חפש בבלוג זה

יום רביעי, 25 ביולי 2018

תרגיל זוגי חגיגי לטו' באב שתוכלו לעשות בעצמכם


אחת הכמיהות הכי עמוקות שלנו היא 
לקשר, 
לחיבור.

אלא ש...
כגודל הכמיהה כך גודל הפחד (להיפגע)


לרוב... הפחד מנצח,
כי הניסיון לימד אותנו שהפגיעה כואבת מאד,
כואבת כל כך שאנחנו מוצאים את עצמנו
מחבלים במו ידינו במערכות היחסים שלנו
ולוקחים חלק (פעיל או פחות) בריחוק.

יחד עם זאת,
לרגעים, הכמיהה ההיא מרימה את הראש
ומזכירה לנו את קיומה 
בגעגוע העמוק שמתעורר בתוכנו 
לחיבור אל הלב.

אבל, אנחנו בפלונטר..
כי כשהלב שלנו סגור
(כדי שלא ניפגע),
איך נוכל להיות בחיבור?

כי אז,
אמנם אני מוגן מפני הפגיעה אם תהיה,
ומוגן מפני רגשות קשים שעשויים להציף אותי,
אך באותה הנשימה אני סגור ו"מוגן" 
גם בפני רגשות נעימים.

כשהלב סגור,
אני חווה את החיים דהויים יותר,
ולפעמים זה מרגיש כמו חלום רחוק
שמתקיים לצידי..

השאלה היא :
מה אני רוצה ?
ואיך אני בוחר לחיות את חיי ?

האם אני רוצה להמשיך ולהזין את הפחד?
או שמא הגיע הזמן המיוחל
לממש את הכמיהה לחיבור?

רגע, 
פה חשוב לי להבהיר שלהיות בחיבור,
לפתוח את הלב -
אין זה אומר להשאיר אותו פרוץ לרווחה,

אלא,
לבחור מנקודת המבט של הבוגר שאני
האם אני מוכן להסתכן בלפתוח את הלב,
האם אני מוכן להסתכן באהבה
למרות שהיא פוגעת
ולא בתנאי שלא אפגע ?

לפתוח את הלב 
לא מתוך התמסרות טוטאלית וילדית
אלא בעיניים פקוחות
כשאני הבוגר נמצא פה בשביל החלקים הילדיים שלי.

ואם האפשרות לפתוח את הלב
מעלה בך שמחה והתרגשות, (גם אם מלווים בפחד)


הנה לכם תרגיל זוגי חגיגי  לפתיחה וריכוך של הלב

שבו זה מול זו
היו קשובים למה שמתחולל בתוככם,
הבטיחו לעצמכם שאתם מתקדמים
בקצב שנכון לכם, (תמיד על פי החלק הכי איטי)

התבוננו בעיני בן הזוג,
תוך נשימה פנימה אל הלב

כלומר תשומת הלב מכוונת גם אל בן הזוג דרך המבט
וגם אל הלב פנימה שלכם

עם הנשימה היו ערים לאזור של הלב הפיזי,
שימו לב כמה מתח יש שם באזור של הלב,
תנו לנשימות לרכך ולהרגיע,

עוד נשימה 
ועוד נשימה
תוך שאתם שמים לב להרגעה שמתאפשרת
ולרכות שננסכת באזור.

עם השאיפה הבאה הביאו חיוך אל הלב
ובנשיפה תנו לדאגות, לפחדים ולספקות להשתחרר.

נישמו כך כמה נשימות
חיוך אל הלב ורכות ממך אליך בשאיפה,
שחרור של המתח והדאגות בנשיפה

ועכשיו תוך שאתם מתבוננים בעיני בן הזוג
מלאו את הלב שלכם במחמאות והערכה
לבן הזוג שלכם.
בלי מילים
רק לחשוב ולהרגיש כמה אתם מעריכים אותו ש...
וכמה אתם אוהבים שהוא...
ואיזה נפלא וחכם ורגיש ו..... כל מה שאתם חושבים עליו

ותוך שאתם יושבים זה מול זה
ונותנים למגדנות ההערכות והשפע המבורך הזה
לעבור מלב אל לב
שימו לב לתחושה

אגב גם אם עולה כאב ומתח בלב,
לא להיבהל,
זה סימן טוב -
סימן שאתם בקשר עם הלב ומרגישים מה קורה שם עכשיו :-)
נושמים,
מרגיעים,
מביאים אהבה פנימה
וממשיכים להתמלא מהאהבה שנשלחת מהלב שמולכם

שימו לב לתחושות,
עד כמה העוצמה של הלבבות מורגשת,
עד כמה השדה המגנטי של הלב הפועם בכם
מקבל מקום ומורגש כרגע?

