איך להגביר את האור גם כשהִחְשִיכָה התקווה ?

לפעמים זה מרגיש כמו הסוף,

שזהו, אין יותר תקווה,

נמאס מהמריבות שחוזרות על עצמן,

שוב ושוב אותן התלונות,

אותן התשובות באותן המילים

ואותו מבוי סתום,

שצובע הכל בצבעים כהים...

אפשר לחתוך את האוויר בסכין,

יש ריחוק ומרחק

ושכבה של הגנה ומגננה שמכסה את הלבבות

ואז, כשממש כבר אי אפשר לסבול יותר -

הם (לרוב היא) מבקשים להיפגש

ולמרות המטען הזה שמאיים על כל שביב של תקווה,

בכל פעם שמגיע אלי זוג כזה -

(שאני יכולה לאפיין בדיעבד שמחזיקים 

בבחירה אמיתית משותפת להישאר במסע הזוגי שלהם - )

אני נוכחת בלא פחות מנס שמתחולל מולי

כי

כשהם מצליחים באמת לדבר -

לא להצטדק, או להטיף, לא להתגונן וגם לא להתלונן,

אלא לשתף במה שקורה בעולמו הפנימי -

כל אחד את נקודת מבטו

כשהאחר מקשיב מהלב ולא רק מהאוזניים,

כשכל אחד ממש מצליח להבין מה קורה לו ולאחר -

מה שמתאפשר בסטינג של דיאלוג האימגו -

לפעמים בשבריר שניה, לפעמים אט אט -

זה - כבר אמרתי -  לא פחות מנס.

כאילו האירו את התקווה. 

וזה מורגש בכל -

משהו מתרכך בנימה,

שפת הגוף רכה ופתוחה יותר,

המבט מחויך,

יש חיבור,

לפעמים דמעה של התרגשות,

לפעמים חיבוק של הקלה

ההתרככות הזו ניכרת גם פנימה -

כאשר חליפת ההישרדות מתייתרת

ודריכות המגננה שמנתקת גם פנימה וגם החוצה

נמסה לה

כי אין בה צורך יותר,

הסיפורים שהחזיקו את המריבות נפרמים,

מתרוקנים מהמטען הנוקשה, הכועס והצודק

ולא רק שהופכים לנטולי אמוציות מכאיבות -

מתגלים להם רעיונות מופלאים לפתרונות

לא של פשרה,

לא של פעם אני (אסבול) ופעם אתה 

אלא כאלה שמאפשרים שגשוג אמיתי

גם לה וגם לו 

כי (למשל) כשהיא { מרגישה שהכל עליה

והוא (מנקודת מבטה) לא שותף לעול מטלות הבית,

היא נוהגת לכעוס ולהתלונן,

לפעמים לדבר לא יפה, ולהעליב אותו 

והוא }..

כמו שניוטון ניסח לנו עם החוק השני שלו-

מקצין עוד יותר את התנהגותו

כי מצידו,

דווקא היה ממש בעניינים ולקח על עצמו לא מעט,

אבל כשאמרה (מתוך כעס וללא שקילת מילים):

״אתה לא עושה כלום!!..״

רצה לו המחשבה בראש -

״אוקי, ככה? עכשיו באמת לא אעשה כלום…״

והוא הוריד הילוך ונשכב על הספה...

בשיח הדיאלוגי

היא - יכלה להבין שהכמיהה שלה בעצם היא

לנראות

(כבר בשלב הזה - הקֶשֶב שלו התרכך עוד יותר

כי ברור שהוא רוצה לראות אותה..)

והיא יכלה גם להבין שאף שהכמיהה שלה היא

שהוא יראה אותה … 

בעודה מפרשת כנראות את שיתוף הפעולה שלו בנשיאה בנטל הבית -

ואף מתלוננת כלפיו - ״הכל עלי…״

הרי שהיא בעצם קצת צריכה את עודף האחריות הזה,

הוא נותן לה תחושה של מסוגלות,

גם שומר אותה בעשייה,

וגם פחות חשופה רגשית,

לא תלויה בו (כי עושה הכל לבד),

נשארת בנתינה ולא מסתכנת בלהיות בצד המקבל,

שדורש הרפייה...

אפילו רק ההבנה הזו, איפשרה למשהו בה להתרכך, 

כי כשהיא נמצאת שם בחיבור אל הצורך בנראות,

היא בו זמנית מאפשרת לעצמה למלא אותו ממנה.

הוא מצדו, באופן לא מפתיע..

גם צריך נראות,

שמן הסתם לא נענית כשהיא דורשת ממנו

להיענות לצורך שלה,

וכשתיאר מה עובר עליו ברגעים הללו

וכמה זה דומה למריבות בין אבא לאמא שהיה עד להן כילד,

הבין את השחזור,

והעניק לאותו הילד מקום בטוח שרואה אותו.

אז גם היא - הבינה וראתה אותו.

שניהם יכלו לראות כמו מהצד - 

מה קורה להם בתוך הפלונטר.

היווכחות שבכוחה לפרום ולו חלק ממנו.

