כמה בני זוג יש לך באמת?

הסרט הנפלא Madly, ("השיגעון שלנו" בעברית)

ממחיש בבהירות ובהומור איטלקי קורע מצחוק,

את ההתרחשות הלא מודעת שברובה גם לא מדוברת 

ומנהלת אותנו בשברירי שניה במרתפי תודעתנו, 

ואת הפאנל המכובד של הקולות הפנימיים 

שנמצא מאחורי הקלעים במוחו 

ולסירוגין את זה שבמוחה, בדייט הראשון שלהם.

בפאנל שלו, מנהלים את המערכה במרתף חשוך: 

הפרופסור - הרציונלי, רומיאו - הרומנטיקן, ארוס- היצרי, וואליום- הציני -

הקולות הפנימיים שחיים בו, ומגיבים כל אחד בהתאם למשקפיים דרכם חווה את המציאות,

ולהשפעה של סיפורי העבר עליו.

ובפאנל שלה - ישנה אלפא - הנוקשה, הפמיניסטית, טרילי - המפתה, 

סקאג׳ה - הפרועה, ואיך לא?- ג׳ולייטה הרומנטיקנית -

הקולות הפנימיים שחיים בה ומגיבים כל אחת מתוך המשקפיים שלה,

תחת השפעת חוויות חייה השונות

אנחנו- הצופים, זוכים לראות גם את מה שמתבטא מכל אחד מהם כלפי חוץ

וגם את מה שמתרחש מאחורי הקלעים,

המאבקים הפנימיים, הבחירות ולפעמים ההכרעות שנלקחות

כשהדינמיקה הפנימית בכל אחד מהמרתפים קורעת מצחוק

ומובילה בסופו של דבר למפגש שבינו לבינה.

מן שילוב בין הרעיון של ״הקול בראש״ 

ובין ״זרים מושלמים״, - פרי עטו של אותו הבמאי - פאולו ג׳נובזה. 

קומדיה רומנטית איטלקית נהדרת.

אז קודם כל - סרט מעולה! ורציתי להמליץ,

אבל חוץ מזה, לא יכולתי שלא לעשות את ההקבלה 

למה שקורה לנו ולא רק בדייט ראשון.

נכון שבהתחלה במיוחד רב הנסתר על הגלוי

והחלקים שאנחנו חושפים בפני האחר חלקיים בלשון המעטה,

אבל גם בהמשך - לא פעם פועלים בתוכנו קולות שונים,

וקורה די הרבה שהקולות הללו לא מסכימים ביניהם -

והמאבקים הפנימיים מוחצנים דרך התגובות שלנו

ומסתירים לאחר ולפעמים גם לנו את המתרחש בתוכנו.

כמה פעמים קרה לך ששאלת אותו אם הכל בסדר,

ולמרות שאמר "כן", היה לך ברור שלא...

או.. במצב מורכב יותר -

כשהתגובה שלו הפעילה אותך אמוציונלית -

והובילה להתגוננות שכלל לא איפשרה לך לראות אותו,

או להבין מה באמת קורה אצלו,

כי כשאנחנו מופעלים אמוציונלית - אנחנו עסוקים במצוקה שלנו -

כך שאין לנו סיכוי להבין מה באמת קורה לאחר,

ולו אין סיכוי להיראות. (vice versa)

ומכאן, הדרך למריבה ולריחוק קצרה למדי...

בתרבות שלנו די התרגלנו לחיות בחצי עיוורון, 

או יותר מדויק לומר בחירשות- 

לקולות הפנימיים הללו,

ככה שאנחנו נשארים רחוקים מאתנו

ומן הסתם... מן האחר..

הסרט כמו מזכיר לנו את ההתרחשות המורכבת הזו,

בחן ובהומור שנון, כמו שהאיטלקים יודעים.. 

(בלי לוותר על ניחוחות לזניה וגלידת פיסטוק)

תזכורת שמאפשרת לנו להתרגל להיות ערים,

לשיחות, שלא לומר למאבקים הפנימיים,

על מנת להפוך להיות המנצח של התזמורת הפנימית הזו

ככל שנכיר בקולות השונים שערים ב"פאנל" כעת,

נוכל לדבר אותם במקום להתנהג אותם מתוך הזדהות

ולמשל לומר:

יש בי חלק שממש נפגע כשאתה נכנס הביתה ולא מסתכל לי בעיניים,

או

יש בי חלק שמאד נלחץ כשאנחנו מדברים על כסף כי גדלתי בבית בו תמיד פחדו שיחסר..

כך נוכל כמו להסביר מה קורה לנו,

לא להצדיק את התגובה שלנו, אבל לתת לה תרגום בגוף הסרט..

ואז, מעצם ההכרה שלי בקול הזה, 

כשמצד אחד נתתי לו ביטוי והתייחסות,

אך מצד שני זה לא היה מתוך הזדהות אתו, אלא קבלה והכלה -

מעבר לכך שאני יותר רגועה כשאני מזהה את המתחולל בתוכי..

הרי ששיתוף שכזה - בכוחו לאפשר לאחר להקשיב.

הוא לא חייב להסכים, אבל יכול להבין מה קורה לי

ומכאן 

נסללת לנו דרך לשיחה מקרבת ואינטימית.

(על פני ויכוח של אחד הקולות הפנימיים שלי עם אחד מאלה שלו,

כשכל אחד מאתנו מזוהה אתו והולך שולל אחריו בעיוורון.)

זה לא מה שקורה בסרט :-),

ובכל זאת מעמדת הצופה שרואה את ההתרחשות ב 3 הזירות -

הפנימית שלו, הפנימית שלה והחיצונית הגלויה -

יש לנו אפשרות לסלול דרך חדשה.

ובנימה אופטימית זו,

בהתעלמות מוחלטת ומודעת מכל התחזיות למתקפות שנשמעות מכל עבר,

מברכת אותנו שנצחק ונשמח ונאהב,

שנהיה ערים ורגישים לעצמינו וליקירנו.

פה בשבילך,

גלית אליאס

💓💓💓💓💓

עוד ממני אליך:

ממינוס לפלוס - אורח חיים בריא עם כסף 

תהליך בו נתייחס גם למישור הענייני ולמספרים

וגם לדפוסים התפוסים הקשורים לכסף ושפע

ועוצרים אותך מליהנות ממנו.

אפשר לכתוב לי מייל בלחיצה כאן 

ואוסיף פרטים בשיחה

מפגש זוגי חגיגי:

כמתנה עם משמעות ליום ההולדת או ליום הנישואין -

סדנת יום זוגית (פרטית) בפוטותראפיה 

שתדליק ותחזק את הניצוץ שביניכם

ותפעים את הלבבות באהבה 💓💝

(אפשרי גם כמפגש חברות!)

