לא עוד טכניקה: מה באמת יאפשר לתשוקה להתעורר?

(מתוך טקסט של דר' Saida Desielets)

היא מספרת על גבר צעיר שהתקשר אליה פעם 

ושאל: "איזו טכניקה אני יכול ללמוד 

כדי לגרום לבת הזוג שלי, ארוסתי, 

להגיע לסיפוק מ^ני"

מה שמעניין.. דר' סיידה מספרת, שלבת הזוג שלו היתה שאלה לגמרי אחרת,

היא שאלה:

"איך אני יכולה לפגוש מספיק תשוקה בתוכי, 

כדי שאוכל בכלל לרצות לקיים יחסי מ^ן,

בשביל ההנאה שלי?"

~ ~

הבעיה שלו נראתה כמו בעיה של סיפוק מ^ני.
הבעיה שלה נראתה כמו בעיה של תשוקה.

אבל למעשה, שניהם חיפשו כמעט את אותה תשובה:

טכניקה:

מה אני יכול לעשות אחרת כדי שזה יקרה?
מה אני יכולה לשנות כדי שאוכל סוף סוף להרגיש את מה שאני רוצה להרגיש?

כך רובנו למדנו לחשוב על ס*קס:

אם היא לא מגיע לסיפוק מ^ני- תשנה את התנועה.

אם הוא מגיע לפורקן מהר מדי- תלמד לעצור.

אם היא לא רוצה סק*ס- תוסיפו יותר משחק מקדים.

אם הסק*ס הפך משעמם- תקנו צעצוע, 

נסו תנוחה חדשה, 

דברו על פנטזיות,

פתחו את מערכת היחסים 

או פשוט ״תעשו משהו אחר״.

תעשו את הדבר הנכון – ותקבלו את התוצאה הרצויה.

~ ~

ולא שיש משהו רע בטכניקות, מדגישה דר' סיידה,

אבל היא מוסיפה - 

שהבעיה מתחילה כשאנחנו מאמינים שטכניקה חדשה 

יכולה לשנות את התוצאה, 

מבלי לשנות את המערכת שיצרה את התוצאה מלכתחילה.

דמיינו תזמורת.

אם ניקח נגן אחד, נלמד אותו תו חדש, 

ונחזיר אותו לאותו תפקיד, לאותה תזמורת ולאותה יצירה-

האם באמת נצפה לשמוע יצירה אחרת לגמרי?

התו אולי השתנה.

אבל המוזיקה לא השתנתה.

וזה בדיוק מה שאני רואה אצל זוגות שוב ושוב סביב מ^ניות.

הם משנים משהו שהם עושים,

אבל לא משנים את המרחב שבתוכו הם פועלים.

השאלה היא:

מה קורה במרחב שבינינו?

לרובנו יש תפיסות די ברורות בהקשר המ^ני, 

גם אם מעולם לא עצרנו להסתכל עליהן.

הן כוללות כללים וגבולות שמאפשרים לנו להרגיש בטוחים, 

אבל לפעמים אותם כללים בדיוק, 

גם מגבילים את האפשרות שלנו לחוות עונג.

אצל רבים מאיתנו, יחסי מ^ן מלאים מאורגנים כך-

אחד נותן והשני מקבל.

העוררות עולה, 

כשהיעד הוא סיפוק מ^יני.

בסופו של דבר מישהו מגיע לשם.

מישהו אולי לא.

מישהו מתעייף.

מישהו מתהפך לצד השני.

ובשלב מסוים אחד מבני הזוג מתחיל לתהות:

למה אני כבר לא רוצה סק*ס כמו פעם?

ואז אנחנו מנסים לתקן.

ללמוד טכניקה חדשה.

להוסיף צעצוע.

לנסות תנוחה אחרת.

לגוון.

להפתיע.

ולפעמים זה באמת יוצר התרגשות חדשה.

אבל לא פעם, 

אחרי זמן מה, גם זה מפסיק לעבוד.

כי שינינו את אחד המרכיבים בתוך המערכת,

אבל לא את המערכת עצמה-

זו שמתייחסת לסקס כאל עסקת חליפין

כך רואה דר' סיידה את ההתייחסות התרבותית שלנו למ^יניות.

לא מפני שאנחנו בהכרח מנהלים בינינו פנקס חשבונות, 

אלא מפני שכל אחד מאיתנו מגיע עם מערכת תפיסתית

שמכוונת לאיזשהו איזון בין חיבור, ריצוי והנאה.

מה אני יכול לקבל ממך?

מה אני צריכה לתת לך?

מה אני צריך לעשות כדי שתהיי מרוצה?

מה אני צריכה לעשות כדי שתהיה מרוצה?

מה אני צריכה לעשות כדי שגם אני אהיה מרוצה?

ואם בסוף שנינו יכולים להגיד:

״היה סק*ס טוב״ –

אז כנראה שהכול בסדר.

אבל... 

מה אם אפשר לארגן את המפגש המ^ני סביב משהו אחר?

מה אם האינטראקציה המ^נית

לא תהיה רק דרך להגיע לסיפוק?

מה אם ההנאה תהיה באמת הדדית?

מה אם האנטומיה של שני הגופים תוכל להשלים זו את זו, 

במקום שכל גוף רק ינסה לגרות את עצמו או את האחר?

ומה אם מה שנוצר בין שני גופים יהיה משהו 

שאי אפשר לצמצם למה שכל אחד מהם בנפרד נתן או קיבל?