~ ~

או:

כשהוא } הבין שהיא { לא משתפת -

לא כאקט של דחייה (כפי שפירש עד כה)

אלא כי היא שומרת על עצמה, כדי לא להיפגע

הבין פתאום שזה בכלל לא קשור אליו 

ואז הצליח ממש להבין אותה,

כי לפני כן, נפגע ממנה

כשחווה דחייה, ונסגר מהמילים המכאיבות

ש״לא עושה כלום״, 

כשזה היה קורה - היה במצוקה (זה מה שקורה לכולנו…)

וכשאנחנו במצוקה -

אנחנו נכנסים למגננה

ועסוקים בלהגן על עצמנו

וממש ממש לא יכולים לראות את האחר 

או להבין מה באמת הוא צריך 

אבל כשנוצרת הנפרדות הבריאה הזו

בינו לבינה,

ובין האישויים שלה לאלה שלו,

כשנפרמים הערבובים..

כמו נכנס אור ומאיר את הפינות שהיו עד לפני רגע אפלות 

ומאפשר להבנה אחרת להגיע,

כמו נדלק לו אור בעיניים כשהתובנה הזו הופיעה

והקלה גדולה - שזה בכלל לא קשור אליו,

ניקתה את ענני האשמה שהעיבו עליו

והוא היה אפילו עוד יותר סקרן לשמוע אותה

והיה יותר רוך וחיוך וחיבור

וזה…

לא פחות מנס גלוי שמתרחש

תוך כדי המפגש

ונס כמו נס.. הוא תענוג צרוף...

בכל פעם אני מודה על הזכות שנפלה בחלקי -

להיות עדה לטרנספורמציה הזו שמתחוללת -

מהדריכות והכעס המוחצן והמופנם ביניהם

לרכות ורעות, לחיבור החם ששב הביתה ביניהם

ולכל אחד מהם פנימה.

~ ~ ~

בעוד רגע חג החנוכה יעטוף אותנו

באווירת הניסים ואור הנרות

ויזכיר לנו שיש אפשרויות נשגבות,

אף אם אינן נראות לעין מבעד לערפל התפיסה,

אם יש רצון אמיתי למסע זוגי משותף

בכוחו של תהליך זוגי לקלף את הקליפות

שמסתירות שכבות תודעה גבוהות יותר

ומאפשרות לנו לממש את הכמיהה לחיבור. 

כי כגודל הכמיהה - כך גודל הפחד,

השאלה היא לאיזה כיוון אנחנו מובילים.

כשאנחנו מנסים בעצמנו, נתונים לנפתולי התפיסה,  

הפחד עשוי לקחת מאתנו את ההובלה,

אך

בתהליכי ריפוי, ההכרה והתודעה מקבלות מקום

ושרביט הניצוח עובר אליהן -

שם מתאפשרת לנו הבחירה בכמיהה

(ועל הדרך הרגעה של הפחד)

בקיצור, רגע לפני חנוכה,

קפצתי להפיח תקווה 

ולהזכיר שגם אם (או כש) לא נראית כרגע דרך לשם,

אין זה אומר שהיא לא קיימת,

אלא רק שיש ערפילי תפיסה שמסתירים אותה

והיא נמצאת שם מחכה להתגלות

(כמובן שזה מתייחס גם לתהליכים אישיים ולא רק זוגיים)

שיהיה לנו חג חנוכה שמח ומלא ניסים ונפלאות,

פה בשבילך במגוון כלים מופלאים,

גלית אליאס

💓💓💓💓💓

עוד ממני אליך:

ממינוס לפלוס - אורח חיים בריא עם כסף 

תהליך בו נתייחס גם למישור הענייני ולמספרים

וגם לדפוסים התפוסים הקשורים לכסף ושפע

ועוצרים אותך מליהנות ממנו.

אפשר לכתוב לי מייל בלחיצה כאן 

ואוסיף פרטים בשיחה

מפגש זוגי חגיגי:

כמתנה עם משמעות ליום ההולדת או ליום הנישואין -

סדנת יום זוגית (פרטית) בפוטותראפיה 

שתדליק ותחזק את הניצוץ שביניכם

ותפעים את הלבבות באהבה 💓💝

(אפשרי גם כמפגש חברות!)

לפרטים נוספים יש לפנות במייל galitel2@gmail.com

~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ 

~ ~ ~ ~ ~

                        איך לקום בבוקר בחיוך? קורס מעשי לזוגות on-line   - 

 פרטים נוספים בלחיצה כאן

                                               ~~~~~

💓💓💓

אפשר בפגישות אישיות:

פגישות פיזיות~ Skype ~ Zoom .אישיות או זוגיות

בלחיצה כאן אפשר להגיע לתיבת המייל שלי ונתאם

שחרור מרשמים טראומטיים בטכניקת פלאש

בלחיצה כאן ניתן להגיע לתיבת המייל שלי ולהתחיל את השחרור

💖💖

בתהליך זוגי פרטי מקוצר שמייצר שינוי מהבסיס

מפת האוצר הזוגית שלכם 

יום או יומיים אינטנסיביים - בהם נפגשים פיזית 

ואתם לומדים את התיאוריה ואת הפרקטיקה. 

פרטים נוספים בלחיצה כאן