אפשר להניח את כפות הידיים באלה של בן הזוג

ולהתמסר לטוב הזה שזורם ביניכם
ובתוככם.

לתת לפתיחה להיטמע,
להתמלא,

אולי להוסיף הבטחה לעצמכם לשמור על הלב פתוח,
במוכנות לקבל,
בשמחה להיות ולחיות מתוך חיבור ונוכחות
פנימה
והחוצה.

אפשר לסיים בהוקרה במבט,
אולי לשתף באיך היו עבורכם הרגעים הללו

ולבדוק עד כמה מתאפשר לכם להמשיך ולהביא רכות
ראשית פנימה
ואז החוצה.


טוב באב שמח,
מלא באהבה, בקבלה וברכות

גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן


ילדה שצילמתי כשהייתי באתיופיה, זה לב פתוח עבורי :-)

יום חמישי, 19 ביולי 2018

איך אפשר להחזיר את האמון אחרי שהופר?

לאחרונה מגיעים אלי זוגות 
סביב ענייני חוסר אמון.

החל משקרים קטנים (שלא לומר לְבָנים) ועיגולי פינות
ועד רומנים מחוץ לנישואין
שניפצו בוקר אחד את אשליית החיים 
שהתקיימה קודם לכן,
הרעידו את האדמה
והשאירו את מי שגילתה וחשפה את הסוד
ללא קרקע יציבה תחת רגליה,
כשהיא כבר לא יודעת למי להאמין,
מה נכון ומה בכאילו,
מה המציאות ומהם הרבדים הלא נראים,
שאולי מתקיימים אי שם.



אז איך אפשר (האם אפשר ?)

אחרי שמישהו שיקר לי במצח נחושה
ושוב ושוב אמר "לא, אין לי שום דבר בחוץ ! "
איך אפשר אחרי שהאמנתי למילים שלו,
תוך שאני משתיקה את האינטואיציה שלי שלא מניחה,
איך אפשר אחרי שגיליתי את השקר
לחזור ולתת בו אמון,
איך אפשר בכלל להאמין למישהו עכשיו ?

שאלה טובה ושיעור לא קל לעבור דרכו...

למעשה עניין האמון
או יותר נכון חוסר האמון
נמצא כל הזמן אי שם בתוכנו לא רגוע-

עוד משחר ינקותנו מוכרת לנו החוויה 
ומקודדת באיזה שהוא אופן בתאים,
בכל פעם בה היינו צריכים משהו (כתינוקות וילדים)
והצורך לא סופק לנו
היינו עשויים לחוות בגידה באמון,
ללא מילים, לא הסבר,
חוויה בסיסית ומאד ראשונית.

מאז,
אנחנו לא פעם בוגדים בעצמנו,
לא מספקים לעצמנו את הצרכים,
מקטינים את עצמנו, אם במילים ואם במעשים,
מבטלים את עצמנו,
שותקים, 
מתפשרים,
נאלמים

וחווית חוסר האמון והתסכול
צוברת עוד ועוד שכבות

ואז כשהיא מגיעה מן הצד השני-
כאילו מקבלת הד חזק עוד יותר
והנה עוד סיבה למה אסור להאמין.

העניין הוא שמה שאני מאמין בו-
ואני מתכוונת לאמונות השורשיות המתקיימות בתוכנו
בהתאם להן - המציאות תוכיח לי שאני צודק,

כך מתוכנת המוח שלנו,
מה שאנחנו מתמקדים בו גדל,
ואם המסר הפנימי שלמדנו על בשרנו הוא:
אי אפשר להאמין כי אז - ניפַגָע,
נמצא את עצמנו מקבלים עוד ועוד הוכחות שאכן כך.

אלא ש...

הכמיהה הכי עמוקה שלנו היא לקשר וחיבור
וחיבור אמיתי ועמוק יכול להתאפשר
אך ורק כשאני פה כדי לתת אמון
(נכון בהחלט - גם כשמי שמולי פה, אבל קודם כל אני) 

ובכל זאת,
ככל שאנחנו מגיעים לתוך הקשר
מתוך האמון הילדי שמתמסר בחוסר אונים
הוא בדיוק זה שמחזיק את האמונה של "אסור לתת אמון"
(מתוך הניסיון הילדי)
סביר להניח שנפגוש סיבות טובות
או "הוכחות של המציאות"
שמחזקות את האמונה הזו -
כלומר בגידות והפרות של אמון

אז מה כן ?

