל להתארגן מחדש.

ומה אם העונג הוא לא המטרה – אלא הדלק?

אחד הרעיונות היפים בטקסט של ד״ר סיידה 

הוא לראות בעונג לא רק את התוצאה שאליה אנחנו מנסים להגיע, 

אלא גם כמשהו שיכול להזין את הקשר.

העונג יכול להפוך לדלק.

משהו שמסייע לתקן, 

לתחזק ולבנות מחדש את המטען המ^ני בין שני אנשים.

וכאשר המטען הזה נוצר בתוך מערכת יחסים 

שיש בה ביטחון, סקרנות, תקשורת ומפגש אמיתי - 

הוא עשוי להשפיע על הרבה יותר מאשר על חיי המ^ן עצמם.

אולי זו אחת הסיבות לכך,

שלפעמים אנחנו מנסים לפתור בעיה מ^נית 

באמצעות עוד ידע ועוד טכניקות, 

כשבעצם מה שנדרש הוא שינוי עמוק יותר:

לא רק מה אנחנו עושים,
אלא איך אנחנו נמצאים יחד כשאנחנו עושים את זה.

לא רק איך לגרום לבן או בת הזוג להגיע לסיפוק.

לא רק איך לגרום לעצמי לרצות יותר.

אלא איך ליצור מרחב שבו 

התשוקה והעונג יכולים להיווצר בינינו, 

ולא רק להיות משהו שכל אחד מאיתנו מנסה להשיג מהשני.

כי אולי השאלה החשובה ביותר אינה:

״מה אני יכול לעשות אחרת כדי שזה יעבוד?״

אלא:

איזה מרחב אנחנו יוצרים יחד, 

שבתוכו העונג, התשוקה והקרבה יכולים לשגשג?

המאמר מבוסס על מאמרה של ד״ר סיידה בנושא Suction Sex® ועובד לעיבוד וכתיבה בעברית. המונחים והגישה המוצגים במאמר הם של ד״ר סיידה.

הרעיון הזה של דר' סיידה מאד מתחבר לנקודת המבט שלי,

כי בעיני בכלל מה שקורה בינינו, 

וגם המיניות שלנו

מתחילה במפגש,

במרחב שבינינו ובמה שאנחנו מביאים לתוכו.

ביכולת שלנו להביא את עצמנו למרחב, 

להקשיב לגוף שלי, להקשיב לגוף של האחר,

להביא סקרנות במקום שיפוטיות,

פתיחות ואולי אפילו להצליח או לשאוף 

לאפס שיפוטיות ושליליות במרחב שבינינו.

ובהקשר המ^יני -

לזהות מה מעורר אותי ומה מכבה אותי,

לקחת בעלות על החלק שלי 

ולהיות מספיק בטוחה כדי להביא את עצמי באמת אל המפגש עם האחר.

כי כשאנחנו פוגשים במיניות את אותם דפוסים 

שמנהלים אותנו גם במקומות אחרים בקשר, כמו

ריצוי, הימנעות, פחד מדחייה, צורך להוכיח, קושי לבקש, 

קושי לקבל או קושי פשוט להיות נוכחים,

קשה מאוד לשנות את החוויה רק באמצעות טכניקה חדשה.

לפעמים מה שנדרש הוא לא ללמוד איך לעשות יותר טוב, 

אלא להתחיל להקשיב למה שקורה בינינו.

להקשיב לגוף.

לפגוש את הלב.

ולגלות מה יכול להיווצר כששנינו משנים את המיקוד 

ובמקום לנסות לייצר את ה״תוצאה הנכונה״ 

להעז באמת לפגוש זה את זו.

שם, אולי, מתחילה האפשרות למ^ניות 

שיש בה לא רק יותר עונג, אלא גם יותר חיבור, חיות ואינטימיות.

אז..

אולי, בסופו של דבר, זו ההזמנה:

לא לחפש מיד את הדבר הבא שצריך לעשות אחרת,

אלא לעצור לרגע,

להקשיב,

ולהיות סקרנים לגבי מה שקורה במרחב שביניכם.

כי לפעמים שינוי אמיתי לא מתחיל בעוד טכניקה,

אלא ברגע שבו אנחנו מעזים להיות קצת יותר נוכחים,

קצת יותר כנים,

וקצת יותר קרובים.

להקשיב לגוף.
לפגוש את הלב.
ולגלות... מה יכול להיווצר ביניכם.

❤️

אם משהו במילים הללו נגע בכם, 

אשמח לשמוע ממך בתגובות,

גלית אליאס,

הקשבה לגוף ~ מפגש עם הלב ~ צמיחה בקשר

** המאמרים באתר נכתבים מתוך ניסיון מקצועי ומתוך רצון 

     לעורר מחשבה, תקווה והעמקה. 

     הם אינם מהווים תחליף לטיפול, לייעוץ אישי, או לאבחון מקצועי

     וכל אדם מוזמן לבחור את הדרך המתאימה לו.