כלומר.. יש פה אפשרות לכך שמפגש מ^ני, הוא

לא עוד טכניקה – אלא מרחב של מפגש

כי טכניקה משנה את מה שאנחנו עושים,

אבל שינוי במרחב ובדינמיקה שנוצרת בתוכו, 

משנה את האופן שבו כל החלקים קשורים זה לזה.

וכאשר היחסים בין החלקים משתנים, 

יכול להיווצר משהו שאף אחד מהחלקים לא היה יכול ליצור לבדו.

השינוי באופן שבו שני גופים נפגשים יכול לשנות את ההנאה.

השינוי בהנאה יכול לשנות את התקשורת.

והשינוי בתקשורת יכול, בהדרגה, 

לשנות גם את האופן שבו שני אנשים נפגשים זה עם זו בתוך הקשר.

לא משום שתנועה אחרת או טכניקה חדשה יכולות באופן קסום לתקן זוגיות.

אלא משום שמה שקורה בין שני גופים אף פעם אינו רק פיזי.

יש שם גוף.

יש מערכת עצבים.

יש סיפור חיים.

יש דפוסי התקשרות.

יש אמונות וערכים.

יש חוויות קודמות.

ויש גם רעיון שלם לגבי השאלה:

איך ס*קס אמור להיראות?

כי לצידנו נמצא אדם אחר, 

שנכנס למפגש עם גוף משלו, 

מערכת עצבים משלו, 

סיפור משלו, 

דפוסי התקשרות משלו 

וכל הרעיונות שלו לגבי מהו ס*קס ומה הוא אמור לספק.

לכן, כאשר משתנה האופן שבו שני גופים נפגשים, 

נפתחת אפשרות לכך שכל הדינמיקה תוכל להתחיל להתארגן מחדש.

ומה אם העונג הוא לא המטרה – אלא הדלק?

אחד הרעיונות היפים בטקסט של ד״ר סיידה 

הוא לראות בעונג לא רק את התוצאה שאליה אנחנו מנסים להגיע, 

אלא גם כמשהו שיכול להזין את הקשר.

העונג יכול להפוך לדלק.

משהו שמסייע לתקן, 

לתחזק ולבנות מחדש את המטען המ^ני בין שני אנשים.

וכאשר המטען הזה נוצר בתוך מערכת יחסים 

שיש בה ביטחון, סקרנות, תקשורת ומפגש אמיתי - 

הוא עשוי להשפיע על הרבה יותר מאשר על חיי המ^ן עצמם.

אולי זו אחת הסיבות לכך,

שלפעמים אנחנו מנסים לפתור בעיה מ^נית 

באמצעות עוד ידע ועוד טכניקות, 

כשבעצם מה שנדרש הוא שינוי עמוק יותר:

לא רק מה אנחנו עושים,
אלא איך אנחנו נמצאים יחד כשאנחנו עושים את זה.

לא רק איך לגרום לבן או בת הזוג להגיע לסיפוק.

לא רק איך לגרום לעצמי לרצות יותר.

אלא איך ליצור מרחב שבו 

התשוקה והעונג יכולים להיווצר בינינו, 

ולא רק להיות משהו שכל אחד מאיתנו מנסה להשיג מהשני.

כי אולי השאלה החשובה ביותר אינה:

״מה אני יכול לעשות אחרת כדי שזה יעבוד?״

אלא:

איזה מרחב אנחנו יוצרים יחד, 

שבתוכו העונג, התשוקה והקרבה יכולים לשגשג?

המאמר מבוסס על מאמרה של ד״ר סיידה בנושא Suction Sex® ועובד לעיבוד וכתיבה בעברית. המונחים והגישה המוצגים במאמר הם של ד״ר סיידה.

הרעיון הזה של דר' סיידה מאד מתחבר לנקודת המבט שלי,

כי בעיני בכלל מה שקורה בינינו, 

וגם המיניות שלנו

מתחילה במפגש,

במרחב שבינינו ובמה שאנחנו מביאים לתוכו.

ביכולת שלנו להביא את עצמנו למרחב, 

להקשיב לגוף שלי, להקשיב לגוף של האחר,

להביא סקרנות במקום שיפוטיות,

פתיחות ואולי אפילו להצליח או לשאוף 

לאפס שיפוטיות ושליליות במרחב שבינינו.

ובהקשר המ^יני -

לזהות מה מעורר אותי ומה מכבה אותי,

לקחת בעלות על החלק שלי 

ולהיות מספיק בטוחה כדי להביא את עצמי באמת אל המפגש עם האחר.

כי כשאנחנו פוגשים במיניות את אותם דפוסים 

שמנהלים אותנו גם במקומות אחרים בקשר, כמו

ריצוי, הימנעות, פחד מדחייה, צורך להוכיח, קושי לבקש, 

קושי לקבל או קושי פשוט להיות נוכחים,

קשה מאוד לשנות את החוויה רק באמצעות טכניקה חדשה.

לפעמים מה שנדרש הוא לא ללמוד איך לעשות יותר טוב, 

אלא להתחיל להקשיב למה שקורה בינינו.

להקשיב לגוף.

לפגוש את הלב.

ולגלות מה יכול להיווצר כששנינו משנים את המיקוד 

ובמקום לנסות לייצר את ה״תוצאה הנכונה״ 

להעז באמת לפגוש זה את זו.