אמון בוגר הוא אמון בו אני פה (!) 
בוחר לתת אמון בעיניים פקוחות,
נמצא פה בשביל כל החלקים שלי, 
ומרשה לעצמי להביא את הפגיעוּת שלי
לא מתוך התמסרות שמשאירה אותי חלש וחסר אונים
אלא מתוך חוסן פנימי.

בלב פתוח (שאינו פרוץ),
בלב רך (שאינו רכרוכי)


כשהאם/ אב הפנימיים
נמצאים פה בשביל החלקים הפגיעים,
שם הלב מסכים להיפתח

שם האמונה ההיא - הישנה -
יש לה סיכוי להיות מותמרת
לאמונה המקדמת שהעולם בטוח 
(ולו רק כי אני האֵם הפנימית פה בשביל החלקים חסרי האונים שבי)

וכך לתת הזדמנויות למציאות להוכיח לי 
שגם עכשיו - אני צודקת :-)

שהעולם יכול להיות גם בטוח

ושוב אני מבהירה -
לא מתוך מקום נאיבי ושאנטי באנטי,
אלא ממקום שעובר תהליכי ריפוי,
שמייצר חוסן פנימי,
שמאפשר לשקט וביטחון אמיתיים להיות
ולידיעה שאם עולה קושי - האם הפנימית שאני לחֳלָקָי
נמצאת פה בשביל להכיל אותם.

שם נוצר החיבור האמיתי אליו אנו כמהים.

ולשאלה שבכותרת-
איך ניתן להחזיר אמון לאחר שהופר -

ראשית לייצר אמון פנימה
ביני האם הפנימית לחלקי הילדיים,
מתוך חוסן פנימי ונוכחות בוגרת
לבחור האם נכון לי -
ואם כן לתת אמון בצד השני
(בעיניים פקוחות כי אני נשארת פה)

בהנחה שהצד השני בוחר גם הוא
ומחוייב לצמיחה שלו ולקשר בינינו

ובמקביל -
אם נדרש וישנן אי הסכמות או ספקות-
להגדיר מהם הגבולות של הקשר,
מה מתאים לשנינו
ומה לא.

חוסן פנימי שכזה נבנה בתוכנו
ומאפשר לנו לעבור מהישרדות לאיכות,
לחיות בשקט פנימי ולממש את הכמיהה העמוקה שלנו
לחיבור.
פנימה והחוצה.

תהליכים כאלה אני מלווה
בזוג או באופן פרטני

אשמח להיות פה גם בשבילך/כם

גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן

יום חמישי, 12 ביולי 2018

מה אני עושה כשאני על אוטומט?

אחד האוטומטים החזקים שלי הוא עשייה.

לא סתם עשייה, אלא מה שנקרא over doing,
עשייה בלי לנשום,
עשייה מתוך דחף ששולט בי
שקורא לי להספיק, למהר,
לעשות כבר גם את זה וגם את זה...

דוגמא טובה יש לי מכמה שבועות לפני פסח האחרון
כשכולם היו עסוקים בניקיונות סביבי,
לרגע שמעתי את עצמי אומרת לי:
"באמת, מתי כיבסתי את הוילונות בפעם האחרונה?"
וברגע שאחרי מצאתי את עצמי
עם נגלה ראשונה בתוך המכונה,
כשהשנייה מוכנה להיכנס מיד אחריה

ואז בלי שהיתה לי איזו אמירה בנושא
נעמדתי מול הארון של הבן שלי
סידרתי מדף ראשון ומדף שני, מגירות,
ערימות של מה לזרוק ומה למסור נערמות לצידי
כשלצד תחושת "איזה כיף שנקי" שמתמלאת בתוכי,
מתקיימת ידיעה פנימית של יציאה מאיזון.

מן אמוק כזה שאני בתוכו 
ועד שלא הכלללללל יהיה גמור
לא ארגע

והקטע הוא..
שגם כשהכלללל גמור... אני לא נרגעת..

כי המנוע שהתחיל להסתובב בתוכי
כבר מסתובב מעצמו
וממשיך גם על ריק..

