למה יותר קל לנו לומר מה אנחנו *לא* רוצות?

לפעמים, כשאני רוצה משהו שהוא רק בשבילי,

עוד לפני שאני מספיקה לרצות אותו -

עולה בי מיד אשמה.

חזרתי משבוע בארמניה, (דגש על ה'תי' ולא 'נו')

והיה מהמם, אנשים טובים, נופים קסומים ואוכל - שהוא ממש תענוג לחך,

                           

אבל חצי שנה קודם - 

כשהזמנתי את הכרטיסים,

הגיחה אותה עננת אשמה שאני כבר מכירה,

והעיבה במין דיאלוג פנימי שעינה אותי בשאלות כמו

איך אשאיר את הבן שלי בן ה 17 לבד? 

(שכמו שאפשר להניח חגג בהעדרי את החיים...)

או: איך אני יכולה להרשות לעצמי לקחת חופש כל כך ארוך?

(מזכירה שמדובר בשבוע.. )

ועוד "איך"ים כאלה בלי היגיון ואפילו בלי מילים 

שעוררו בי את תחושת ה 'לא בסדר' ~ 'לא מגיע לי' ~ 'טו מאץ' וכו'... 

ואני כותבת על זה, למרות שניצלתי את ההזדמנות ההיא 

לנקות עוד קצת ממרבץ האשמה והצלחתי לנסוע בכיף,

אבל התופעה הזו מוכרת לנו הנשים,

ואמנם היא מתבטאת בצורות שונות ומגוונות,

אבל בגדול - מתארת חווית חיים 

שמחזיקה מסר של חוסר לגיטימציה לרצונות שלנו

שהופך בסיס למאבק פנימי שמעניין להתבונן בו -

כי כשכבר עולה זיק של רצון,

עולים במקביל כל מיני סייגים, תנאים וספקות סביב הרצון -

האם הוא מוצדק?
האם זה יפגע במישהו?
האם אני דורשת יותר מדי?
האם יש לי בכלל זכות לרצות את זה?

ומתחיל ביניהם מאבק פנימי שמחד מצדיק את הרצון, כי 'מגיע לי!',

ומאידך מתקשה להרגיע קול קדום בתוכנו שלא לגמרי משוכנע בכך

עד... שאחד מהם מכריע,

אבל, גם כשיכריע הקול של הרצון שעלה,

ילווה אותנו טעמו המר של הקול הנגדי,

כי במלחמה כמו במלחמה... כולם מפסידים...

מה שמקשה עלינו למצוא דרכים אחרות,

זה בין היתר העובדה שכל ההתרחשות הזו לא תמיד מודעת,

ולפעמים היא חולפת בשבריר שניה, 

בלי מילים, 

באחורי התודעה.

למשל מישהו מבקש ממני משהו, או אפילו מציע לי משהו (ללכת לסרט נאמר)

בו זמנית עולה מן דחף לומר כן,

לצד התנגדות שעוצרת

ושניהם מסתירים לי את הרצון שלי

כי ה-"כן" האוטומטי במקרה הזה - הוא ההתאמה לרצון שלו,

וה-"לא" שמגיב מיד גם הוא אוטומטית - הינו התנגדות לרצון שלו 

(או ליתר דיוק התקוממות פנימית לקול שלי שמיד אומר כן בלי לבדוק 'איתי')

ואז ה 'מה אני רוצה'?

נשאר לו נסתר אי שם רחוק מאחורי שני אלה,

לוט בערפל

זה קצת נשמע כמו פסיכוזה:-)

אבל זה מה שקורה לנו כשאנחנו מקבלים כילדים וילדות

מסרים שמכתיבים נורמות, בלי להתחשב ולקחת בחשבון אותנו,

ובאופן ספציפי מחונכות כילדות קטנות

להיות ילדות טובות,

קשובות לאחרים,

לא להכביד,

להסתדר,

להתחשב,

לקרוא את החדר

לזהות מה אחרים צריכים

לא קיבלנו לגיטימציה ובטח שלא עידוד ל -

"מה אני רוצה?"

ואז, עם השנים מתפתח הדיאלוג הפנימי הזה -

בין החלק שהפנים את הקול שמבטל את הלגיטימציה לרצון שלי

לחלק שיותר ויותר מתקומם על כך שהוא מושתק

ומתחיל להשמיע את קולו:

"למה אני צריכה להרגיש לא בנוח להמשיך לנוח כשהוא נכנס?

(והאמת היא שהוא אף פעם לא ביקש ממנה, זה לגמרי מגיע ממנה),

או:

אני לא רוצה להמשיך ככה.

אני לא רוצה להיות זו שאחראית על הכול.

אני לא רוצה להרגיש לבד בתוך קשר.

אני לא רוצה עוד עבודה שמרוקנת אותי.

אני לא רוצה להמשיך לוותר על עצמי.

ה'מה אני לא רוצה' מצליח להשמיע את קולו,

(כי אין מה לעשות, הוא קיים אי שם בתוכי 

וככל שאני משתיקה אותו, יבעבע וימצא את הדרך להשפריץ החוצה)

אבל כשמגיעה השאלה הפשוטה לכאורה 

אז מה את כן רוצה?

פתאום נהיה שקט, 

מין וואקום כזה של אי ידיעה

מתוך אותו חינוך או מסר תרבותי שלימד אותנו לא לתת לו מקום.