שם, אולי, מתחילה האפשרות למ^ניות 

שיש בה לא רק יותר עונג, אלא גם יותר חיבור, חיות ואינטימיות.

אז..

אולי, בסופו של דבר, זו ההזמנה:

לא לחפש מיד את הדבר הבא שצריך לעשות אחרת,

אלא לעצור לרגע,

להקשיב,

ולהיות סקרנים לגבי מה שקורה במרחב שביניכם.

כי לפעמים שינוי אמיתי לא מתחיל בעוד טכניקה,

אלא ברגע שבו אנחנו מעזים להיות קצת יותר נוכחים,

קצת יותר כנים,

וקצת יותר קרובים.

להקשיב לגוף.
לפגוש את הלב.
ולגלות... מה יכול להיווצר ביניכם.

❤️

אם משהו במילים הללו נגע בכם, 

אשמח לשמוע ממך בתגובות,

גלית אליאס,

הקשבה לגוף ~ מפגש עם הלב ~ צמיחה בקשר

** המאמרים באתר נכתבים מתוך ניסיון מקצועי ומתוך רצון 

     לעורר מחשבה, תקווה והעמקה. 

     הם אינם מהווים תחליף לטיפול, לייעוץ אישי, או לאבחון מקצועי

     וכל אדם מוזמן לבחור את הדרך המתאימה לו.

וברוח הדברים הללו -

אם יש משהו אחר שהייתם רוצים ליצור במרחב הזוגי שלכם,

הנה מתנה נפלאה שאפשר להעניק לעצמכם:
כהזדמנות להטענה שלו ב א ה ב ה:

מפגש זוגי חגיגי:

כמתנה עם משמעות ליום ההולדת, ליום הנישואין או ברוח טו באב-

סדנת יום זוגית (פרטית) בפוטותראפיה 

שתטעין את המרחב הזוגי שלכם באהבה 💓💝

לפרטים נוספים יש לפנות במייל galitel2@gmail.com

למה כשאנחנו זקוקים לקרבה- קשה לנו לבקש אותה?

או: מה באמת מסתתר מאחורי 

הכעס, הביקורת והשתיקה בזוגיות?

יש רגעים כאלה...

בהם אנחנו עייפים.
פגועים.
מבולבלים.

שכל מה שאנחנו באמת צריכים באותו רגע,
זה שמישהו יראה אותנו.

שישאל:
"מה קרה?"

שיתקרב.

שיניח יד.

שיהיה איתנו.

אבל במקום לומר:

"אני צריך אותך עכשיו."

אנחנו אומרים:

"את אף פעם לא מקשיבה."

או:

"די, תעזבי אותי כבר."

~ ~ ~

בין אם אנחנו מתפרצים.
או נסגרים,
מבקרים,
או מגיבים בריטואל אחר מן הארסנל ההישרדותי שלנו...

אנחנו מרחיקים את האדם שהכי רצינו שיתקרב.

למה זה קורה?

אחד הדברים המרתקים ביותר שלמדתי לאורך השנים,
ושספרו החדש של ד"ר הארוויל הנדריקס מחזיר אליו שוב ושוב,
הוא שרובנו כלל לא למדנו איך לבקש אהבה.

למדנו לשרוד.

כשהיינו ילדים, היינו תלויים לחלוטין במבוגרים שסביבנו.

כשהצרכים שלנו נענו,
הרגשנו בטוחים.

אבל כשהם לא נענו —
כל אחד מאיתנו מצא דרך אחרת להתמודד.

יש מי שלמד להילחם על תשומת הלב.

ויש מי שלמד להיעלם.

יש מי שמדבר חזק יותר.

ויש מי שמשתתק.

יש מי שמבקר.

ויש מי שמוותר.

התגובות האלה, שלפעמים מרגיש כאילו הם חלק מהאופי שלנו,

או קווי אישיות...

הן למעשה פתרונות -

יש לומר - יצירתיים שאימצנו לעצמנו כילדים.

עשינו כל מה שיכולנו כדי לשמור על עצמנו 

ועל הקשר עם האנשים שהיינו זקוק להם יותר מכל.

פתרונות שהפכו להרגלים ומכאן... 

לא נשארו אי שם בילדות,

אלא גדלו איתנו,

והיום הם נכנסים גם לתוך הזוגיות.

ואז, ברגע שבו אני הכי זקוקה לחיבוק...
אני נשמעת כועסת.

וברגע שבו אתה הכי זקוק לקרבה...
אתה מתרחק.

לא משום שאנחנו לא אוהבים.

אלא משום שמערכת ההגנה שלנו מגיבה לפני הלב.

הפחד מדָבֶּר לפני שהגעגוע מציץ,

וההגנות צועקות בקול גדול יותר מהבקשה הפשוטה:

"בבקשה... תהיה איתי."

~ ~ ~

אולי בגלל זה,
כל כך הרבה מריבות אינן באמת על הכלים בכיור,
על הכסף,
או על מי שכח להתקשר.

מתחת לכל אלה,
יש בדרך כלל שאלה אחת שקטה הרבה יותר:

"האם גם עכשיו, כשאני פגיעה ולא במיטבי...
תבחר להתקרב אליי?"

או:

"האם גם עכשיו אני עדיין ראוי לאהבה שלך?"

לכן, השאלה החשובה היא לא: "מי צודק?",

(כנראה ששנינו)

אלא בעיקר:

"מהי הבקשה לאהבה שמסתתרת 

מאחורי ההתנהגות ההישרדותית" - 

שלרוב פוגעת ומכאיבה 

למשל:

"למה לא התקשרת?"

