איך לתכנת את תת המודע?

סרטון מעולה שמסביר בפשטות,

למה מה שאני רוצה לא תמיד קורה?

ומה נדרש על מנת לשנות את המצב?

(משום מה הסרטון לא מופיע כשפותחים את הפוסט מהטלפון, כן מופיע כשפותחים מהמחשב...

בכל מקרה שמתי בסוף הפוסט אחרי התרגום קישור ליוטיוב)

לנוחותך תרגמתי סימולטנית והנה זה פה כתוב:

תוכנתנו על ידי האמונה שאם נהיה טובים בחיים -

נגיע לגן עדן, 

שהוא?

בעצם מן דבר כזה שכל אחד חולם עליו,

כל אחד מאתנו וגן העדן האישי שלו.

גם לאלה מאתנו שלא מאמינים ברוחניות,

הפיסיקה הקוואנטית מלמדת אותנו היום

שאנחנו למעשה שדה אנרגטי 

שמופעל דרך הגוף שלנו.

מה שלמדתי מזה - אומר דר' ברוס ליפטון שמקריין בסרטון -

בין היתר, זה שאין דבר כזה "מוות" של מי שאנחנו,

יש מוות של הגוף שלנו.

הגוף הוא כמו חליפה של מציאות מדומה

שמייצרת שדה אנרגטי לכל אחד מאתנו. 

כך שהרצפטורים שלי שמגדירים ומייחדים אותי כשונה ממך

מגיבים לאותות הסביבתיים השונים של הרצפטורים האישיים שלך

כך שכל אחד מאתנו מקבל מעין שידור 

שמפעיל את הביולוגיה שלנו.

בעצם המודעות היא זו שמפעילה את הביולוגיה שלנו

המודעות איננה פיזיולוגית,

המודעות הינה אנרגיה.

ולמה זה רלוונטי?

כי לעומת האמונה: 

אם נהיה טובים בחיים, נזכה להגיע לגן עדן -

בואו נבדוק את האפשרות -

שבעצם נולדנו לגן עדן!

שבעצם הגענו הנה על מנת ליצור

את מה שאנחנו רוצים!

אנחנו יוצרים

וכשאנחנו יוצרים זאת נכון  - גן העדן פרוש לפנינו

לעומת זאת... כשאנחנו לא... אנחנו במאבק מתמשך

ואני אומר - 

אל תחכו עד המוות כדי להגיע לגן העדן -

החיים - זהו המקום אליו הגעתם על מנת לייצר את גן העדן שלכם

מה אתם רוצים ליצור?

אהבה ? אתם יכולים לייצר כל דבר שרק תרצו!

זוהי אדמת היצירה!

אבל...

אם אנחנו לא יודעים שהיצירה שלנו נשלטת...

אנחנו הופכים להיות הקורבן של המציאות שלא שולט בה כלל...

ועדיין...

אנחנו היוצרים,

אנחנו "נכנענו" ואימצנו אמונות של אחרים

ועכשיו אנחנו מייצרים לא באמצעות התשוקות והרצונות שלנו

אנחנו מייצרים עם התכנות שהוטבע בנו

לאן התכנות הזה לוקח אותנו עכשיו?

והתשובה היא - לפחד, להיסגרות, לחוסר תקשורתיות...

ו... דר' ברוס מציע -

אנחנו יכולים ללמוד, או לא!

זהו רגע של למידה!

לקחת את הכוח שלנו בחזרה,

אנחנו הרבה מעבר לזה, במובן של עוצמה,

מעבר לכל וירוס באשר הוא,

אנחנו מלאי עוצמה

כל אחד מאתנו!

כל בן אנוש עד גיל 7 

מתוכנת בצורה היפנוטית.

בשנים הראשונות של חיינו המוח עובד על תדר נמוך יחסית

תדר שנקרא תטא

תטא זה... דמיון -

הוא שמאפשר לילדים לעשות מסיבת תה עם דובונים

ועוגות מבוץ, כשבשבילם זהו הדבר האמיתי

זה דמיון התיטא. תיטא הוא גם היפנוטי

וזה העניין -

לפני שאתה יכול להיות מודע,

אם לא יהיו בך כל תכנותים, למה אתה יכול להיות מודע??