ואז, לאורך החיים, ככל שזה קורה שוב ושוב על אוטומט,

הרצון מקבל לגיטימציה רק בקצוות כמו -

אני נחה כשאני גמורה

(כשהסאבטקסט- מותר לי לנוח רק כשאני מותשת)

או

אני כועסת (עליו) שאני צריכה מרחב,

כי אני כבר לא יכולה יותר

(אבל בעצם אני כועסת על עצמי שלא אמרתי את זה מיד,

ולא נתתי לגיטימציה לצורך שעלה בי מאותו המקום המרצה),

כאילו הרצון שלי צריך לעמוד למשפט לפני שמותר לו להתקיים.

מה שמוביל למאבק הפנימי שרק מרחיק אותי מהרצון עוד יותר.

~ ~ ~

ומשם.. זה רק הולך ומסתבך..

יש מצבים שבהם אני מעדיפה לא להעז לשמוע את הרצון שלי,

כי אם אתן לו להישמע - משהו יצטרך להשתנות

בעבודה

בקשר,

בדרך החיים שלי

או בדרך שבה התרגלתי לראות את עצמי.

וכשבמערכת האמונות שלי אין לגיטימציה לְמָה שאני רוצה

איך אני בכלל יכולה להעז להעלות על דעתי להיות מי שאני רוצה?

כי ההמשך של להיות בחיבור לרצון שלי,

מתבטא בהסכמה להיות האישה שרוצה

אישה שלוקחת מקום.
אישה שמבקשת.
אישה שמציבה גבול.
אישה שלא תמיד מתאימה את עצמה.
אישה שלא חייבת להצדיק כל רצון שלה.

וזה שונה מאד מההתנייה החברתית לאורה גדלנו.

יחד עם זאת,

מאחר ואנחנו יותר גדולים מההרגלים שאימצנו ומהתפיסה המקטינה אותנו,

הרי שהרצון לא נעלם.

הוא פשוט מתחפש.

לפעמים לתלונה.
לפעמים לכעס.
לפעמים לעייפות.
לפעמים לתחושה עמומה שמשהו בחיים שלי פשוט "לא נכון".

ולכן הרבה פעמים קל לנו לומר יותר בקלות

מה אנחנו לא רוצות. אפילו שלא ברור לנו לגמרי מה כן..

מעניין לראות שלרוב גברים ונשים מקבלים מסרים שונים -

בנים מקבלים יותר לגיטימציה לרצות, להתחרות, לדרוש ולקחת מקום
(אבל פחות לגיטימציה לפחד, תלות ופגיעות.)

בנות מקבלות יותר לגיטימציה לרגישות, קשר והתחשבות
אבל פחות לרצון ישיר, שאפתנות, כעס, מיניות ולקיחת מקום.

ואולי אפשר לומר את זה בפשטות:

בנים לומדים לפעמים לוותר על חלק מהרגש כדי להישאר חזקים.
בנות לומדות לפעמים לוותר על חלק מהרצון כדי להישאר טובות.

מה שכן,

חשוב לזכור שלדפוסים הללו, בתקופות מסוימות היה תפקיד חשוב,

הם עזרו לנו להשתייך, להישמר ולקבל אהבה,

בזכותם שרדנו.

(ולכן הם כל כך חזקים)

יחד עם זאת,

בשלב מסוים, המחיר שלהם נעשה גבוה מידי,

המאבקים הפנימיים הללו מבעבעים ומציפים

כשלא תמיד ברור לנו למה, ולא פעם האצבע המאשימה מופנית החוצה

ורק מרחיקה אותנו מהאפשרות להקלה, לנחת ולשלום פנימי,

אותה אפשרות שנותנת מקום לרצון שלנו 

ולחיבור אל הלב,

כי אחרי הכל... ולמרות ההתניות החברתיות לאורן גדלנו,

הרי שכשהרצון הוא רצון הלב - 

וכשאנחנו מצליחות להבחין בינו 

לבין רצונות שנולדו מפחד, צורך להוכיח, ציפייה חיצונית או ניסיון למלא חסר ישן,

הוא נעשה מצפן הרבה יותר מדויק עבורנו. ♡

אבל.. , זה לא מספיק להבין...

נדרש שינוי תודעתי,

לשחרור הדפוס הישן הזה

שיאפשר לנו לחזור ולהיות נאמנות לעצמנו.

~ ~

עוד נקודת מבט שיכולה להאיר ולכוון אותנו

היא ההתבוננות במה קורה לי 

כשאני יודעת מה אני רוצה

אבל זה לא קורה?

אני מבקשת, מתפללת, 

עושה לכאורה את כל הפעולות הנדרשות,

רואה את ההתגשמות בעיני רוחי, 

מוקירה תודה, יושבת למדיטציות...

ועובר עוד ועוד זמן וזה לא קורה...

אז,

לרוב,

יופעלו אצלי אחד ממנגנוני ההישרדות:

(כמו בכל מצב מצוקתי אחר)

אם מופעל אצלי מנגנון של בריחה,

יכול להיות שאנסה לוותר על הרצון, או להקטין אותו,

אם אני מהפייטריות, (וכזו אני..) המנגנון שלי הולך ל fight,

אני יכולה למצוא את עצמי עושה עוד ועוד פעולות,

או מחזיקה ואוחזת ברצון בשיניים,

ולא מוכנה לוותר,

ככל שעובר זמן והרצון שלי לא נענה,

התסכול גדל, 

מה לפעמים יכול להרגיש כאילו העולם בוגד בי

והדפוס האוטומטי רק יתעצם.