כך היא { נשמע מבחוץ.

אבל בפנים...

היא בכלל לא שואלת על הטלפון.

כל הדרך הביתה היא חיכתה לאיזו הוכחה קטנה
שהיא עדיין נמצאת במחשבותיו.

שהיא { חשובה.

שהוא } זכר אותה.

וכשהטלפון לא הגיע,
מערכת ההגנה שלה כבר סיימה לכתוב את הסיפור:

"כנראה שאני כבר לא מספיק חשובה לו."

אז במקום לומר:

"התגעגעתי אליך היום..."

יוצא לה:

"למה לא התקשרת?"

~ ~ ~

ככל שנלמד לזהות את מה שמסתתר מתחת למילים,

כך נוכל - 

מצד המקשיב - להגיב פחות בהתגוננות

ויותר לצורך שמבקש להתבטא,

ומצד המשמיע -

נוכל לבטא את הצורך האמיתי

בכנות ואותנטיות, שמצד אחד מרגישה חשופה

ומצד שני - היא זו שמאפשרת קרבה אמיתית.

אולי אהבה בוגרת היא היכולת ללמוד 

לבטא בכנות את בקשת האהבה 

וכן - להצליח לזהות אותה ככזו

גם אם היא מגיעה בתחפושת של כעס, ביקורת או שתיקה.

אבל רגע... יכול להיות שאת שואלת את עצמך עכשיו:

מה יקרה אם אבקש,

והאחר לא יוכל לתת לי את מה שאני צריכה?

אאוץ'.. אולי כבר עדיף לי לא לבקש..

אז הנה מה שאני חושבת על כך-

בעיני אהבה בוגרת אינה נמדדת 

בכך שבן או בת הזוג תמיד יענו בדיוק על הצורך שלי.

היא נמדדת ביכולת שלי להביא את הצורך שלי בכנות,
מבלי להפוך אותו לדרישה.

וביכולת שלך להקשיב לו באמת,
גם אם אינך יכול להיענות לו בדיוק כפי שקיוויתי.

יש הבדל גדול בין לומר:

"אני זקוקה לקרבה עכשיו."

לבין לומר:

"אם אתה אוהב אותי, אתה חייב להיות כאן בשבילי."

במשפט הראשון אני משתפת אותך בעולמי.

במשפט השני אני מטילה עליך אחריות בלעדית לרווחה הרגשית שלי.

וזה כבר משא כבד מדי בשביל כל מערכת יחסים.

אהבה איננה ריצוי.

היא גם איננה כניעה.

ואפילו לא הסכמה תמידית.

אהבה היא היכולת להישאר בקשר,
גם כשיש בינינו שני צרכים שונים.

לפעמים התשובה תהיה "כן".

ולפעמים היא תהיה "לא עכשיו."

ולפעמים:
"אני כל כך רוצה להיות שם בשבילך,
אבל כרגע אין לי את היכולת."

וכששני אנשים יודעים לשאת גם את הרגעים האלה,
בלי לפרש אותם מיד כדחייה או נטישה,
נולד בקשר משהו חדש -

ביטחון.

לא ביטחון בכך שתמיד נקבל את מה שביקשנו,

אלא ביטחון בכך שגם אם לא,
האהבה בינינו עדיין קיימת.

~ ~ ~

לבקש זו יכולת בריאה.

ההבדל הוא מה קורה אם התשובה היא "לא".

אם ה"לא" מתפרש מיד 

כ"הוא לא אוהב אותי", "אני לא חשובה", "הוא חייב להשתנות" - 

מערכת ההגנה משתלטת.

אבל כשאני מסוגלת להחזיק בתוכי 

גם את הכאב של אי-המענה, 

וגם את האפשרות שהאחר עדיין אוהב אותי, 

רק מוגבל כרגע,...

 אז נוצר מרחב חדש. 

מרחב שיש בו גם נפרדות וגם קרבה.

~ ~ ~

אולי אהבה בוגרת לא נוצרת 

רק כשאנחנו מצליחים לשמוע את בקשת האהבה 

שמסתתרת מאחורי הכעס, הביקורת או השתיקה.

היא נוצרת גם כשאנחנו יכולים 

לבקש באומץ, להקשיב באהבה, ולהישאר מחוברים,

גם כשהתשובה איננה בדיוק זו שקיווינו לה.

כי ביטחון בקשר איננו הידיעה שתמיד יאמרו לנו "כן",

אלא הידיעה שגם כשיש "לא", האהבה עדיין שם.

לחיי האהבה 💗💗

אם משהו במילים הללו נגע בכם, 

אשמח לשמוע ממך בתגובות,

גלית אליאס,

הקשבה לגוף ~ מפגש עם הלב ~ צמיחה בקשר

** המאמרים באתר נכתבים מתוך ניסיון מקצועי ומתוך רצון 

     לעורר מחשבה, תקווה והעמקה. 

     הם אינם מהווים תחליף לטיפול, לייעוץ אישי, או לאבחון מקצועי

     וכל אדם מוזמן לבחור את הדרך המתאימה לו.

וברוח הדברים הללו -

הנה מתנה נפלאה שאפשר להעניק לעצמכם:
הזדמנות ללמוד לזהות את בקשת האהבה 

שמסתתרת מאחורי הכעס ~ השתיקה ~ או הביקורת.