לפרטים נוספים יש לפנות במייל galitel2@gmail.com

~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ 

~ ~ ~ ~ ~

                        איך לקום בבוקר בחיוך? קורס מעשי לזוגות on-line   - 

 פרטים נוספים בלחיצה כאן

                                               ~~~~~

💓💓💓

אפשר בפגישות אישיות:

פגישות פיזיות~ Skype ~ Zoom .אישיות או זוגיות

בלחיצה כאן אפשר להגיע לתיבת המייל שלי ונתאם

שחרור מרשמים טראומטיים בטכניקת פלאש

בלחיצה כאן ניתן להגיע לתיבת המייל שלי ולהתחיל את השחרור

💖💖

בתהליך זוגי פרטי מקוצר שמייצר שינוי מהבסיס

מפת האוצר הזוגית שלכם 

יום או יומיים אינטנסיביים - בהם נפגשים פיזית 

ואתם לומדים את התיאוריה ואת הפרקטיקה. 

פרטים נוספים בלחיצה כאן

תסכול שחוזר על עצמו? (סיפור מקרה + שיתוף אישי + איך להשתחרר מהתסכול)

השבוע היתה לי חוויה מכוננת !

משהו פעוט לכאורה.. אבל משמעותי עבורי :-)

זה קרה בערב שבת,

סיימנו לאכול את ארוחת השבת,

נשארנו לשבת ולדבר עוד קצת

כשהאוכל והצלחות עדיין לפנינו על השולחן

ואז,

קמתי לרגע לסדר משהו שקרא לי בדחיפות,

(כן.. כשהצלחות שלי ושל כולם עדיין על השולחן)

שזה.. לא דבר שקורה לי בדר"כ..

ואז, באורח פלא

בעודי מתעסקת עם מה שלשמו קמתי מהשולחן

אני שומעת ברקע צלילי צלחות נערמות לשטיפה ולמדיח !

בני משפחתי היקרים קמו והרימו את הצלחות למדיח

וזה.. גם לא דבר שקורה להם בדרכ!! :-)

(אולי יותר לאחרונה ועדיין נעמו לי עד מאד צלילי הצלחות הנשטפות שלא על ידי)

מה שנקרא בשפה הצה"לית:

"אין וואקום" :

כשאני לוקחת צעד לאחור

זה מאפשר לאחרים לקחת צעד קדימה

אבל.. רגע לפני שלוקחים צעד לפנים או לאחור...

חשוב להבין שלא מספיק השינוי ההתנהגותי

אם הייתי ממשיכה להחזיק רגשית את האחריות עלי

כמו שבעבר הייתי,

יש סיכוי סביר שלא הייתי מתענגת על צלילי צלחות שנשטפות ברקע

כאישה, יש לי נטייה כזו לקחת עודף אחריות,

זוהי התניה חברתית בתרבות בה אנו חיים

שמלמדת אותנו הנשים לקחת אחריות בעודף,

כלומר על מה שמעבר לגבול אחריותנו..

כמובן שיש לזה רווחי משנה אישיים -

אני מרגישה גדולה, 

צריכים אותי, (אפילו עד כדי "אי אפשר בלעדי") 

אני חשובה,

יש לי תפקיד..

ועוד...

אבל... זה שוחק :-(

גם מוביל למאבקים בין האני האחראית ~ נגדם הסוררים

(גם אם לא מודע זה המסר המועבר)

ובעיקר... לא לטובה הגבוהה של אף אחד מאתנו.

כיוון שזה מלמד את מי שהאחריות מלכתחילה שלו - להתנער ממנה

ועשוי להוביל אותו לקחת את אחד מהקצוות -

להיות בחוסר אחריות מחד,

או מאידך - בעודף אחריות כמוני

במילים אחרות - מוביל לשיחזור וקיבוע העיוות.

כשהילדים שלי היו קטנים, 

לקחתי על עצמי אוטומטית את האחריות על שיעורי הבית שלהם :

״אחרת הם לא יצליחו ״ סיפרתי לעצמי

"אם לא אדאג שיעשו, זה לא יקרה..."

למעשה קיבעתי לאורך תקופה 

מצב בו הם תלויים בי ולא לומדים לקחת אחריות.

באיזה שהוא שלב מתוך ההתפתחות שלי

(שבין היתר יכולתי לשחרר את היותי תלוייה בכך שיהיו תלויים בי :-)

לקחתי צעד לאחור -

והפלא ופלא -

המאבקים התאדו,

כל אחד התחיל לעשות את המשימות והמטלות שלו 

ולמד לקחת אחריות על מה ששלו.

אבל שוב -

סביר להניח שלא היה מספיק הצעד הקונקרטי או שינוי ההתנהגות שלי -

ליצירת שינוי אמיתי שיתבטא במציאות בְּרָכּוּת וללא מחירים כבדים

והתהליך הרגשי וההתפתחותי שלי איפשר לכך לקרות יותר בקלות.

~~~~~~~~

לא פעם אנחנו ממהרים ומתחילים בשינוי ההתנהגות

כשלמעשה זהו כמו קצה הקרחון

שמתחתיו קרחון עצמתי שמחזיק את הליבה

(הכוללת תחושות ורגשות, אמונות שגויות ודפוסי חשיבה שמובילים לדפוסי התנהגות)

כאשר אנחנו מעבדים את הרגשות, האמונות ודפוסי החשיבה -

משם אנחנו יכולים לשנות דפוסי התנהגות לכאלה שמשרתים אותנו -

ושינוי מבורך מתרחש.

~~~~~~

הנה סיפור של לילי } (שם בדוי) אִתה עבדתי השבוע, 

ושל תהליך העיבוד שעברה ויכול לשפוך עוד אור:

״נמאס לי להיות זו שמנקה ומסדרת כל הזמן

אני האחות היחידה שלקחתי על עצמי את התפקיד הזה,

אני ואמא שלי

כל השאר באופן מוצהר פשוט לא עושים כלום

למה?

למה אני צריכה לשאת את על הנטל?

העניין הוא שאני לא יכולה להפסיק

כי אני מרחמת על אמא שלי שתצטרך לעשות הכל לבד

ככה מצד אחד לפחות אני עוזרת לה

אבל מצד שני זה ממש מתסכל אותי..״

כשהפנינו את תשומת הלב פנימה,

היא יכלה בקלות לזהות לחץ בבית החזה,

ומערבולת ערה בסרעפת,

תחושות שהחזיקו רגשות של כעס ומתחתיו

תסכול, אכזבה וכאב

ככל שהיתה הסכמה לשהות עם התחושות והרגשות הללו

התחושה הלכה והתבהרה

והעלתה זיכרון מכיתה ד', 

כבר אז לקחה לילי את תפקיד האחראית

למרות שלא היתה הבכורה. זה היה אחר הצהרים,

אמא היתה צריכה לחזור הביתה והבית היה מבולגן

אחרי מאמציה הרבים לסדר ולנקות.

לילי ביקשה מכולם לעזור לה לסדר לפני שאמא חוזרת

אך לשווא, הם המשיכו להשתולל והתעלמו מבקשותיה 

וכשאמא חזרה, היא מאד התאכזבה

והפניתה את הכעס שלה על הבלגן שהיה בבית כלפי לילי... 