(או שינוע בין הייאוש שבבריחה לבין עוד פעולות ואחיזה)

היום,

כשזה קורה,

או יותר נכון כשאני שמה לב שאני מזוהה עם הסיפור,

אני לוקחת נשימה,

מזכירה לעצמי את הגאונות של המערכת שלנו,

ותוך שהייה בתסכול,

אבל ממרחק של ס"מ,

אני מתבוננת ומזהה איפה בתוכי

יש חלקים שלא מסונכרנים עם הרצון:

זה יכול להיות ברמת האמונות, 

ברמת המחשבות,

ברמה הרגשית,

או ברמה הפיזית - הגוף והפעולות שלי 

למשל אם אני רוצה כסף כי חשוב לי להיות חופשיה.

ונניח שחופש הוא ערך מתוך ערכי הבסיס שלי.

אבל,

אחת האמונות שספגתי - ואימצתי -

היא שמי שלא עושה לא שווה,

שצריך לעבוד קשה בשביל כסף,

ושזה ממש מסוכן לא לעשות כלום.

ויכול גם להיות שיש בי פחד 

מלהרגיש לא שווה שמעצים את העניין.

זאת אומרת שבאחורי תודעתי מתקיים תרחיש

שבו יש הרבה כסף ואז אני לא צריכה לעבוד,

ועוד לפני שאני מבינה שהוא מתקיים -

עולה פחד אימים מ'לא לעשות',

שעושה סטופ לכל האירוע

בלי שאני שמה לב

ונותן לי להמשיך לנוע בעודף עשייה שלי

אבל בעצם פול גז בניוטרל

 

כל עוד אני לא מודעת לסתירה הפנימית הזו,

אין לי כל אפשרות להרגיע את המערכת

והמערכת המורכבת שלנו שהיא הישרדותית ביסודה כאמור,

מה שנותן לה כוח רב,

ממשיכה להחזיק באחורי התודעה את הקונפליקט

ואין סיכוי שהיא תיתן לי את מה שאני לכאורה אומרת שאני רוצה

כי "היא יודעת" שזה מסוכן לי.

ומבחינתה זה ממש מסוכן לי.

אבל אני כבר יודעת לזהות את הטעם הצורם

של עודף העשייה,

של סיפורי הדחייה,

של ההתרחשויות הילדיות שקמות לתחייה בתוכי

והזיהוי הזה כמו נותן לי סימן לעצור ולשנות כיוון

כי עד כמה שאני מבינה-

המציאות משקפת לנו את עולמנו הפנימי -

והתסכול והקונפליקטים -

מטרתם לכוון אותנו להבנה, בהירות והתמרה

ולנוע ממערכת שהישרדותית ביסודה,

ומונעת מתוך הפחד

למערכת שההכרה מובילה ומנחה אותה

ומונעת מתוך אהבה.

ש...

הללויה

לשם אנחנו מכוונות 💕

וההקלה והנחת שמתאפשרות שם,

הן מעבר למה שהמילים יכולות לתאר,

ובדיוק כדי שנוכל ליהנות מאלה

לשם אנחנו מכוונות

במסע הנשי הרגשי (שיתחיל בסוף אוקטובר) -

לרמה הבאה של ההתפתחות שלנו,

כל אחת תביא את המקום שלה,

הרצונות שכבר ברורים לה,

וגם אלה שעדיין מבקשים להתגלות!

ויחד, דרך צילום, התבוננות ותהליכים רגשיים ואנרגטיים,
ננסה לפנות את מה שמסתיר,
להקשיב למה שמבקש יותר מקום,
ולנוע עוד קצת לעבר השינוי שאנחנו מבקשות לעצמנו.

אם משהו במה שקראת כאן נגע בך,
ואת מרגישה איזו תנועה קטנה של "כן",
או אפילו רק סקרנות לבדוק אם זה יכול להיות בשבילך-
כתבי לי מייל בלחיצה כאן.

מאחר שמדובר בקבוצה קטנה ובתהליך אישי ועמוק,
חשוב לי לפני ההצטרפות שנדבר כמה דקות,
נכיר קצת,
ונבדוק יחד אם המסע הזה מתאים למקום שבו את נמצאת עכשיו
ולמה שאת מבקשת לעצמך.

בלי התחייבות.
רק שיחה קצרה כדי להרגיש אם זה נכון. ♡

בברכת שבוע טוב,

גלית אליאס 

הקשבה לגוף ~ חיבור אל הלב ~ צמיחה בקשר

הבטחתי לעצמי שבפעם הבאה אגיב אחרת. אז הבטחתי...

לצד ההתרחשויות האחרונות,

שבהחלט עולות על כל תסריט הוליוודי אפשרי,

אוטוטו נחזור לשגרה (אם ירצה ה' 😅)

לענייני החול,

לעבודה,

לשגרת מסגרות הילדים, 

לאישויי הזוגיות (או להיעדרה), 

למחויבויות, 

לאנשים שאנחנו אוהבות.

וגם לכל אותם דברים שקיווינו שאולי הפעם יהיו קצת אחרת-

שנצליח פחות להתעצבן,

שנפסיק לקחת כל דבר ללב,

שנדע להציב גבול בלי להרגיש אשמות,

שנפסיק לפחד לאכזב,

שנמצא סוף סוף קצת יותר מקום גם לעצמנו.

ואז, 

מישהו אומר משהו.
הילד מתנהג באופן שמוציא אותנו מדעתנו.
בן הזוג שוב לא רואה אותנו.
מישהו מבקש מאיתנו משהו שאנחנו ממש לא רוצות לעשות.

והופ.

אנחנו שוב שם.

בדיוק באותה תגובה קבועה ועקשנית

שכבר הבטחנו לעצמנו כל כך הרבה פעמים שנשנה.

ואולי החלק המתסכל ביותר הוא שלא פעם אנחנו כבר יודעות.