גם כשלכאורה סיימתי-
הראש לא מפסיק לעבוד,
והשקט המיוחל שציפיתי לו שיגיע כשהכל יהיה גמור
נשאר רחוק ובלתי מושג.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

עשייה היא אחת מהדרכים שלי לברוח -
לברוח משהייה
לברוח מלהרגיש מה שלא נעים לי,
לברוח מהתחושה האיומה של חוסר ערך
כי "מי שלא עושה לא שווה" הוא מסר שמוטבע בי לעומק.

אז מה אני עושה כשזה קורה לי?

כי אמנם פסח יש אחת לשנה,
אבל לצערי זה לא קורה לי רק בפסח..
בכל פעם שיש לי עומס עם רצף פעולות גדול
אני עלולה לצאת מאיזון ולהיבלע בעשייה.

כשאני שמה לב לכך,
ולשמחתי (?) המציאות לא משאירה לי מקום לספק
כי כשאני בתוך הטראנס הזה של העשייה
פתאום אף טלפון שאני צריכה לעשות לא נענה,
והמסמכים לא נסרקים כמו שצריך,
והחנות הזו בדיוק סגורה עכשיו -
אני מקבלת את הסימנים בצורה שקשה להתעלם מהם..

מה שמזכיר לי להדגיש
שהאשלייה היא - לפחות זו שהיתה לי תמיד
שאם אני אעשה את זה בשוונג - בלי לנשום,
זה ייגמר יותר מהר
היא אשלייה ולא אמת
גם אם היתה הסיבה שהשאירה אותי במוד של משימות 

אלא שזה ממש לא ככה
כי הרשימה לא מתקצרת,
היא נשארת במקום
או יותר נכון אני נשארת במקום

אז מה יכול לעצור את זה?

ראשית תשומת הלב -
לשים לב שזה מה שקורה לי.

שההרגל ההוא שהיה לי טוב אולי פעם,
אפילו שכבר פחות נחוץ לי, 
שאב אותי שוב

לקחת נשימה,

ופה, גיליתי שעוזר לי לשנות כיוון
לעשות הפסקה,

לצאת להליכה,
ללכת לים,
לעבור למשהו אחר ולו לכמה רגעים,
לחזור למרכז.

לשהות,
לנשום,
נפלא לנשום אל הלב
להקשיב לפעימות שלו
להתחבר למילים "הקיום שלי בטוח"

ובמקום לתקתק משימות,
מה שמוביל לתחושת פספוס
כי לא מאפשר לי להיות ברגע הזה אלא לדהור קדימה,
אני חוזרת לפה. 
לחיות את הרגע
וגם אם זה מחזיק מעמד באופן זמני
הרווחתי לפחות את הזמן הזה


לפעמים זה חזק ממני
אז אני נותנת לסערה לחלוף
משתדלת להחליף את הביקורת בסליחה לעצמי
על כך שזה כנראה עוד חזק ממני
ולקבל את עצמי למרות שאני לא מושלמת 

בנוסף, מה שעוזר להחליש את הכוח של האוטומט הזה 
הוא תשומת לב אל הגוף והנשימה
אל הרגע הזה ברגעים שלווים
(לא תוך כדי שהאוטומט מופעל)

כשאני מחזקת את החיבור שלי אל עצמי 
ואל הערך שלי ולא מתוך עשייה

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

כל אחד והאוטומטים שלו,
היווכחות בהם היא כשלעצמה ולו במעט -
בכוחה להחליש אותם.

הבנה מהו הצורך שבנה אותם
מאפשרת לנו למצוא דרכים מזינות באמת
למלא אותו עוד ועוד

כך שהאוטומט נדרש לנו פחות,
או לפחות שולט בנו פחות
ובמקום זאת
אנו לומדים לשלוט בו.

בכל פעם שהוא שוב עולה,
במקום שיפוט, אשמה וביקורת,
סליחה לעצמנו שלא יכולנו אחרת
מאפשרת להגיע בקלות יותר לבחירה

בחירה במה שמזין אותי וטוב לי.


מי יתן ונזכה להתפתחות משמחת ונעימה
אל הגדולה של עצמנו.

גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן

אני תמיד צודקת!

השבוע צפיתי בסרטון של דר' סיידה דזילטס, שכמו תמיד בדרכה המדויקת הביאה רעיון, מעבר לכך שברמה הקולקטיבית - מאד אקטואלי לנו - סביב הכמיהה ל...