למרות שלילי ממש התאמצה לסדר ולנקות ולשמור על הסדר...

כשהכעס והעצבים של אמא הופנו אליה - זה העלה בה תסכול גדול 

לצד אשמה על הצער הרב שנגרם לאמא.

בעצם,

מה שלילי היתה צריכה אז כילדה - זה התחשבות, הבנה, הקשבה

ויחס מכבד שרואה אותה ואת מאמציה העילאיים ומוקיר עליהם..

(וגם חופש מכובד התסכול של האם אתה הזדהתה,

תסכול שהחזיק כאב ובדידות שנבעו מהפרשנות "לאף אחד לא אכפת ממני" ) 

ומשלא קיבלה את אלה - לא בסיטואציה הזו וגם לא בהמשך -

הקְצִין עוד יותר ההרגל שלה לקחת אחריות בניסיון 

'לזכות בהערכה שאולי תגיע (?)

אם תהיה ילדה טובה ותמשיך לנקות'

סביר להניח אגב, שאחיה חוו את אותו התסכול -

של האם שעובדת כל כך קשה (מה שניכר היה מדבריה)

אך בעוד שלילי "בחרה" לרָצוֹת ולקחת חלק בנטל,

הם "בחרו" בקיצון השני - בהתמרדות

ובהתנערות מכל אחריות.

כל עוד המניע שלה (ושלהם) 

יהיה לקבל אישור והערכה -

וגם להקטין ולהפסיק את הסבל של אמא 

(דרך עשייה וריצוי / למרות ואף על פי שלא עושים וכך מתרחקים מלהרגיש אותו)

סביר להניח שהפעולה (לעשות/ להימנע) לא תניב את מילוי הצורך

והתסכול ימשיך לפעום בקרבם.

(כלומר: שינוי הפעולה צר מלהשפיע)

יחד עם זאת,

ככל שנאוורר וניתן לתסכול להתמוסס,

ככל שתמלא מהבוגרת שהיא הערכה והוקרה לילדה שבתוכה,

ככל שתתן לכאב שלקחה על עצמה להתאדות,

במילים אחרות - 

ככל שתעבד את האמוציות שדחוקות ב"קרחון" -

כך תקטין את הצורך שלה באישור ובהערכה מבחוץ,

כך, תהיה בחיבור לגדולה העוצמתית שהיא

ותוכל לבחור את הפעולות שלה שיגיעו ממקום נקי,

בהקשבה לגבול הברור שלה,

לא רק נקיות מהתסכול אלא אף מוּנָעוֹת מחיוניות שמחה וקלילות.

~~~~~

בתוך דינמיקות משפחתיות שכאלה

 

כשאחד מפסיק 'לשתף פעולה' - (ממוסס את הכוח המוביל לריצוי/ התמרדות)

ויוצא מהמשחק האמוציונלי,

יש לזה יכולת השפעה על הכלל

ויכולת שחרור של כולם מהסיפור הכואב

של הנטל הכבד, הייאוש, העייפות המסכנות והבדידות.

שם מגיעה האפשרות למשל -

לראות את פעולות היום יום כחלק בלתי נפרד מהחיים

שגם אליהן אפשר להגיע בחיוך

תוך נשימה ובנוכחות

שהרי הם חלק מהחיים

ואין סיבה אמיתית (לבד מזו שהתפיסה התרבותית השכיחה מחזיקה)

שלא לבצע אותן בחדווה ובשמחה.

ואכן על הבוקר קיבלתי הודעה 

ובה מודה לילי על השחרור המורגש בליבה

ועל שינוי מפתיע בהתנהגות אחיה ש"פתאום" :-) לקחו חלק בעשייה בבית...

~~~~

בכל פעם שעולה מצוקה,

בכל פעם שעולה בנו אמוציה -

היא מביאה אתה הזדמנות לגלות עוד חלקים של עצמנו

שנמצאים מהעבר השני של התסכול.

אפשרות לשחרר עוד פיסה

מהתפיסות המגבילות שמֵצֵרוֹת את חווית חיינו.

והכיוון לשם כאמור -

במקום לנסות לשנות בחוץ ...

נכון..

הוא דווקא - בהפניית תשומת הלב פנימה -

בניגוד גמור להתנייה החברתית שכולנו גדלנו בצילה.

❤

ועכשיו, מעניין אותי לשמוע -

מה דעתך ?

איך הגישה הזו נשמעת לך?

ואם משהו לא ברור...

אשמח לקבל ממך תגובות או שאלות,

עליהן אוכל להרחיב בתשובה לתגובה או בפוסט הבא

פה בשבילך,

גלית אליאס

מומחית בהחזרת אהבות למקומן

ובראש ובראשונה זו שממך אליך ❤

                     בנוסף אני פה בשבילך גם ב:

• תהליך מוקלט בוידאו שמתקיים ברצף של 21 יום עם כל התכנים והכלים שקריטי להכיר להכלה וטרנספורמציה של התסכולים שהחיים מביאים לריפוי. פרטים נוספים בלחיצה כאן

• תהליך מותאם אישית בפגישות פיזיות/ Skype~ Zoom . בלחיצה כאן אפשר להגיע לתיבת המייל שלי ונתאם

• תהליך זוגי ביומיים אינטנסיביים בהם אתם לומדים את התיאוריה ואת הפרקטיקה. פרטים נוספים בלחיצה כאן  
• 
  
• קורס מעשי לזוגות שרוצים לקום עם חיוך בכל בוקר - בימים אלה בהכנה - פרטים נוספים בלחיצה כאן

איך כדאי לו לבטא את התסכול שלו } ממנה { ?

"מצד אחד, אם אני אגיד,

היא תתעצבן, או תיפגע

וזה יעכיר את האווירה בינינו...

מצד שני כשאני לא אומר כלום -

התסכול מצטבר והולך ואני מתעצבן

וגם אז... האווירה מעכירה בינינו.."

~  לופ ללא מוצא ~

(לכאורה)

שמקורו בקושי שלנו להכיל תסכול

ובערבוב התרבותי בינינו 

שמניח ש"אם אני מתוסכל > את אשמה"

כלומר מביא אתו את האשמה בילט אין

ואת הציפייה הלא מודעת שמטילה על האחר

את התפקיד להציל אותו } מהתסכול הזה

כשמשהו שהוא } צריך או רוצה לא מתקיים,

עולה בו תסכול,

כאמור - אף אחד לא לימד אותנו להכיל את התסכול,

אבל התסכול כל כך קשה לנו - שמיד -

אנחנו משליכים אותו על מי שמולנו בתלונה והאשמה

+ ציפייה מובנית ש: "היא תשנה משהו אצלה

כדי שאני לא אשאר מתוסכל"

אמממה...

אוקי... העברנו את התסכול לצד השני

רק שמִן הסתם גם היא...

לא ממש יודעת איך להכיל תסכול..