יודעות לזהות את הדפוס, 

יודעות להסביר מאיפה הוא הגיע, 

לפעמים אפילו יודעות בדיוק מה היינו רוצות לעשות אחרת.

אבל ברגע האמת, משהו אחר מנהל אותנו.

~ ~ ~

אני מכירה היטב את המקום הזה.

במשך שנים מצאתי את עצמי מגיבה 

מתוך אותם מנגנונים אוטומטיים, 

גם כשידעתי מצוין איך הייתי רוצה להגיב אחרת.

אבל ככל שהעמקתי בעבודה הפנימית, משהו התחיל להשתנות.

לא שהפחדים והדפוסים הישנים נעלמו לחלוטין.

הם עדיין יכולים להתעורר, 

אבל היום אני מצליחה יותר ויותר לזהות אותם, 

להבין מה מבקש בתוכי התייחסות, 

ולבחור איך אני רוצה להגיב.

והמרווח הזה, 

בין מה שמתעורר בי 

לבין האופן שבו אני בוחרת לפעול, 

הוא בעיניי אחד הביטויים המשמעותיים ביותר של חופש פנימי.

כי השאלה היא לא רק איך לגרום לעצמי להתנהג אחרת,

אני הרי לא רוצה למשטר את עצמי, או "לאלף" אותי,

השאלה החשובה היא: מה מתעורר בי באותם רגעים?

איזה חלק בתוכי מרגיש פתאום מאוים, לא נראה, לא אהוב או לא מספיק?

איזה צורך עמוק שלי לא נענה באותו הרגע?

ומה הוא צריך ממני 

כדי שלא אצטרך להמשיך להגיב מתוכו באופן אוטומטי?

ומעבר לשאלה, נמצאת ההזדמנות לריפוי -

כי במקום לנסות להנדס ולשנות את כל מה ומי שסביבנו,

אנחנו לומדות לפגוש את מה שמתעורר בתוכנו,

להקשיב לו, לעבד, ולהעניק לעצמנו משהו 

שמאד יכול להיות שחסר לנו כבר הרבה זמן.

כי אני לא חייבת לחכות שהחיים יפסיקו להפעיל אותי 

כדי להרגיש חופשיה יותר.

וזו ההזמנה שלי אלייך -

עם החזרה לשגרה נצא למסע נשי רגשי, 

בקבוצה אינטימית של עד 6 נשים, ל־6 מפגשים.

לאורכו באמצעות פוטותרפיה, התבוננות, תשומת לב לגוף 

וכלים רגשיים ואנרגטיים, 

נפגוש את מה שהחיים מעוררים בנו 

ונאפשר לעצמנו ריפוי ודרכי תגובה חדשות.

לא כדי להפוך למישהי אחרת.

אלא כדי שנוכל להיות קצת יותר מי שאנחנו באמת, 

גם ברגעים המאתגרים.

המפגשים יתקיימו בחצר ביתי בניר ישראל,

עלות התהליך 3*400 ש"ח (200 ש"ח למפגש)

~ ~

אם מתעוררת קריאה בליבך,

כתבי לי במייל ל galitel2@gmail.com או 

בוואטסאפ 052-8892401

נשוחח קצת ונבדוק אם הקבוצה מתאימה לך.

בינתיים, מאחלת לכולנו

חזרה לשגרה מהנה ונעימה,

גלית אליאס 

הקשבה לגוף ~ חיבור אל הלב ~ צמיחה בקשר

הילד שלי והילד שבי

פרטים נוספים בוואטסאפ

052-8892401

 

לפני שאת מבקשת סליחה השנה... משהו שכדאי לקחת בחשבון

יום כיפור מזמין אותנו לעצור, להתבונן ולבקש סליחה.

מאָחַרים מעצמנו.

אבל כדי לסלוח לעצמנו באמת, 

אנחנו זקוקות לעוד משהו,

כי קשה מאוד לסלוח לעצמי כל עוד אני מסתכלת על מה שעשיתי, 

על הבחירות שלי ועל מי שהייתי 

מאותה נקודת מבט שממנה שפטתי את עצמי עד כה..

מאז שאני זוכרת את עצמי - מלווה אותי קול ביקורתי

שמספר לי כמה אני לא מספיק טובה,

זה מן טעם כללי כזה שהייתי קמה אתו בבוקר

והיה מדרבן אותי לעשות ולעשות ולעשות,

לכאורה כדי להוכיח שאני מספיק טובה,

כמובן שללא הועיל כי העשייה לא באמת הצליחה להרגיע את הספק ההוא

ש... אני לא מספיק

הקול הזה לא עשה לי הנחות גם בתחילת הדרך ההתפתחותית שלי

כשסיפר לי ש... הגשמה? לי? אין סיכוי,

שאני חסומה למסרים, ואני לא יכולה כי משהו בי חסום.

והוא היה שם בוקר וערב...

אבל אז, 

יום אחד נזכרתי, שכילדה קטנה הייתי הולכת לישון

ומקשיבה מהמיטה שלי (בסתר) למבוגרים שהיו מדברים בסלון,

לפעמים עלי,

הייתי שותה את הסיפורים שלהם,

אבל כילדה חשבתי שאסור לי לגלות ששמעתי

וכמו נוצר בי דפוס של הסתרה וסינון תכנים ש"אסור היה לי לשמוע",

בהמשך גם של הקולות החשובים של האינטואיציה שלי.

כשהזיכרון הזה עלה, יכולתי לפתע להסתכל אחרת על עצמי,

לרגע הקול הביקורתי הניח את השוט

ובמקום לראות את הקושי כהוכחה לכך שמשהו בי פגום, 

יכולתי לראות אותו מזווית אחרת,

כשארית של מנגנון עתיק שלמד פעם שלא בטוח לגלות, להראות, לדעת.