מרחב שבו לומדים לבקש, להקשיב ולהיפגש מחדש:

מפגש זוגי חגיגי:

כמתנה עם משמעות ליום ההולדת, ליום הנישואין או ברוח טו באב-

סדנת יום זוגית (פרטית) בפוטותראפיה 

שתדליק ותחזק את הניצוץ שביניכם

ותפעים את הלבבות באהבה 💓💝

לפרטים נוספים יש לפנות במייל galitel2@gmail.com

הטעות שרוב הזוגות עושים כשהם מנסים לפתור מריבות...

או:

על המהפכה ההיסטורית בהבנת הסבל

והדרך לחיבור מחדש:

(מבוסס על הספר החדש של דר הנדריקס -

Doing Imago Relationship Therapy)

אם נסתכל אחורה על ההיסטוריה

של התרבות והפסיכולוגיה,

נגלה שהגדרת הסבל -

או הניסיון לענות על:

"ממה אנחנו סובלים?"

"ואיך מרפאים סבל?"

עבר 3 מהפיכות דרמטיות:

(תיכף גם יהיה ברור איך זה קשור לזוגיות...)

בתקופה הקדם מודרנית -

משחר ההיסטוריה ועד לתקופת הרנסנס,

בה התקיימה הפרדיגמה הקוסמית והדתית,

האדם נתפס כחלק בלתי נפרד מסדר קוסמי או אלוהי נרחב.

מקור הסבל אז לא נתפס כבעיה נפשית,

אלא כתוצאה מחטא, חוסר ציות, או יציאה מאיזון

מול האל והטבע.

הריפוי היה רוחני קהילתי 

באמצעות תפילה, טקסים וסדר מוסרי.

בתקופה המודרנית -

עם צמיחת המדע הקלאסי והפסיכולוגיה המסורתית,

(מפרויד ועד לגישות ה CBT)

בה התקיימה הפרדיגמה הניוטונית והאינדיבידואלית,

המרכז עבר אל הפרט הבודד.

הסבל הוגדר מחדש כסוגיה תוך נפשית,

כקונפליקט לא מודע, כפתולוגיה, חוסר וויסות רגשי

או קושי בדאגה עצמית (self care).

הנחת היסוד היתה שאדם הוא כמו אטום - נפרד וסגור,

ואם הוא סובל, משהו בו דורש "תיקון".

הגישה הטיפולית אמרה: "תקן את עצמך,

תתחבר לאוטונומיה שלך והסבל יעלם".

התקופה הפוסט מודרנית -

ובה מתפתחת פרדיגמה מערכתית התייחסותית

של האדם והקשר.

היא מציעה דרך חדשה להבין את מקור הסבל

ומגדירה את היחידה הבסיסית של המציאות

לא כחלקיק הבודד אלא כשדה והקשר.

לפיה, מקור הסבל אינו פתולוגיה פנימית

אלא תוצאה של שבר בחיבור שמקורו בילדות,

כשהצרכים ההתפתחותיים הבסיסים שלנו

(כמו חיבור, חקירה, זהות ומסוגלות)

פגשו תגובות הוריות לא מותאמות.

כדי לשרוד את השבר ההוא ולשמור על הקשר עם ההורים,

נאלצנו להדחיק חלקים מהעצמי שלנו

ולפתח עצמי כוזב - מסתגל

ובכך - מוסיף הנדריקס ואומר - קטענו את זרימת האנרגיה הטבעית,

בפרדיגמה הפוסט-מודרנית, אין 'אמת אחת' 

או נוסחה פסיכולוגית קבועה לריפוי. 

הדרך להחלמה עוברת דרך פירוק הנרטיבים הנוקשים 

והסיפורים שאימצנו על עצמנו ועל הקשר, 

ויצירת משמעות חדשה ומשותפת. 

הריפוי איננו תיקון של מנגנון 'מקולקל', 

אלא יצירת מרחב גמיש ומאפשר 

שבו שני בני הזוג יכולים לספר את סיפורם מחדש, 

לתת לכל הקולות מקום, 

ולהבנות יחד מציאות זוגית מרובת פנים.

~ ~ ~

איך זה בא לידי ביטוי בזוגיות?

המלכוד הזוגי מופיע - כששני ילדים פצועים נפגשים בסלון

כשאנחנו גדלים ונכנסים לקשר זוגי,

כל אותם המנגנונים שפיתחנו כדי להגן על עצמנו,

צפים על פני השטח, והם מופעלים על אוטומט:

אחד מאתנו יהיה עם נטייה להיות המקסימייזר-

שכשהוא מרגיש ניתוק או איום בקשר -

יציף את המרחב באנרגיה,

ידבר בקול רם, ידרוש תשובות ו.. עכשיו (!),

ירדוף ויאשים,

כשלמעשה תת המודע שלו לוחש לו כל הזמן:

"אם אהיה מספיק רועש, יראו אותי ולא ינטשו אותי.."

והאחר יהיה המינימייזר - שכשהוא מרגיש איום,

או הצפה, הוא מצמצם אנרגיה- משתתק, נסוג,

נהיה רציונלי וקר.

הלא מודע שלו לוחש לו: "אם אתרחק ואוריד פרופיל,

הסערה תחלוף ולא יבלעו אותי..."

הנדריקס מסביר שהסבל האמיתי כאן הוא לא התכונות של כל אחד, 

אלא איכות האנרגיה שנוצרת 

בתוך ה'מרחב שבין לבין'. 