כי כולנו גדלנו באותה החברה שלא מלמדת זאת (עדיין)

ויותר מזה - מקדשת את הביקורת כדרך ל"שיפור"

מה שרק מעצים את הקושי..

ואז מתחיל הפינג פונג של השלכות והאשמות

שרק מחמיר את התסכול של שני הצדדים.

מה שעושה את זה כאילו יותר קל,

זה שעכשיו... לפחות יש את מי להאשים.. :-(

ואנחנו מתבצרים בכעס ובצדקנות

אבל התסכול.. עדיין בועט בתוכנו..

~~~~~~~

נתחיל בלהבין מה קורה אצלה } 

(או ליתר דיוק אצלי :-)

כשהוא מתלונן ומאשים:

מחר אני מופיעה בקונצרט קטן,

ואני מתכוונת באמת קטן,

מן קונצרט סוף שנה, כתלמידה לחליל צד בקונסרבטוריון, 

התלמידים הילדים ו.. אני :-)

ולמרות שזה לא ביג דיל,

למרות שהקהל יכלול את בני המשפחה של המופיעים -

קהל אוהד לכל הדעות..

למרות זאת, המחשבה על כך מרעידה אותי

למרות שזו לא הפעם הראשונה

ולמרות שאני יודעת לנגן די טוב את היצירות שלי,

עדיין.. ככל שזה מתקרב, מידי פעם, בלי שאני שמה לב,

מתגנב לו הפחד ומדהיר את הלב שלי

ואני מוצאת את עצמי מתאמנת על יצירה

שאני ממש ממש יודעת לנגן,

רועדת,

מנותקת מהלב שלי, מהחיבור אל המוסיקה,

והפספוס לא מאחר להגיע,

זה לא רק הפספוס בצליל או בתווים,

אלא גם זה - 

שבמקום ליהנות אני רק מחכה שזה ייגמר...

ומתפספס בעיקר -

מה שאני יכולה להעביר כשאני מנגנת בחיבור

שנשאר קפוא בתוכי

זאת אגב, למרות שיש לי ניסיון בעמידה על במה

מגיל שנה וחצי,

ואף שאומרים שהייתי כוכבת אז.. :-)

משהו השתנה..

כי כנראה שקצת אחר כך,

כשהתחלתי להביע את מי שאני ומה שאני רוצה

ונתקלתי בחוסר שביעות רצון ממני,

התחיל להתבסס בתוכי אותו התסכול - עם:

הפחד שאני לא אהובה

הבושה על מי שאני

כאב הדחייה

ומאז מקננת בי התלות באישור

תלות שהתקבעה לאורך השנים,

תוך שפיתחתי מחד יכולת זיהוי משוכללת

ל: מהו מבט אוהד ואיזה הוא ביקורתי ודוחה

ומאידך פיתחתי העדפה אוטומטית 

להימנעות,

לצד נטייה לרָצוֹת כדי לקבל אהבה

כי הסיפור שרץ לי בראש באופן לא מודע הוא-

שאם אהיה כמו שאני

ולא יהיו מרוצים ממני -

ולצורך העניין - מספיק שהמבט שיופנה אלי לא יהיה אוהד -

הכאב יהיה כל כך גדול..

עד כדי שהוא נתפס בעולמי הפנימי כבלתי אפשרי

(כל עוד זה חשוך ולא מעובד)

על אחת כמה וכמה, כאשר מופנית כלפי 

האָשָמָה ברורה 

שמחזיקה את "אני לא מרוצה ממך" בגלוי...

הסיפור הזה בכל מיני צורות

מתקיים אצל רבים מאתנו..

ואז -

אותו הכאב שעבור הילד/ה שהיתה היה over welming

מציף אותה כשהוא } מתוסכל

ומשליך עליה את התסכול שלו

כן.. אותו כאב באותן העוצמות (!) למרות שהיא כבר לא ילדה.

מן התרחשות לא מודעת שמתחוללת

בכל פעם שמישהו כולל היא { לא מרוצה מעצמה..

(נכון כמובן גם בלשון זכר)

זה כבד, ואפרורי,

זה חמוץ ועטוף בבושה

והיא רק רוצה לברוח מזה ולהיעלם

בין אם לעשייה,

או לשינה, או לסדרה,

רק שתעבור העננה הזו... 

בריחה שמן הסתם לא באמת מעלימה את הקושי

אלא רק דוחקת אותו לעומק

עד הפעם הבאה שתחוש "לא מספיק" 

מתוך חווית כישלון/ חוסר סיפוק/ חוסר אישור...

כך מנגנוני ההגנה שלנו  -

ושלי - בין היתר - ההימנעות 

ברבדים שונים ובתקופות מסוימות

הם "הפתרון המושלם" לכך

מנגנונים שלכאורה מצילים אותנו מהאפשרות

שזה לא יצליח :

ההימנעות כאילו מקטינה את סיכויי המפגש

ומכאן את הסיכוי שלא יהיו מרוצים ממני -

ואז ארגיש שאני לא מספיק

כשלמעשה הם עובדים עלינו בעיניים כי

כשאני נמנעת, לא נוכחת ולא אותנטית,

יש יותר סיכוי שלא יהיו מרוצים ממני..

וגם.. כי אותם המנגנונים באותה הנשימה מונעים מאתנו

את אפשרות הפז... שזה אולי דווקא כן יצליח...

אז איך אפשר לצאת מהלופ הזה ?

שכבר הבנו שלמרות שהוא מספר לנו שהוא מציל אותנו,

הוא למעשה מייצר בדיוק את ההפך ומחמיר את התסכול...

אז זהו... -

בדיוק ההיפך מההרגל לברוח (!)

ככל שנצליח להסכים להרגיש,

לעשות u-turn מההשלכה החוצה אל האחר,

גם אם זו כבר נעשתה,

ברגע שמגיעה המודעות,

אם ניקח כמה דקות, 

ננשום פנימה אל הגוף נהיה עם התסכול,

נוכל להבחין בשינוי -

ככל שאני נותנת לתסכול להיות,

כשאני מפרידה בין מי שהעלה את התסכול

לבין התסכול עצמו ומתמקדת בזה האחרון,

שוהה, מעזה להרגיש אותו, לחוש את הביטוי שלו בגוף...

משהו מתחיל להשתנות,

מתפרקים ומתמוססים אותם הרגשות הקשים שהצטברו בי,

הפחד, הבושה, חוסר האונים,

שלא באמת קשורים למי שהזכיר לי את התסכול

לכן ההשלכה כלפיו לא מוצדקת 

ובטח שלא יכולה לפתור את העניין אלא להיפך...

ככל שאני מכילה את התסכול,

משהו מתנקה, מגיעה התבהרות

והתפיסה נפתחת לאפשרויות חדשות 

אט אט נוצר חוסן פנימי כזה 

שמחזיק את הידיעה שאני כמו שאני זה נפלא,

שאני כבן אדם טועה לפעמים כשאני מתנסה

והאמת.. שיש בזה אפילו משהו חינני

ויותר ויותר אני מוצאת את עצמי 

מעזה להתנסות כשאני עוברת דרך הפחד לטעות

תוך שאני מזכירה לעצמי שאותה החוויה של סוף העולם

שייכת לילדה שהייתי 

והיום... אני הבוגרת איתה..

אז...

אני גם יכולה לחזור אליו }

ולשתף אותו במה שעבר עלי,

(על פני לשטוף אותו בתסכול שלי),

אני יכולה לספר לו מה הצורך שלי

ב I Position: מה אני צריכה, רוצה...

זה לא אומר שהוא מחויב לספק לי את זה, (!)

אבל כשאני פה בשבילי 

והוא - אם וכאשר יצליח לתת לי פוש - יתן...

זה כבר סיפור אחר לגמרי

ועברנו מקשר של קבצני אהבה