משהו שנועד במקור לשמור עליי והיום כבר מגביל אותי.

באותו הרגע אף שהמציאות עוד לא השתנתה,

הפרספקטיבה כן

ופתאום במקום ביקורת נכנסו קצת קבלה וחמלה.

(מאז, אותו מנגנון מתמוסס ואתו החסימה שבנה :-)

חמלה לעצמנו משמעותית לשם צמיחה וריפוי

ושינוי נקודת מבט יכול לאפשר לנו להעניק אותה לעצמנו

הצילום הוא מדיום שעוזר לנו להתנסות בשינוי נקודת מבט בצורה ישירה,

לא שכלית אנליטית, אלא מוחשית

אותו הדבר יכול להיראות שונה לחלוטין כשאנחנו זזות חצי מטר הצידה.

לא שינינו את הדבר עצמו.

שינינו את המקום שממנו אנחנו מסתכלות עליו.

לפעמים צריך להתקרב.
לפעמים להתרחק.
לפעמים להכניס יותר אור.
ולפעמים לשנות את זווית ההסתכלות

והתמונה מתמלאת בפרטים נוספים.

התפיסה מתרחבת..

ואז דווקא מתוך הסליחה - השינוי המיוחל מתחולל.

יחד עם זאת זה נכון שלא מספיק להבין,

בטח שלא הבנה שכלית,

מי מאיתנו לא מכירה את זה שאנחנו כבר מבינות המון על עצמנו. 

אנחנו יודעות מאיפה הגיעו הדפוסים שלנו, 

יכולות להסביר למה אנחנו פועלות כמו שאנחנו פועלות

ובכל זאת השינוי מתעכב לו ולא מתרחש..

זה..

אולי מפני שלא כל מה שנצרב בנו נצרב במילים.

יש חוויות שנשארו בגוף, 

בתחושות, 

באסוציאציות, 

שהשאירו עומס רגשי לא פרום בתוכנו,

לפעמים בלי שיש מילים שיכולות להסביר מה ולמה..

היופי הוא,

שתמונה או צילום יכולים להוביל למקום שהמילים מתקשות להגיע אליו.

כי כשאנחנו יוצאות לצלם לפי הנחייה אינטואיטיבית,

משהו מושך את העין.

צל.
חלון.
דרך.
חפץ ישן.
עץ שנשבר ומצמיח ענף חדש.

אנחנו מצלמות.

ואחר כך יכולות להסתכל בתמונה ובדיעבד להבין

למה דווקא זה משך אותי?

מה אני רואה כאן שהוא בעצם גם קצת אני?

מה בחרתי להכניס לפריים ומה השארתי בחוץ?

(הרבה פעמים לא בצורה מודעת)

ומה אולי הגוף שלי ידע לבחור עוד לפני שהראש ידע להסביר?

מבחינתי, אז הצילום הופך לשער

לעולמנו הפנימי.

דרך לפגוש חלק בתוכנו שאין לנו עדיין מילים בשבילו.
דרך לראות סיפור ישן מזווית אחרת.
דרך לתת מקום למשהו שנשאר הרבה זמן מחוץ לפריים.

וכשמחברים את הצילום עם תשומת לב לגוף, 

עם עבודה רגשית ואנרגטית 

ועם המפגש שנוצר בתוך קבוצה,

 נפתחות עוד דרכים להתבונן, להרגיש ולנוע.

מתרחב הפריים.

משתנה הפרספקטיבה.

נכנס אור למקום שהיה בצל.

ובהדרגה מתחילה להיווצר תמונה חדשה של עצמנו.

כשהייתי בתיכון, המצלמה הייתה כמעט כמו עוד יד שלי.

(ואני מדברת על תקופה פרה היסטורית,

אז עוד היו מצלמים בפילמים, לא היו מצלמות דיגיטליות ובטח שלא סלולריים)

ביטאתי את עצמי בצילום. 

המצלמה הייתה חלק מההתמקמות החברתית שלי, 

היא ליוותה אותי כמו עוד חברה, 

והאמת היא שלא פעם גם התחבאתי מאחוריה.

ואז... התחתנתי עם צלם.

ואיכשהו היה נראה לי מיותר 

שגם אני אנסה לעשות את מה שהוא עושה כל כך טוב. 

ולאט לאט השארתי את המצלמה ואת הצילום מאחור.

קצת לפני הפרידה, ובמיוחד אחריה, המצלמה חזרה לחיי

ובדיעבד ברור לי שיש בזה משהו סמלי,

כי יחד איתה חזר אליי גם חלק מעצמי 

שנשאר במשך שנים קצת מחוץ לפריים.

צילום עבורי תמיד היה הרבה יותר מתיעוד של מה שנמצא מולי.

כי כשאנחנו מצלמות אנחנו כל הזמן בוחרות.

מה ייכנס לפריים ומה יישאר בחוץ.

במה נתמקד ומאיזו זווית נסתכל

ומה שמעניין, זה שאנחנו עושות משהו דומה גם בחיים.

במהלך השנים נוצרת לנו תמונה די ברורה של מי שאנחנו.

שלא לומר מקובעת..

יש החלקים שאנחנו רגילות להראות לעולם:

האישה שמסתדרת, שמתפקדת, שדואגת, שעובדת, שמחזיקה.

וישנם החלקים שנשארים מחוץ לפריים:

רצונות שכבר הרבה זמן לא נתנו להם מקום.
געגועים.
כעסים.
חלומות ששמנו בצד.
חלקים בעצמנו שלמדנו לצמצם.