כשהמרחב שביניהם מתמלא בחרדה, ביקורת וציניות – 

הוא הופך למרחב מזוהם. 

שניהם ממשיכים לחיות ולנשום בתוך האוויר הרעיל הזה,

וזה מה שמכאיב ומתיש אותם- לא האחר, אלא המרחב שביניהם.

ובמרחב שביניהם יתקיים המלכוד הקלאסי,

כאשר ככל שהמקסימייזר ידרוש מתוך חרדת הנטישה שלו,

המינימייזר ייסוג, וככל שזה ייסוג, המקסימייזר יבהל

ויעצים את הדורשנות וחוזר חלילה..

כאשר הסבל במקרה הזה איננו רק אצלו } או אצלה {,

הוא שוכן במרחב שביניהם,

שהופך בשלב הזה של הקשר לשדה קרב רעיל.

מתוך הדינמיקה הזו, 

קל ליפול למלכודת ולחשוב שזוגיות

היא או ביטול העצמי למען הקשר,

או מלחמה על האוטונומיה שלי

אבל האמת היא שאין "אנחנו " בריא,

ללא שני "אני" שלמים.

ו...

כדי שנוכל לשנות את האווירה במרחב הזוגי,

אני חייבת לעבור קודם דרך מערכת היחסים שלי עם עצמי.

כשאני לא מודעת לפצעי הילדות שלי,

כל התנהגות של בן הזוג עלולה להחוות כאיום קיומי.

אם הוא שותק - זה מפעיל חרדת נטישה,

אם היא מבקרת - זה מפעיל חרדה מהשתלטות

העבודה הפנימית שלי מול עצמי היא ללמוד ולהכיר

את מנגנוני ההגנה שלי,

לווסת את המערכת ולפתח חמלה כלפי החלקים הילדיים והפגועים שבי.

ככל שאני מייצרת יציבות ובטחון פנימי בתוכי,

נפתחת האפשרות למבט מיטיב אל האחר

ובמקום לראות "אויב מעצבן", "אגוצנטרי", או "מנוכר"

אני יכולה לראות את האדם 

שפועל מתוך הבהלה, ההגנות והמקומות הפגועים שלו.

העבודה האישית איננה תחליף לעבודה הזוגית, 

אלא מה שמאפשר לה להתקיים. 

כשכל אחד לומד להרגיע את המערכת שלו, 

נוצר לראשונה מרחב שבו שני בני הזוג 

יכולים לפגוש זה את זו בלי שהפחד ינהל את השיחה

אז, נוכל להבין שההתנהגות המעצבנת של בן הזוג 

היא בעצם זעקה לביטחון של ילד פצוע,

והכעס יתחלף בהבנה.

ככל שהמרחב שבינינו מתנקה מביקורת והאשמות

הוא הופך לכזה שבו -

שני האינדיבידואלים בתוך הקשר יכולים להרגיש מספיק בטוחים

כדי להניח את ההגנות ולחזור להיות העצמי האותנטי והשלם שלהם.

בסופו של דבר, המטרה של המסע הזוגי לפי הנדריקס והאנט,

איננה רק להפסיק ללכוד אחד את השני בלולאות של כעס,

אלא לחולל תזזית תודעתית עמוקה.

כאשר בני הזוג מבינים שהמאבק ביניהם

איננו אלא ניסיון לא מודע של הנפש להבריא את פצעי העבר,

מאבק הכוחות מסיים את תפקידו

ומפנה מקום לשותפות מודעת

במקום מערכת יחסים של תחרות, מאבקי שליטה והגנות,

המרחב הופך לכזה שבו חמלה הדדית, פליאה, נוכחות ויצירה משותפת.

אולי זו המשמעות העמוקה ביותר של זוגיות:
לא לצפות מהאחר להיות מושלם,
אלא ליצור יחד מרחב שבו 

שנינו מרגישים בטחון ואהבה להביא את כל מי שאנחנו.

הריפוי איננו מתרחש בתוכי בלבד, 

וגם לא רק בך.
הוא מתרחש ברגע שבו שנינו 

מצליחים ליצור מחדש את המרחב שבינינו.

~ ~ ~

אם משהו במילים הללו נגע בכם, 

אשמח לשמוע ממך בתגובות,

חג אהבה שמח,

גלית אליאס,

הקשבה לגוף ~ מפגש עם הלב ~ צמיחה בקשר

** המאמרים באתר נכתבים מתוך ניסיון מקצועי ומתוך רצון 

     לעורר מחשבה, תקווה והעמקה. 

     הם אינם מהווים תחליף לטיפול, לייעוץ אישי, או לאבחון מקצועי

     וכל אדם מוזמן לבחור את הדרך המתאימה לו.

וברוח הדברים הללו -

אם אתם מרגישים שהמרחב ביניכם 

זקוק לנשימה חדשה...

אולי זו בדיוק המתנה שתאפשר לעצור לרגע,

להקשיב ולהיפגש מחדש:

מפגש זוגי חגיגי:

כמתנה עם משמעות ליום ההולדת, ליום הנישואין או ברוח טו באב-

סדנת יום זוגית (פרטית) בפוטותראפיה 

שתדליק ותחזק את הניצוץ שביניכם

ותפעים את הלבבות באהבה 💓💝

(אפשרי גם כמפגש חברות!)