שדורשים ומתלוננים כלפי האחר שאין לי... ואין לי...

לקשר גורמה

בו יש לי,

בזכות זה שאתה הזכרת לי שאין, 

(חוסר שהתקיים בי עוד הרבה לפני שהכרתי אותו)

ואני עיבדתי, הכלתי, ומילאתי קצת ממני אלי

ועכשיו אני פה ממקום בוגר יותר

ומעז יותר ויותר להסתכן באהבה

למרות היא פוגעת

ולא מסתפקת בלהיות כמעט פה בתנאי שלא אפגע... 

ככל שאנחנו מצליחים לעשות את ההפרדה הזו,

כל אחד מאתנו u-turn לעולמו הפנימי,

להכלה ועיבוד של אותם התכנים הגועשים,

כך אנחנו פחות מופעלים מהתסכולים ההם,

ויותר מצליחים להיות בחיבור 

ובתקשורת כנה על מה שעובר עלינו.

הללויה!

לא, זה לא תמיד פשוט...

(אולי יותר מתאים לכתוב שלרוב זה לא פשוט)

ומאד מפתה להמשיך להשליך ולהאשים...

יחד עם זאת, זה אפשרי!

ככל שיש מחויבות לצמיחה וריפוי, להתפתחות,

כשהבחירה היא בחיבור אלי,

שמניעה את ההתמדה והנחישות -

יותר ויותר מתאפשרת אינטימיות עם עצמי 

וזו... מאפשרת לי כזו עם האחר...

וזה - עבורי אחד מתענוגות החיים אם לא ה'...

לחיי האהבה ❤

והיכולת שלנו להתקרב זה אל זו

ולהרגיש אהובים בדיוק כמו שאנחנו

גלית אליאס

מומחית בהחזרת אהבות למקומן

ובראש ובראשונה זו שממך אליך

פה בשבילך במגוון דרכים:

פגישות אישיות, (לחצי כאן ותגיעי ישר לתיבת המייל של, כתבי לי ונתאם)

תהליך זוגי (אינטנסיבי או בתדירות שבועית, (פרטים בלחיצה כאן)

הדרכה מוקלטת (כמו זו שבלחיצה כאן)  שבמחיר סמלי מלמדת אותך כל מה שצריך לדעת על כעס, כולל תהליך שמוביל לבשלות רגשית לשינוי.

או תכנית דיגיטלית נשית להחזרת אהבה הביתה - למקרה שאת רוצה בשינוי והוא בינתיים יושב על הגדר. בלחיצה כאן פרטים נוספים

• בקרוב תהיה זמינה ההקלטה של תהליך הטרנספורמציה ב 21 יום מאוטומט לבחירה -(בניקוי השיתופים והמשתתפות), תהליך בו את מקבלת כל יום תרגילים וכלים שבהם אני מובילה אותך יד ביד לשינוי המיוחל!       
• 21 יום ואת מגשימה את המשאלה שלך - ועוברת מאוטומט שבחרת לשנות ליכולת שלך לבחור איך להגיב בדיוק באותן הסיטואציות. עוד פרטים בלחיצה כאן

"זה רק עניין של זמן עד שהוא שוב יבגוד..."

הרומן האחרון שלו היה הקש ששבר,

 - "לא עוד (!)" - 

היא אמרה לי בשיחה שהקדימה לתהליך שעברנו -

"אם הוא לא עושה שינוי אמיתי,

אני לא נשארת..."

- "השאלה היא אם הוא מוכן,

כי אם לא, זה חבל על הזמן של כולנו..." - עניתי אני

והיא מיד השיבה בחיוב:

"הפעם, לראשונה מזה 22 שנות נישואינו

הוא מוכן לבוא לטיפול."

היום, כחצי שנה אחרי התהליך האינטנסיבי שעשינו

נפגשנו שוב,

כי היא { - לא מצליחה לתת בו אמון.

שוב ושוב עולים הספקות,

מחשבות מטרידות מתרוצצות 

כאלה שלא מניחות לה לישון בשקט

וגם כשהיא קמה - 

נשארות כמו אבן שמונחת לה על הלב.

הוא } מצידו מצהיר על שינוי כיוון ברור

והתחייבות כלפי עצמו להיות נוכח בבית,

להיות כנה כלפי האישה - אִתה בחר שוב 

לחיות את שארית חייו בנאמנות.

בינינו, החששות שלה מוּבָנים,

שהרי שנים על גבי שנים חזרו עוד ועוד סיפורים כאלה

שבכל פעם שהאינטואיציה שלה דיברה -

היא גילתה שהיא מוצדקת,

היא כבר יודעת ומכירה כל נים ונים בהבעות פניו

כשהוא משקר, כשהוא מסתיר, כשהוא עם אחרת

ובכל פעם שהיא נזכרת, הכאב מפלח מחדש.

אך בעוד שלאורך השנים מתוך פחדיה

נשארה בתקווה (עיוורת) להתחלה חדשה,

הפעם היא מפוכחת והספק בועט ולא מניח

שוב ושוב היא { בשיטות חקירה שפיתחה

מצליבה מידע ודעתה לא נחה:

"שוב היית אתה בקשר (!)"  היא שמה סימן קריאה ולא שאלה

והוא כבר לא מצליח להרגיע..

הפעם המפגש שלנו היה אודותיה,

על מה קורה לה כשהמחשבות הללו מתרוצצות בראשה,

על מה היא עוברת כשהמועקה מכבידה עליה מבוקר עד ערב

אותה מועקה שהכבידה לה על בית החזה

מחזיקה בעיקר חוסר אונים וכאב נטישה

והעלתה זיכרון שחרוט בה מגיל 16

שנות העשרה לחייה היו מלווים במריבות של אמא ואבא

שמאד אהבו זה את זו אבל... כל הזמן רבו.

מריבות מתישות שאיימו לערער את עולמה

ואז.. 

שנתיים אח"כ... הם התגרשו

מצד אחד רעידת האדמה לה ציפתה הגיעה והחריבה

ומצד שני הגיע אתה שקט וביטחון -

כי כבר לא היה צורך בדריכות, בספק, אפשר היה לנוח

זה קרה. אמנם לא נעים. אבל וודאִי

השקט שאחרי הסערה

גם שזו השאירה חורבן...

לפחות הגיע השקט.

כך חוותה זאת כילדה

והיום - היא חווה בדיוק את אותה הדריכות,

אותה הדריכות שמספרת לה -

"אוטוטו זה קורה,

ממילא הוא יעזוב בסוף..."

אותה ציפייה שזה כבר ייגמר כדי שיגיע השקט,

כשכלל לא מתקיימת בסיפור הזה האפשרות 

שהם יישארו יחד בסופו של דבר

ואכן,

כשלא מתמירים חוויות שכאלה שחרוטות בנו,

הן הופכות לכמו מגנט,

הן מספרות לנו (באופן לא מודע ולרוב גם לא מילולי)

שמה שהיה הוא מה שיהיה..

ומובילות אותנו להתנהגויות שמקדמות

את אותו סוף ידוע מראש

אלא אם... (!!)

מתמירים ומחוללים שינוי עמוק בלא מודע.

כי כשאנחנו מעבדים את אותם תכנים רגשיים המוטבעים בנו,

נכנסות אפשרויות חדשות.

פתאום יש אפשרות לחוות ביטחון

בצורה אחרת מעזיבה/ נטישה

(שבאופן אבסורדי בפרשנות הילדית 

נטישה ובטחון - התחברו יחדיו)

יותר מזה,

פתאום הביטחון מתקיים בתוכה

בלי כל תלות במתקיים מחוצה לה,

נבנה חוסן פנימי שנוכח ומזמין לחיבור ממקום אחר

לא מהמקום שמחזיק חוסר אמון טוטאלי

בהחלט גם לא מהמקום שמחזיק אמון עיוור...

אלא מהמקום שנוכח בעיניים פקוחות

ובוחר לתת אמון בוגר 