וברוח הדברים הללו -

אם יש משהו אחר שהייתם רוצים ליצור במרחב הזוגי שלכם,

הנה מתנה נפלאה שאפשר להעניק לעצמכם:
כהזדמנות להטענה שלו ב א ה ב ה:

מפגש זוגי חגיגי:

כמתנה עם משמעות ליום ההולדת, ליום הנישואין או ברוח טו באב-

סדנת יום זוגית (פרטית) בפוטותראפיה 

שתטעין את המרחב הזוגי שלכם באהבה 💓💝

לפרטים נוספים יש לפנות במייל galitel2@gmail.com

למה כשאנחנו זקוקים לקרבה- קשה לנו לבקש אותה?

או: מה באמת מסתתר מאחורי 

הכעס, הביקורת והשתיקה בזוגיות?

יש רגעים כאלה...

בהם אנחנו עייפים.
פגועים.
מבולבלים.

שכל מה שאנחנו באמת צריכים באותו רגע,
זה שמישהו יראה אותנו.

שישאל:
"מה קרה?"

שיתקרב.

שיניח יד.

שיהיה איתנו.

אבל במקום לומר:

"אני צריך אותך עכשיו."

אנחנו אומרים:

"את אף פעם לא מקשיבה."

או:

"די, תעזבי אותי כבר."

~ ~ ~

בין אם אנחנו מתפרצים.
או נסגרים,
מבקרים,
או מגיבים בריטואל אחר מן הארסנל ההישרדותי שלנו...

אנחנו מרחיקים את האדם שהכי רצינו שיתקרב.

למה זה קורה?

אחד הדברים המרתקים ביותר שלמדתי לאורך השנים,
ושספרו החדש של ד"ר הארוויל הנדריקס מחזיר אליו שוב ושוב,
הוא שרובנו כלל לא למדנו איך לבקש אהבה.

למדנו לשרוד.

כשהיינו ילדים, היינו תלויים לחלוטין במבוגרים שסביבנו.

כשהצרכים שלנו נענו,
הרגשנו בטוחים.

אבל כשהם לא נענו —
כל אחד מאיתנו מצא דרך אחרת להתמודד.

יש מי שלמד להילחם על תשומת הלב.

ויש מי שלמד להיעלם.

יש מי שמדבר חזק יותר.

ויש מי שמשתתק.

יש מי שמבקר.

ויש מי שמוותר.

התגובות האלה, שלפעמים מרגיש כאילו הם חלק מהאופי שלנו,

או קווי אישיות...

הן למעשה פתרונות -

יש לומר - יצירתיים שאימצנו לעצמנו כילדים.

עשינו כל מה שיכולנו כדי לשמור על עצמנו 

ועל הקשר עם האנשים שהיינו זקוק להם יותר מכל.

פתרונות שהפכו להרגלים ומכאן... 

לא נשארו אי שם בילדות,

אלא גדלו איתנו,

והיום הם נכנסים גם לתוך הזוגיות.

ואז, ברגע שבו אני הכי זקוקה לחיבוק...
אני נשמעת כועסת.

וברגע שבו אתה הכי זקוק לקרבה...
אתה מתרחק.

לא משום שאנחנו לא אוהבים.

אלא משום שמערכת ההגנה שלנו מגיבה לפני הלב.

הפחד מדָבֶּר לפני שהגעגוע מציץ,

וההגנות צועקות בקול גדול יותר מהבקשה הפשוטה:

"בבקשה... תהיה איתי."

~ ~ ~

אולי בגלל זה,
כל כך הרבה מריבות אינן באמת על הכלים בכיור,
על הכסף,
או על מי שכח להתקשר.

מתחת לכל אלה,
יש בדרך כלל שאלה אחת שקטה הרבה יותר:

"האם גם עכשיו, כשאני פגיעה ולא במיטבי...
תבחר להתקרב אליי?"

או:

"האם גם עכשיו אני עדיין ראוי לאהבה שלך?"

לכן, השאלה החשובה היא לא: "מי צודק?",

(כנראה ששנינו)

אלא בעיקר:

"מהי הבקשה לאהבה שמסתתרת 

מאחורי ההתנהגות ההישרדותית" - 

שלרוב פוגעת ומכאיבה 

למשל:

"למה לא התקשרת?"

כך היא { נשמע מבחוץ.

אבל בפנים...

היא בכלל לא שואלת על הטלפון.

כל הדרך הביתה היא חיכתה לאיזו הוכחה קטנה
שהיא עדיין נמצאת במחשבותיו.

שהיא { חשובה.

שהוא } זכר אותה.

וכשהטלפון לא הגיע,
מערכת ההגנה שלה כבר סיימה לכתוב את הסיפור:

"כנראה שאני כבר לא מספיק חשובה לו."

אז במקום לומר:

"התגעגעתי אליך היום..."

יוצא לה:

"למה לא התקשרת?"