לפרטים נוספים יש לפנות במייל galitel2@gmail.com

האם גם לכם יש זיווג הקוסמי? (ע"פ יונג)

(ספויילר, אם אתם מוצאים את עצמכם רבים לא מעט...

כנראה שהתשובה היא כן..)

כמה פעמים יצא לכם לשמוע (או לומר בעצמכם) 

את המשפט: "בתחילת הקשר היינו הפכים מושלמים 

והשלמנו זה את זו, 

אבל היום ההפכים האלה פשוט משגעים אותי..."

במפגשים זוגיים בקליניקה המשפט הזה נשמע לא מעט... 

אבל כדי להבין למה זה קורה 

ואיך התסכול הזה הוא למעשה 

פרספקטיבה מאד מעניינת כשער לצמיחה - 

אנחנו צריכים לחזור בזמן 

אל אחד המוחות המרתקים בפסיכולוגיה: קרל גוסטב יונג.

יונג לא דיבר על "נשמות תאומות" 

במובן הרומנטי, ההוליוודי והפשטני. 

הוא דיבר על מושג עמוק בהרבה 

שנקרא "הירוס גאמוס" (Hieros Gamos) – 

הנישואים המקודשים, או הזיווג הקוסמי. 

עבור יונג, זיווג קוסמי 

הוא לא למצוא מישהו שישלים אותנו מבחוץ, 

אלא תהליך פסיכולוגי שבו אנחנו לומדים 

להפוך להיות השלם שאנחנו - כלומר -

לאחד את הניגודים בתוך הנפש שלנו פנימה,

וזה קורה כשתת המודע שלנו מושך אותנו

אל מי שכבר מממש וחי את אותם הניגודים לכאורה (ולרוב בהקצנה),

וכך כמו נפתח לנו צוהר ותזכורת לחלקים הללו 

שלמרות שאנחנו בטוחים שלא... 

מתקיימים בתוכנו ומחכים

אבל רגע.. אני מקדימה את המאוחר..

לרעיון הזה יונג הגיע מתוך משבר אישי עמוק שחווה

בעקבות חילוקי דעות מקצועיים ואישיים שהיו לו עם פרויד

שהיה עבורו מנטור, חבר ודמות אב.

פרידה שטלטלה את עולמו והשליכה אותו

אל מה שכינה "הלילה האפל של הנפש".

זו היתה תקופה ארוכה של משבר,

שהיה מלווה בחלומות סוערים וחזיונות אפוקליפטיים.

יונג שבחר לצלול פנימה ולנסות להבין,

גילה את אוצרות תת המודע,

את הכוחות הפועלים במחשכי הנפש,

את הניגודים הפנימיים (אור וצל, הגיון ורגש..)

ואת הכמיהה העמוקה לשלום והשלמה.

מאוחר יותר, כשחקר טקסטים אלכימיים עתיקים, 

הוא גם הבין שכשהאלכימאים דיברו על "החתונה הכימית" 

בין המלך (היסוד הגברי, הלוגי) 

למלכה (היסוד הנשי, הרגשי), 

הם תיארו בדיוק את מה שחווה על בשרו-

את הנוסחה לריפוי נפשי: 

המיזוג של האיכויות המנוגדות האלו בתוכנו.

ואיך הדרמה הזו קשורה למה שקורה לנו בזוגיות? 

בקשר הזוגי היא מתרחשת בשלושה שלבים קלאסיים:

בשלב הראשון,

אנחנו מתאהבים בחלקים האבודים שלנו,

(שלב ההשלכה)

לפי יונג, לכולנו יש חלקים לא מודעים מהמגדר השני 

(ה"אנימה" אצל גברים וה"אנימוס" אצל נשים),

המייצגים איכויות משלימות,

אך מעבר לכך בנפש שלנו יש גם חלקים ש"הוקפאו" או "צללים",

מן מחסן של תכונות, דחפים, וכישרונות 

שהסביבה או החינוך שקיבלנו גרמו לנו להדחיק ולהצניע.

בתחילת הקשר, יש לנו אשליה שהאחר יכול להיות החצי השני שלנו,

ולכן אנחנו לא "נדרשים" להפשיר אותם, והם נותרים כצללים בתוכנו, 

אנחנו "משליכים" אותם על בן או בת הזוג שלנו 

ומשתמשים בהם כאילו רק הם יכולים.

למעשה אנחנו מתאהבים בהם כי הם מחזיקים עבורנו 

את מה שאנחנו מרגישים שאין לנו אומץ להיות בעצמנו, 

אבל אנחנו כל כך מתגעגעים אליו 

(לאותם החלקים המודחקים בתוכנו)

למשל: א' שמחוברת מאוד לרגש, להכלה ולאינטואיציה 

(איכויות נשיות מפותחות) 

עשויה להתאהב אנושות בגבר מקורקע, לוגי, אנליטי ויוזם. 

היא מרגישה שהוא "החצי השני" שלה. 

הוא מנהל את העולם החיצוני, והיא את העולם הרגשי.

או: ג' שחונך להיות תמיד בשליטה, משימתי ותחרותי, 

מתאהב באישה אמנית, ספונטנית, 

שמחוברת ליצירה ולביטוי רגשי חופשי. 

היא הופכת להיות "הלב" שלו, 

והוא "הראש" שלה.

השלב השני: הסרת המסכות 

(או: למה הוא/היא כל כך מעצבנים אותי?)

זה השלב שבו לרוב מגיעים לטיפול. 