ובתוך כל זה נוצרים גם הסיפורים שאנחנו מספרות לעצמנו על מי שאנחנו:

אני כזאת.
אני לא טובה בזה.
לי קשה עם…
אני תמיד…
אני אף פעם…

עם הזמן הסיפורים האלה הופכים כל כך מוכרים, 

שאנחנו כבר לא זוכרות שלא רק שאינם התמונה כולה,

הם גם בהחלט לא בהכרח אמת לאמיתה.

לפעמים זו רק תמונה חלקית,

פריים אחד מנקודת מבט מסוימת..

וכאן נמצאת אותה פיסה חשובה 

שחסרה לפעמים כשאנחנו מנסות לסלוח לעצמנו.

לא ניסיון למחוק את מה שהיה.

או לומר שכל מה שעשינו היה בסדר.

ולא להסיר מעצמנו אחריות.

אלא להרחיב את הפריים.

לראות לצד הטעות גם את מי שהיינו אז.

לצד הבחירה את הפחד או הצורך שהיה שם.

לצד מה שאנחנו מצטערות עליו 

גם את החלק שניסה, בדרכו, לשמור עלינו.

כי כשאנחנו מצליחות לראות תמונה רחבה יותר של עצמנו, 

משהו בשיפוט יכול מעט להתרכך.

ובתוך הרווח הזה יכולות לנבוע מעומק הלב 

סליחה וחמלה.

~ ~ ~

מתוך המקום הזה בדיוק נולד הרעיון 

למסע הנשי הרגשי באמצעות פוטותרפיה.

קבוצה אינטימית של עד 8 נשים, 

שבה נשתמש בצילום ובפוטותרפיה 

לצד מדיטציה, תשומת לב לגוף ותהליכים רגשיים ואנרגטיים.

לא צריך לדעת לצלם ולא צריך מצלמה מקצועית. כל אחת והטלפון שלה.

כי המטרה היא לא ליצור תמונות יפות.

המטרה היא להשתמש בתמונה כדי לראות.

את מה שכבר נמצא בפריים.

ואולי גם את מה שמחכה כבר הרבה זמן שנכניס אותו פנימה.

הקבוצה תיפתח אחרי החגים.

אז...

אני מאחלת לך גמר חתימה טובה

ומי יתן שנצליח השנה להסתכל גם על עצמנו בעיניים טובות וחומלות

ו..

אם משהו כאן נגע בך או עורר את סקרנותך, 

כתבי לי בוואטסאפ ל 052-8892401,

או במייל galitel2@gmail.com

ואשמח לספר לך יותר ולבדוק יחד אם הקבוצה מתאימה לך.

מדובר ב 6 מפגשים,

בימי שישי 8:30-10:30,

חל מ 17.10.26

בעלות של 200 ש"ח למפגש 

(תשלום מראש עבור התהליך הכולל, אפשר ב 3 /4 תשלומים)

מצפה ומתרגשת,

גלית אליאס

הקשבה לגוף ~ חיבור אל הלב ~ צמיחה בקשר

מה עומד בינך לבין הזוגיות שאת רוצה? (+צעד מעשי בדרך לשם)

כל שנה לקראת ראש השנה

אנחנו מייחלים לשינוי,

אנחנו כותבים חזון,

מקבלים החלטות,

אפילו מציירים בעיני רוחנו איך זה נראה כש..

אבל,

לא פעם, אנחנו מוצאים את עצמנו בשנה שאחרי

עם אותה המשאלה שלא ממש הצלחנו להגשים..

וזה לא שאנחנו לא באמת רוצים,

או שהיקום לרעתנו,

זה לא שמשהו בנו לא בסדר,

לרוב..

זה בגלל שישנו מחד הרצון שאנחנו מנסחות באופן גלוי ומודע

ומאידך יש מיני תכנים "תת קרקעיים" שסותרים את הרצון הזה..

למשל אם אני אומרת שאני רוצה חיבור ונוכחות בקשר,

אבל בעולם הפנימי שלי ישנם מסרים סותרים למיניהם,

המוח ההישרדותי שלי "ידאג לי" וירחיק אותה ממני,

כלומר יכול להיות שעל פניו אני רוצה בכל מאודי קרבה ואהבה,

אבל תת המודע שלי שמאורגן ב 4 רבדים, אומר מצידו - 

ברובד האנרגטי:

אני לא מאמינה שאני ראויה לקרבה ולאהבה,

כמי שהרגישה שהיא מאכזבת כבר כשנולדה כי ציפו לבן, 

טבועה בעומקי האמונה הזו ש"אני לא ראויה",

יכול להיות שאני דווקא מרגישה ראויה לאהבה, אבל

ברובד המנטלי:

אני לא חושבת שקרבה אמיתית הינה אפשרית עבורי,

כי ראיתי את מערכת היחסים בין הורי ומשם למדתי זאת.

ויכול להיות שדווקא היתה להם מערכת יחסים נפלאה,

ואני מרגישה שאני גם ראויה לאהבה והיא גם אפשרית עבורי,

אבל.. 

הרובד הרגשי שלי לא מתואם,

כי לא קיבלתי את תשומת הלב לה הייתי זקוקה כילדה

ונפגעתי כל כך בקשר הראשוני שלי 

שבעצם... אני מתה מפחד מקרבה כי למדתי להאמין שלא מגיעה לי אהבה

וגם, יכול להיות שמהתנסות כזו או אחרת, 

הרובד הפיזי שלי לא מסונכרן עם הרצון לקרבה,

כי מערכת העצבים שלי למדה

שקרבה היא דבר מסוכן

והגוף שלי נסגר מיד ומבריח אותי כשקרבה מתקרבת, 

כי מבחינתו ומניסיונו, היא לא בטוחה עבורי.