~~~~~~~

כל פעם מחדש אני מתרגשת 

כשנחשף עוד אחד מהשקרים 

של הסיפורים הפנימיים האלה

שמנהלים לנו את החיים.

חשיפה שמאפשרת להתפכח מהם

ולחולל שינוי אמיתי במה שהיה עד כה 

ה "story of my life"

כך שהוא ממשיך לנקות את אותן האשליות

שמשכו אותו כל פעם מחדש לרומן כזה או אחר

והיא ממשיכה להתנקות מאותה הנבואה שמגשימה את עצמה

ש"ממילא זה לא יחזיק מעמד"

שבאה לידי ביטוי בהתנהלות חקרנית וחשדנית שמגבילה -

איך לא? בדיוק את אותה אשליית חופש 

שהסיפור הישן שלו סיפר לו שהוא שימצא ברומן הבא..

וזה הלופ שבו היו שבויים 

כל עוד הסיפורים הילדיים ניהלו אותם באופן לא מודע.

ככל שכל אחד מהם משחרר את עצמו מהלופ,

הם יכולים להעמיק ולהתמסר לחיבור אמיתי ואוהב.

אמן!

פה בשבילכם במגוון דרכים 

בין אם בפגישות אישיות, (לחצי כאן ותגיעי ישר לתיבת המייל של, כתבי לי ונתאם)

או בתהליך זוגי (אינטנסיבי או בתדירות שבועית, (פרטים בלחיצה כאן)

או בהדרכות מוקלטות (כמו זו שבלחיצה כאן)  שבמחיר סמלי מלמדת אותך כל מה שצריך לדעת על כעס,כולל תהליך שמוביל לבשלות רגשית לשינוי.

גלית אליאס

מומחית בהחזרת אהבות למקומן

ובראש ובראשונה זו שממך אליך

 

איך ניתן להחליש תגובתיות? (תרגיל בפנים)

מה בעצם קורה לנו כשאנחנו תגובתיים?

ויותר חשוב מזה... -

איך נוכל להחליש את התגובתיות הזו?

הרגע הזה שפתאום כולך הופך לקפיץ דרוך,

העיניים יורות חיצים,

מהפה נשלפות אמירות קשות,

בווליום גבוה -

וגם אם הקפיצות הזו דרוכה בשתיקה רועמת -

בכל מקרה אנחנו כמו חתול מקומר גב

והמערכת שלנו "מוכנה למלחמה"

בין אם היא יוצאת אליה 

ובין אם היא נשארת בהיכון...

לכל אחד מאתנו הטריגר שלו,

יש מן הסתם מיני טריגרים אבל לכל אחד מאתנו

יש את זה היחיד והמיוחד שלו

שכשהוא מופיע- בום!

זה קורה...

למשל, מי שכילד חווה שמתעלמים ממנו,

עשוי כבוגר להידרך בשברירי שנייה

בכל פעם שיפרש מהסביבה -

גם אם בצורה לא מודעת - התעלמות 

ולהגיב מתוך אותם דגמים הישרדותיים

שפיתח אז.

כל עוד אנחנו לא מעבדים את האישיו הזה

לא משנה כמה הבטחות לשינוי התנהגות נפזר,

בפעם הבאה שזה יקרה

סביר להניח שאותו האוטומט יופעל.

זה בכלל "לא בידיים שלנו"

זו מן מערכת אחורית שבאה להגן עלינו

מהסכנה (לכאורה) שהופיעה.

כמובן שהדפוסים ההישרדותיים הללו

לא באמת מגנים מפני הסכנה

אלא רק מחמירים את המצב

ומנציחים את חווית ההתעלמות..

לכן כל כך חשוב לנו

להבין מה בעצם קורה לנו שם-

כשאנחנו תגובתיים -

ולעבד את התכנים הללו 

כדי להיות פחות ופחות תגובתיים

ובעיקר...

כדי לחוות נראות ורווחה.

אז מה קורה לנו שם?

לפני כעשור נערך מחקר

שמאיר ומאפשר לנו הבנה ובהירות בנושא:

כילדים, ובמיוחד כתינוקות, 

אנחנו זקוקים למווסת טוב - נוכחות אם ואב.

כשנוכחים עבורנו - הכל בסדר. אנחנו בטוחים.

אלא שמידי פעם (במקרה הטוב) הם לא נוכחים

ואז... נשבר לנו הרצף - מתערער הביטחון.

ככל שהנוכחות הזו חסרה לנו כתינוקות,

כך הביטחון מעורער,

אנחנו מוצפים רגשית

ומתקבעת בנו חווית דחייה/ נטישה/ חוסר אמון,

חוסק ביטחון וחוסר אונים.

בנוסף,

כדרך להתמודד עם אלה - נבנים בנו 

הרגלים הישרדותיים - דפוסי התנהגות

שלכאורה מגנים עלינו

ואולי הם אכן כאלה כשאנחנו ילדים,

אך כבוגרים רק מנציחים את התסכול.