האש האלכימית נדלקת, וההשלכות מתנפצות.

פתאום, הגבר המקורקע והלוגי 

כבר לא נתפס כ"יציב וחכם",

 אלא כ"קר, מרוחק ואטום". 

והאישה הספונטנית והיצירתית 

כבר לא נתפסת כ"משחררת", 

אלא כ"חסרת אחריות באופן משווע שמייצר כאוס".

יונג טען שהשבר הזה הוא שלב הכרחי (וכואב). 

בני הזוג מגלים שהאחר הוא לא "החצי המושלם" 

שבא לפתור להם את בעיות החיים, 

אלא אדם נפרד, שונה, עם פגמים.

אבל..

כאשר דרך האכזבה הזו אנחנו מסכימים

להפנות את תשומת הלב פנימה -

מתחיל המסע האמיתי שלנו אל עבר האינדבידואציה -

הפיכתנו לאנשים שלמים בזכות עצמנו,

והזוגיות הופכת משדה מאבקי למרחב של צמיחה

וזהו למעשה -

השלב השלישי: הזיווג הקוסמי האמיתי

כאן קורה הריפוי. 

בטיפול, במקום לנסות "לתקן" את בני הזוג 

כדי שיחזרו להתאים לפנטזיה המקורית שלנו, 

אנחנו מבינים שהתסכול העמוק שלנו מהם

הוא בעצם געגוע לחלק לא מפותח בתוכנו.

הזוגיות הופכת לכור היתוך.

א' מבינה שהיא צריכה להפסיק לדרוש מבן הזוג 

להיות ה"היגיון המארגן" שלה, 

וללמוד לפתח עמוד שדרה, לוגיקה וגבולות בתוך עצמה.

ג' מבין שהגיע הזמן שהוא יפסיק להישען 

על בת הזוג שתהיה הרגש והחום בבית, 

וילמד להתחבר לפגיעות ולספונטניות של עצמו.

כאשר שני בני הזוג לוקחים אחריות 

על החלקים שהשליכו זה על זו, 

הקשר משתנה מקצה לקצה. 

הוא מפסיק להיות קשר של תלות הדדית 

(שני חצאים פצועים שמחפשים שלם) 

והופך לשותפות מודעת בין שני אנשים שלמים.

זהו הזיווג הקוסמי האמיתי – 

לא מפגש קסום ומחוסר מאמץ, 

אלא בחירה יומיומית להשתמש בקשר כמראה, 

לצמוח דרך החיכוך, 

ולהפוך יחד, וכל אחד לחוד, 

לגרסה השלמה ביותר של עצמנו.

כשנחשפתי לתובנות הללו של יונג,

בתחילת דרכי כמטפלת זוגית,

זה היה בשבילי וואוו מטורף,

הבנתי שיש בי איכויות שלפני כן -

הייתי בטוחה שאני פשוט לא...

ומאז..

אני אט אט מפשירה אותן

ומה איתך?

האם יש חלקים קפואים או צללים שלך,

שאפשר לזהות אצל בן~ת הזוג שלך?

ומהי ההזדמנות שלך להפוך להיות שלם~מה יותר?

אם משהו במילים הללו נגע בכם, אשמח לשמוע ממך בתגובות,

באהבה,

גלית אליאס,

הקשבה לגוף ~ מפגש עם הלב ~ צמיחה בקשר

** המאמרים באתר נכתבים מתוך ניסיון מקצועי ומתוך רצון 

     לעורר מחשבה, תקווה והעמקה. 

     הם אינם מהווים תחליף לטיפול, לייעוץ אישי, או לאבחון מקצועי

     וכל אדם מוזמן לבחור את הדרך המתאימה לו.

💓💓💓💓💓

עוד ממני אליך:

ממינוס לפלוס - אורח חיים בריא עם כסף 

תהליך בו נתייחס גם למישור הענייני ולמספרים

וגם לדפוסים התפוסים הקשורים לכסף ושפע

ועוצרים אותך מליהנות ממנו.

אפשר לכתוב לי מייל בלחיצה כאן 

ואוסיף פרטים בשיחה

מפגש זוגי חגיגי:

כמתנה עם משמעות ליום ההולדת או ליום הנישואין -

סדנת יום זוגית (פרטית) בפוטותראפיה 

שתדליק ותחזק את הניצוץ שביניכם

ותפעים את הלבבות באהבה 💓💝

(אפשרי גם כמפגש חברות!)

לפרטים נוספים יש לפנות במייל galitel2@gmail.com

~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ 

~ ~ ~ ~ ~

                        איך לקום בבוקר בחיוך? קורס מעשי לזוגות on-line   - 

 פרטים נוספים בלחיצה כאן

                                               ~~~~~

💓💓💓

אפשר בפגישות אישיות:

פגישות פיזיות~ Skype ~ Zoom .אישיות או זוגיות

בלחיצה כאן אפשר להגיע לתיבת המייל שלי ונתאם

שחרור מרשמים טראומטיים בטכניקת פלאש

בלחיצה כאן ניתן להגיע לתיבת המייל שלי ולהתחיל את השחרור

💖💖

בתהליך זוגי פרטי מקוצר שמייצר שינוי מהבסיס

מפת האוצר הזוגית שלכם 

יום או יומיים אינטנסיביים - בהם נפגשים פיזית 

ואתם לומדים את התיאוריה ואת הפרקטיקה. 

פרטים נוספים בלחיצה כאן