אחד או יותר מהרבדים הללו משתף פעולה מאחורי הקלעים

ביצירת המציאות שהפוכה מזו שאני מצהירה שאני מעוניינת ליצור לי בחיי.

אז יכול להיות שאני רוצה שהוא יקשיב לי יותר.

שיראה אותי.

שיתעניין בי.

שתהיה בינינו יותר קרבה.

שנריב פחות.

שיהיה יותר מגע.

ואני מייחלת לכך משנה לשנה,

אבל זה לא קורה...

ואז, הכי קל וטבעי זה להאשים אותו -

שהוא לא רואה אותי, לא קשוב, הוא לא יודע באמת לאהוב,

הוא סגור רגשית..

(שזה גם יכול להיות, אבל...)

אם אנחנו חיים בעולם שמשקף לנו מה אנחנו מסוגלות לקבל,

ועוד לא התגשמה לנו משאלה כזו או אחרת,

זה סימן שהמערכת העצבית שלי עדיין לא מרגישה בטוח 

שמציאות כזו תתגשם,

והיופי הוא... 

שזה גם אומר שאם זה תלוי במערכת העצבים שלי -

הרי שהשינוי בידי!

כשנצליח לווסת אותה

על ידי סנכרון בין הרבדים הללו כולם,

וחיווט מחדש של המסר שאהבה היא בטוחה לי,

המציאות שתשתקף לנו תהיה 

בדיוק זה שייחלנו לה!

כי

המוח ההישרדותי שלי למד להגן עליי, 

אז, כשהיתה סכנה אמיתית (בילדות)

אבל ממשיך להגיב באותו האופן המקובע מאז -

גם ברגעים שבהם היא לא באמת קיימת.

לכן, כשנצליח לתכנת מחדש את המנוע הפנימי הזה,

כשנייצר מצב שלמוח ההישרדותי ממש בטוח להיות קרובה,

אז הקרבה המיוחלת תגיע, בקלות ובפשטות.

לקראת השנה החדשה אני מזמינה אותך 

למפגש חד-פעמי וטרנספורמטיבי, בו גם נגלה

מה עומד ביני לבין התחושה שאני אהובה?

וגם נחולל שם שינוי אמיתי,

נאבחן את החלקים הלא מסונכרנים -

בין האנרגטי ~ מנטלי ~ רגשי ~ פיזי

נשחרר אישויים תקועים ונחולל טרנספורמציה.

לאחר ההרשמה תקבלי שאלון קצר למילוי בבית, 

דרכו תוכלי להתבונן בארבעת הרבדים הללו 

(בהקשר ספציפי לקשר אבל זה תמיד הרבה יותר מזה).

ובמפגש הזום הקבוצתי כל אחת תשתמש באבחון הזה

כנקודת מוצא להתבוננות ולעיבוד.

השאלון מן הסתם מטרתו לא לבדוק אם את "בסדר".

לא לתת לך ציון על הזוגיות שלך.

אלא לזהות את המקומות שבהם יש לך חסם כלשהוא,

אמונה/ מחשבה/ רגשות/ או תקיעות במערכת העצבית,

שלאורך השנים (עם הדגש על הילדות) אימצת,

כי אז זה היה נכון ,

כי אז זה מה ששמר עליך,

אבל היום כבר לא משרתים אותך,

ויחד נחולל ריפוי ב 4 הרבדים,

וכשאלה יסתנכרנו והמערכת שלך תדע שבטוח לך להגשים את המשאלה שלך,

היא תהפוך אפשרית ומציאותית עבורך. 

השאלון עצמו כבר עושה שינוי משמעותי,

והעיבוד הרגשי אנרגטי שנעשה בתשומת לב אל הגוף

ובתמיכה אנרגטית יאפשרו לקסם הזה להיווצר.

אז..

אם אחת המשאלות שלך לשנה החדשה היא 

להרגיש יותר אהובה, קרובה וחופשיה בתוך הקשר שלך

והיית רוצה השנה להצליח לגשר על הפער שאת מרגישה -

הנה לך הזדמנות ללכת צעד משמעותי לשם.

מיד אחרי ההרשמה תקבלי את השאלון המפורט,

שהוא כשלעצמו יכול להוריד כמה תובנות משמעותיות

וניפגש יחד - רגע לפני ראש השנה לתהליך עוצמתי בזום

מפגש ערב ב 6.9 יום ראשון ב 20:30

מפגש בוקר ב 7.9 יום שני ב 8:30 

עלות התהליך הטרנספורמטיבי הזה 87 ש"ח בלבד!

(ההקלטה תישאר אתך ותוכלי לחזור עליה שוב ושוב ולהטמיע את השינוי)

שמרי את מקומך בלחיצה כאן

גלית אליאס

הקשבה לגוף ~ חיבור אל הלב ~ צמיחה בקשר

 

משהו קטן שכדאי (לא) לעשות כדי לסיים את החופש בשלום

אפילו אם יצאנו לחופשה,

ובטח אם רק הילדים בחופש

ואנחנו על תקן מפעילים,

או רק מנסים לשמור להם על שפיות,

ובמיוחד בעומסי חום שכאלה..

אנחנו עשויים למצוא את עצמנו

על הקצה של הקצה של האנרגיה שלנו,

והנה תיכף מתחילה שנת הלימודים

והופס - החגים כבר פה,

ואנחנו -

האחרונים שנשאר לנו זמן בשבילם...