כשצופים בסרטון הזה:

אפשר לראות מה קורה לילד כשהאב נעלם -

בין אם הוא מפנה את המבט ופניו נעלמים לילד

ובין אם הוא נעלם רגשית כשאינו מגיב לילד

אפשר להבחין בחילופי הרגשות שעולים בו:

מפגיעה ועלבון

לחרדה ופחד

לכעס (הילד רוקע בידיו)

ואז לדכדוך עד כדי יאוש.

בהמשך עשויה להגיע בושה מתוך הפרשנות האוטומטית

ש"אם אבא לא אתי כנראה שמשהו בי לא בסדר".

לצערנו כל אחד מאתנו חווה 

במידה כזו או אחרת חוסר נוכחות הורית

ומה שקורה כשאנחנו מוצפים,

נוצר מעין "בלנדר" ובו מעורבבים כל הרגשות הללו יחד

כשעוצמת התגובתיות שלנו

מגיעה מן הערבוב הזה

ככל שנפריד בין הקולות הללו:

בין הקול הפגוע והנעלב,

לקול החרד,

לקול הכועס,

לקול המדוכדך,

לקול המבוייש,

ככל שניתן לכל אחד מהם להשמיע את עצמו,

לבטא את התסכול,

כך תוכל להשתחרר מאתנו

אנרגיה שכלואה בנו מאז

כך נוכל להתחבר לליבה -

ולהגיב מתוך הבוגר היציב שאנחנו

שבוחר איך להגיב.

כשהאנרגיה לכודה -

אין לנו גישה לליבה

ומאחר והחכמה והאינטליגנציה הגופנית שלרשותנו

נמצאות בליבה -

כשאין לנו גישה אליה -

אין לנו אפשרות בחירה

והבלנדר "מפעיל אותנו".

לרוב, הטריגרים שמפעילים אותנו 

חוזרים על עצמם

וקשורים למשהו היסטורי בביוגרפיה שלנו.

התגובה ההישרדותית -

איננה מי שאנחנו באמת

אלא ביטוי של 5 הקולות הילדיים הללו

שכלואים בתוכנו.

ככל שניתן להם ביטוי - בינינו לבין עצמנו,

ככל שנהיה אתם בקשר,

בחמלה, באהבה,

כך נוכל לשחרר את המונולוגים הכואבים ההם

ו ל ה ר ג ע.

הפגיעות - תתרכך 

החרדה - תוכל להפוך לביטחון,

הכעס - יותמר לתשוקה

הדיכדוך - יהפוך למוכנות להסתכן בחיים

והבושה תהפוך לאומץ

אז נוכל להתנהל מתוך יותר ויותר ביטחון ואמון

ומהמקום הבוגר להגיב בבחירה

ולקיים מערכות יחסים מהנות יותר

תרגיל:

היזכר/י בסיטואציה בה הגבת באופן תגובתי.

סיטואציה שקשה לך ואולי -

אפשר לזהות שחוזרת על עצמה.

אפשר/י לזיכרון להיות

ועכשיו בלי לחשוב יותר מידי

תן/ני לקולות האלה ביטוי:

הקול הפגוע שבי אומר: ................

הקול החרד שבי אומר: .................

הקול הכועס שבי אומר: ................

הקול המדוכדך שבי אומר: .............

הקול המבויש שבי אומר: ...............

תוך כדי מתן ביטוי לקולות 

עד שהם מסיימים את דברם, 

ניתן להבחין בתחושות בגוף,

ברגשות נוספים שעולים, ולתת להם לעלות ולהתפוגג,

במחשבות שעוברות בראש, לתת להן ביטוי בכתיבה

ובדימויים אם עולים לצד כל אלה

נוכחות והיווכחות בתכנים הצפים,

תוך חיבוק והכלה לילד/ה שעלה

מאפשים לאותה אנרגיה כלואה להתפרק

מה שעשוי להתבטא בהקלה מיידית 

ובהמשך - 

בתגובתיות מופחתת אם בכלל תהיה,

בפעם הבאה שאותו הטריגר יופיע.

בהצלחה!

לחיי הליבה הפועמת בתוכנו

זו שיודעת שאנחנו נפלאים 

וראויים לאהבה מעצם היותנו,

זו שכשאנחנו בחיבור אליה-

מזכירה לנו את האפשרות לחיות את החיים במלואם.

אמן ❤

גלית אליאס

מומחית בהחזרת אהבות למקומן

ובראש ובראשונה זו שממך אליך!

הכתוב מבוסס על תכנים שהועברו בסדנה למטפלי אימגו "משבר לתיקון" על ידי אורלי ורמן וליאורה גרינהאוס.

רומן באמצע החיים - המשך

בהמשך ישיר למה שכתבתי בשבוע שעבר,
"הגיעה" אלי כתבה מהארץ
שכתבה איילת שני 
בה היא מראיינת את אלן וואלאס
תלמידו של הדלאי למה.

בכתבה וואלאס מתייחס לנטייה הנפוצה
לחפש את האושר "בחוץ"
(מה שמידי פעם מוביל (גם) לרומן באמצע החיים)
ומסביר למה זה לא עובד לנו
ומה כן יוביל לאושר שאינו תלוי בדבר

"כל עוד אנחנו תלויים בגירויים
מהסביבה, לעולם נישאר לא מסופקים",
אומר אלן וואלאס בריאיון המרתק של איילת שני,

"אם אנחנו מקדישים את חיינו 
למרדף מתמיד אחרי הֶדוֹנִיזֶם, 
לעולם לא נוכל להיות שמחים באמת 
משום שלעולם לא יהיה לנו מספיק משום דבר..."
הוא מוסיף ומסביר:

"השמחה ההֵדוֹנִית הינה תוצר 
של מה שאנחנו יכולים לקבל או לקחת מן העולם, 

אלו הנאות התלויות בגירויים 
וכשהגירוי נעלם גם ההנאה נעלמת.. 
בסוג כזה של הנאות תמיד נרצה עוד 
כי אף פעם אין מספיק 
כסף, 
הצלחה, 
עצמה, 
סקס..."

"לעומת זאת יודומוניה" - וואלאס מסביר -
"היא רווחה אמיתית,
רווחה שמגיעה מבפנים, 
אפשר לשמור עליה גם כשלא נעים לנו 
או כשמה שהמציאות מציעה לנו 
מעורר חרדה או עוכר שלווה..."

ככל שאנחנו מצליחים 
להפנות את תשומת הלב פנימה, 
אם בנשימה מדיטטיבית כפי שמציע וואלאס 
ואם בדרך אחרת, (בהמשך מרחיבה עליה)
אנחנו אט אט עוברים מימד,

נוצר חוסן פנימי שמאפשר לנו להגיב אחרת, 
מתוך בחירה, 
איפה שפעם היינו מובלים אוטומטית 
על ידי מנגנונים הישרדותיים 
שאימצנו כילדים כתוצאה מחוויות בהן חווינו חוסר אונים, 
מנגנונים שאז הצילו אותנו 
והיום לרוב עושים את ההיפך.