~ ~ ~

ככל שנלמד לזהות את מה שמסתתר מתחת למילים,

כך נוכל - 

מצד המקשיב - להגיב פחות בהתגוננות

ויותר לצורך שמבקש להתבטא,

ומצד המשמיע -

נוכל לבטא את הצורך האמיתי

בכנות ואותנטיות, שמצד אחד מרגישה חשופה

ומצד שני - היא זו שמאפשרת קרבה אמיתית.

אולי אהבה בוגרת היא היכולת ללמוד 

לבטא בכנות את בקשת האהבה 

וכן - להצליח לזהות אותה ככזו

גם אם היא מגיעה בתחפושת של כעס, ביקורת או שתיקה.

אבל רגע... יכול להיות שאת שואלת את עצמך עכשיו:

מה יקרה אם אבקש,

והאחר לא יוכל לתת לי את מה שאני צריכה?

אאוץ'.. אולי כבר עדיף לי לא לבקש..

אז הנה מה שאני חושבת על כך-

בעיני אהבה בוגרת אינה נמדדת 

בכך שבן או בת הזוג תמיד יענו בדיוק על הצורך שלי.

היא נמדדת ביכולת שלי להביא את הצורך שלי בכנות,
מבלי להפוך אותו לדרישה.

וביכולת שלך להקשיב לו באמת,
גם אם אינך יכול להיענות לו בדיוק כפי שקיוויתי.

יש הבדל גדול בין לומר:

"אני זקוקה לקרבה עכשיו."

לבין לומר:

"אם אתה אוהב אותי, אתה חייב להיות כאן בשבילי."

במשפט הראשון אני משתפת אותך בעולמי.

במשפט השני אני מטילה עליך אחריות בלעדית לרווחה הרגשית שלי.

וזה כבר משא כבד מדי בשביל כל מערכת יחסים.

אהבה איננה ריצוי.

היא גם איננה כניעה.

ואפילו לא הסכמה תמידית.

אהבה היא היכולת להישאר בקשר,
גם כשיש בינינו שני צרכים שונים.

לפעמים התשובה תהיה "כן".

ולפעמים היא תהיה "לא עכשיו."

ולפעמים:
"אני כל כך רוצה להיות שם בשבילך,
אבל כרגע אין לי את היכולת."

וכששני אנשים יודעים לשאת גם את הרגעים האלה,
בלי לפרש אותם מיד כדחייה או נטישה,
נולד בקשר משהו חדש -

ביטחון.

לא ביטחון בכך שתמיד נקבל את מה שביקשנו,

אלא ביטחון בכך שגם אם לא,
האהבה בינינו עדיין קיימת.

~ ~ ~

לבקש זו יכולת בריאה.

ההבדל הוא מה קורה אם התשובה היא "לא".

אם ה"לא" מתפרש מיד 

כ"הוא לא אוהב אותי", "אני לא חשובה", "הוא חייב להשתנות" - 

מערכת ההגנה משתלטת.

אבל כשאני מסוגלת להחזיק בתוכי 

גם את הכאב של אי-המענה, 

וגם את האפשרות שהאחר עדיין אוהב אותי, 

רק מוגבל כרגע,...

 אז נוצר מרחב חדש. 

מרחב שיש בו גם נפרדות וגם קרבה.

~ ~ ~

אולי אהבה בוגרת לא נוצרת 

רק כשאנחנו מצליחים לשמוע את בקשת האהבה 

שמסתתרת מאחורי הכעס, הביקורת או השתיקה.

היא נוצרת גם כשאנחנו יכולים 

לבקש באומץ, להקשיב באהבה, ולהישאר מחוברים,

גם כשהתשובה איננה בדיוק זו שקיווינו לה.

כי ביטחון בקשר איננו הידיעה שתמיד יאמרו לנו "כן",

אלא הידיעה שגם כשיש "לא", האהבה עדיין שם.

לחיי האהבה 💗💗

אם משהו במילים הללו נגע בכם, 

אשמח לשמוע ממך בתגובות,

גלית אליאס,

הקשבה לגוף ~ מפגש עם הלב ~ צמיחה בקשר

** המאמרים באתר נכתבים מתוך ניסיון מקצועי ומתוך רצון 

     לעורר מחשבה, תקווה והעמקה. 

     הם אינם מהווים תחליף לטיפול, לייעוץ אישי, או לאבחון מקצועי

     וכל אדם מוזמן לבחור את הדרך המתאימה לו.

וברוח הדברים הללו -

הנה מתנה נפלאה שאפשר להעניק לעצמכם:
הזדמנות ללמוד לזהות את בקשת האהבה 

שמסתתרת מאחורי הכעס ~ השתיקה ~ או הביקורת.

מרחב שבו לומדים לבקש, להקשיב ולהיפגש מחדש:

מפגש זוגי חגיגי:

כמתנה עם משמעות ליום ההולדת, ליום הנישואין או ברוח טו באב-

סדנת יום זוגית (פרטית) בפוטותראפיה 

שתדליק ותחזק את הניצוץ שביניכם

ותפעים את הלבבות באהבה 💓💝

לפרטים נוספים יש לפנות במייל galitel2@gmail.com