ובטח אם אנחנו מרגישים חובה,

כי "צריך לצאת לדייט"

או "צריך לדבר"

ו "צריך להשקיע בקשר"

שדוחפים אותנו במוד של doing

לעוד משימה שמכבידה על הלוז ועלינו,

ומוסיפה כובד עם האשמה שאורבת לנו,

כל פעם שאנחנו לא עומדים במשימה...

אז אולי דווקא עכשיו,

אפשר לנצל את העייפות המצטברת

ו... במקום לעשות עוד משהו...

דווקא להפסיק לרגע

ל נ ש ו ם,

לכבות את המסכים למיניהם,

לשבת קרוב,

ורק לחייך בעיניים טובות זה לזו..

כי גם הזוגיות שלנו

לא צריכה עכשיו עוד משימה.

אולי גם היא צריכה דווקא
פחות doing
ויותר being...

~ ~ ~

אני יודעת,

זה לא בהכרח פשוט למרות שזה לכאורה שיא הפשטות,

ככה להביא את עצמנו כמו שאנחנו,

בטבעיות,

בנוכחות

ובנחת

לכאורה הכי פשוט,

ויכול לאפשר לנו באמת לנוח...

אבל,

למעשה, רובנו לא קיבלנו מודל כזה בבית,

לא לימדו אותנו להיות ככה בשקט,

להרגיש, לראות ולהיראות

מבלי לעשות משהו מיד...

ומה שלא למדנו בילדות,

לא מרגיש לנו טבעי גם בבגרות

בהפוך על הפוך -

לשבת ככה אחד מול השנייה,

לנשום יחד,

לחייך,

אפילו בלי לדבר,

רק להיות,

לראות

להיראות,

עשוי פתאום להיות הכי מפחיד שאפשר

ואנחנו עשויים למצוא את עצמנו

בשנייה

ממלאים את החדר במילים,

נעים באי נוחות,

או בכלל לא מצליחים להביא את עצמנו ככה בפתיחות  

אבל אולי,

ככה בשיא החום,

שממילא מתיש אותנו,

זו הזדמנות נפלאה להעז

להתיישב,

להכין משהו טעים לשתות,

להציץ אחד בעיני השני,

לחייך,

לשים לב למה שעולה

ובזה לשתף

"וואי זה ממש מביך אותי.."

ואולי אחרי שנייה יהיה גם:

"אבל זה גם נעים ומחמם לי את הלב"

או

"יוו כמה התגעגעתי אליך..."

וגם יכול להיות שכדי להקטין אכזבות 

כלומר להקטין ציפיות -

אפשר גם לומר

"יוו אני כל כך עייפה.. אבל ממש התגעגעתי אלינו"

מה שעולה,,

גם אם זה מסרים מנוגדים לכאורה,

כי האמת הרגשית שלנו תמיד יותר מורכבת מההיגיון,

אני יכולה להיות שאני גם מתוסכלת, וגם אוהבת,

גם עייפה וגם מרוגשת מהקרבה

גם זקוקה למרחב וגם מתגעגעת אליך..

ככה בלי מאמץ,

להיות עם מה שעולה

ולתת לו מילים, אם יש.

כי קרבה לא בהכרח דורשת הרבה זמן פנוי,

אלא בעיקר אומץ,

להיות בקשר עם עצמי,

ולהעז להביא אותי כשאני בחיבור אלי - אליך

לא לחכות שיהיה לנו זמן להתקרב,

אלא להעז להביא אותי עם מה שיש 

אלינו, הערב

ואפילו..

כל ערב,

כשגרה

קצרה 

אבל איכותית..

היופי הוא...

שכשאנחנו מעזים,

ומגלים כמה זה מרחיב לנו את הלב,

כמה זה הדבר החשוב באמת בחיים..

פתאום נמצא לנו יותר זמן

מאחלת לכם מפגש ממלא לבבות 💕

ואם תוך כדי קריאה חשבתם - הלוואי,

שיכולנו ככה להתקרב..

אבל עוד יש בינינו כמה עניינים ללבן קודם,

כאלה שהצטברו ומקשים על הפשטות הזו..

אז בדיוק בשביל זה, 

אנחנו מקיימות את הסדנה לזוגות בגישת האימגו -

ממש רגע לפני החגים,

כדי שתוכלו להתחיל את השנה ברגל ימין

כי זוהי 'ה' סדנה,

והיא אחד ממחוללי השינוי יוצאי הדופן שיש לזוגות.

היא מתקיימת בסופ"ש 4-5.9 בתל אביב,

ואני מעבירה אותה ביחד עם דר' תלמה כהן

ומניסיון שיש לי גם כזוג שעבר את הסדנה

וגם כמנחה שלה-

זה אחד הדברים שאני באמת מאמינה ששווה לכל זוג לעבור.

יומיים שיכולים לשנות את האופן שבו אנחנו מבינים את עצמנו,

את בן הזוג (בצורה חדשה לגמרי)

ואת הקשר שלכם 💓

אפשר להירשם בלחיצה כאן במייל חוזר אלי

אז... אולי הערב,  במקום לעשות עוד משהו..

פשוט תכינו משהו טעים לשתות,
תשבו קרוב,
תסתכלו רגע זה לזו בעיניים
ותראו מה קורה.

בלי ציפייה למשהו ספציפי.

רק להיות.

ואם עולה משהו-
אפשר לתת לו מילים.

גם אם זו רק עייפות.
גם אם זה געגוע.
גם אם זה "אני לא יודעת מה אני מרגישה".

לפעמים משם מתחילה קרבה.

מאחלת לכולנו חזרה רכה ורגועה לשגרה,

גלית אליאס

הקשבה לגוף ~ חיבור אל הלב ~ צמיחה בקשר