החוסן הפנימי
והתבהרות התודעה שנוצרים לאורך הזמן
מאפשרים לנו לחוות רווחה שלא תלויה בחוץ
ונוספות לנו אפשרויות תגובה אחרות

כך שאם... כשהייתי ילדה,
חוויתי בין היתר התעלמות,
יכולתי לאמץ תגובה אוטומטית
של כעס מוחצן וצעקה על מנת שישמעו אותי,
על מנת "להפסיק את ההתעלמות"

כבוגרת, מן הסתם, 
גם אם שומעים אותי כשאני צועקת,
ההרגל האוטומטי הזה לא מוביל

ליחס הרצוי אליו מלכתחילה כמהתי.

או

אם כילד הייתי תלוי באישור הסביבה,

שזה לגמרי טבעי לכולנו

(ויכול להיווצר כתוצאה מעודף או מחוסר אישור מההורים)

ולא התייצבה בי ידיעת המרכז שלי

שנותן לי את האישור והאושר שלי כמי שאני,

הרי שאף שהבטחתי אמונים לאשתי,
אני עשוי ליפול במלכודת הרומנטית הזו

ולהימשך על ידי כוח "חזק ממני"

לעבר חיוכים/ מבטים/ כל ייצוג אחר

שיבטיח לי בלי מילים -

"הנה מה שאתה מחפש -

כאן יש קבלה אמיתית שלך"

כמובן, שגם מעצם האלמנט האשלייתי 

שיש בכל התאהבות

וגם מעצם האשלייה שהאישור נמצא בחוץ,

בשלב מסויים...

(לפני או אחרי שהזוגיות והבית נפגעו מכך)

תגיע האכזבה.

"במסורת היהודית יש עושר מופלא של ידע,

שמצביע על אותה המסקנה..."

וואלאס מוסיף ואומר:

"אבל אנחנו כל כך צדקנים ויהירים

שאנחנו מוכנים להפנות לכל הידע הזה עורף..."

"הנה תרגיל פשוט שמתאים לכל אחד:

תשומת לב לנשימות. לשבת כמה דקות

במקום שקט ולהתרכז בנשימות פנימה והחוצה.

נסי לעשות זאת במשך 5 דקות 

ותגלי שהמיינד נעשה שקט ושליו..."

"הרווחה הזו שורה על הגוף כולו,

מעבר לתחושת השלווה יש משהו עמוק יותר-

ההיפך המוחלט מחוסר נוחות,

אני קורא לזה well at ease"

ולמי ש"נשימה פנימה" הוא רעיון לא ארצי מספיק,

הנה אפשרות נוספת ממני:

לפעמים היציאה אל רומן

הינה פתח מילוט מתסכול 

שחוזר על עצמו בקשר הזוגי הביתי.

למשל כשהיא } מבטלת אותו

והביטול הזה מתסכל כל כך

שבא לו רק לברוח...

מאחר ולא לימדו אותנו 

איך להתמודד עם רגשות,

נמצא את עצמנו פועלים באחד מתוך

3 האפשרויות האוטומטיות -

fight, flight, freeze

כולן מיועדות למצבי הישרדות

שכן אימצנו אותן כשהיינו חסרי אונים

ומאחר ורגש- אינו באמת מצב מסוכן

גם אם נֵחֵוָוה ככזה -

אף אחת מהדרכים הללו לא באמת יובילו למזור.

"רגשות הם רק מבקרים
תן להם להגיע וללכת
אל תאחוז בהם" (תרגמתי סימולטנית מתערוכה שמוזיאון העיצוב בחולון)

אלא שהם כך כך משכנעים,

שאם לא לימדו איך...

אנחנו ממש שבויים שלהם כעיוורים בחשיכה.

~~~~~~~~

כשאני עובדת עם זוגות,

אנחנו חושפים את הסיפורים הפנימיים

שמשאירים אותנו שבויים בתוך הלופים,

סיפורי כזב שמצדיקים את התגובות ההישרדותיות

ומשאירים אותנו במישור של הצדק

מי צודק ומי אשם
ועם אחד מ ה Fים כתגובה -
מלחמה/ בריחה/ כניעה

הסיפורים הללו מתקיימים

ב 4 רבדים בתוכנו -

ברובד הפיזי - הם אחוזים בגוף בתחושות,

ברובד הרגשי - הם מחזיקים רגשות 

שכלואים בנו שנים רבות,

ברובד המנטלי - אותו הסיפור החשיבתי

וברובד הרוחני - אמונות בסיס שגויות

שאימצנו כילדים.

הפקעת ה 4 רובדית הזו

היא כמו מגנט

שמשחזר לנו שוב ושוב את אותו התסכול

שחוזר על עצמו בחיינו,

הסיפור חוזר שוב ושוב - 
כל עוד אנחנו שבויים שלו

ומתוך כך - ממשיכים לחפש בחוץ 

את האושר והאישור...

לעומת זאת,

כשאנחנו מקבלים גישה

ל"נטרול" המגנט,

ומתחילים לִפְרוֹם אחד אחד את החוטים מהפקעת,

נוצרת בהירות,

מתחדשת בנו ידיעת החוסן הפנימי שלנו,

מגיע שקט,

ישנה יותר ויותר קבלה ואהבה לעצמי

וכשכך - יש הרבה יותר שקט וסיפוק מחד,

עם יכולת להינות ממה שיש

ומאידך -

כשעולה תסכול, יש לנו היכולת הרגשית

לעבור דרכו ולעבד ולשחרר עוד 

מהסיפורים הילדיים שמגבילים

אותנו ומשאירים אותנו בהישרדות ובכיווץ.

ככל שאנחנו משחררים -

כך הרווחה, הנחת, השותפות

והאהבה עוטפים אותנו ברכות.

ואז, הצורך ההוא -

לצאת ולחפש בחוץ -

מתאדה והופך לא רלוונטי.

~~~~~~~~

אם יש בסביבתך זוג כזה

שמאד רוצה להישאר יחד

אבל על סף יאוש מהתסכולים
באשר הם,

הנה קצה חוט של תקווה ממני אליהם -

זה יכול להיות אחרת!!

נדרש רק רצון כנה

ובזמן קצר יחסית של תרגול והפנמה,

הזוגיות מקבלת תפנית

והאהבה חוזרת הביתה!

עוד פרטים על האינטנסיב הזוגי -

יומיים בהם מקבלים את כל זה

בתמצית מרוכזת ואינטנסיבית

ומכאן גם אפקטיבית :-)

בלחיצה כאן

ואם בינתיים את מסתפקת בטעימה ורוצה

ללמוד איך לדבר בלי להגיע לפיצוץ,

בלחיצה כאן יש פרטים על 

הדרכה מוקלטת קצרה

ובה כל מה שצריך לדעת כדי להצליח לדבר

בלי להגיע לפיצוץ.

בברכת שבוע מקסים,

גלית אליאס

מומחית בהחזרת אהבות למקומן