לכן הטבע מאפשר לנו ב 7 השנים הראשונות

לבנות את הבסיס- התכנות הנדרש לנו על מנת שנוכל לחיות בעולם הזה.

ואיך זה קורה?

תיטא זה היפנוזה

אנחנו רק צופים. צופים בהורים שלנו,

איך הם מדברים, מתנהגים, וכו'..

כי אנחנו צריכים ללמוד מאות של חוקים כדי להתקיים פה..

ואיך זה יהיה לנו אפשרי אחרת?

רק כדי להיות חבר מתפקד של הקהילה, או חלק מתפקד של משפחה

ישנם חוקים. 

איך נלמד ילדים קטנים את החוקים הללו?

זהו, שאין לנו צורך,

ב 7 השנים הראשונות הם סופגים הכל וכך לומדים

אבל זה לא חדש,

למשל הספר "אבא עשיר אבא עני"

מדבר על העובדה שלרוב -

אם באת ממשפחה ענייה, אתה יכול להיאבק כל חייך ולא להצליח

ואם באת ממשפחה עשירה, אתה יכול להיות טיפש כל חייך אבל להצליח בגדול...

וזה רק בגלל אותם תכנים לא מודעים שמוטבעים בנו כילדים

כך שאלה שנולדו למשפחות עשירות

עושים את הצעדים הנכונים באופן לא מודע,

ואלה שנולדו למשפחות עניות, לרוב  יפעלו מתוך 

האמונות השתולות בתת המודע שלהן כמו:

"אתה לא מסוגל", 

"זה בלתי אפשרי", 

"החיים קשים", 

"מי אתה חושב שאתה??"

ויפעלו בהתאם לעובדה 95% מהיום אמונות אלה ירוצו במוחם. 

כך עניים נשארים עניים ועשירים נשארים עשירים.

זה בגלל התכנות

95% מחיינו מושפעים מהתכנות שבתת המודע שלנו

רק 5% מהמודע

 כל יום אנחנו משתמשים רק ב 5% מהזמן במודע

שהוא היצירתיות!

5%!!!

אנחנו חושבים שאנחנו חיים את החיים אבל בעצם...

הם פשוט עוברים להם מעצמם

כי בעצם תת המודע והתכנים שבו

שהועברו אלינו מדור לדור במשך מאות שנים

שוב.. ב 7 השנים הראשונות לחיינו.

כי השנים שאחרי יהיו מושפעות ב 95% מהתכנים הללו

החיים הם כמו הדפסה של התכנים הלא מודעים ההם.

עכשיו, לא צריך להבין מה היה,

פשוט להסתכל על החיים היום.

דברים שמגיעים היום אל חייך מגיעים כי יש בך תכנות שתומך בכך

(מעצבן אבל זה כך..)

כל פעם שאת עובדת קשה, נאבקת, סובלת על מנת להשיג משהו,

זה סימן שאין בתכנות שלך את האפשרות שזה יקרה בקלות,

את בעצם מנסה לשכתב את התכנות שלך

זאת אומרת שלא צריך לחפש יותר מידי אינפורמציה

מספיק להסתכל בחיים -

ולהבחין איפה אני נאבק?

בכל מקום כזה שבו אני נאבק -

זה סימן שיש תכנות שלא תומך באפשרות להשיג את המטרה הזו ובטח לא בקלות.

המודע הינו יצירתי

ויכול ללמוד בדרכים רבות כמו קריאה, הקשבה וכו,

אבל (!)

תת המודע לא לומד ככה

לכן התכנים מהמודע כאילו לא נכנסים, לא מחוללים שינוי.

תת המודע לומד ב 2 דרכים עיקריות:

היפנוזה (שאנחנו לומדים דרכה ב 7 השנים הראשונות)

וחזרתיות (אתה אנחנו יכולים לחולל שינוי במה שהוטבע אז)

כמו לימוד נהיגה,

או לימוד קריאה

חזרתיות מאפשרת לנו להכניס תכנים נוספים לתת המודע

זו הסיבה שמדברים על אפירמציות -

אמירת היגדים בהוקרת תודה שוב ושוב 

כדי להכניס אותם למודע

מנהג שחוזר על עצמו שוב ושוב מחולל שינוי.

הבשורה המשמחת היא

שאם אתה לא אוהב את התכנות הקיים -

אפשר לשנות את המצב !!

כמו בסרט מטריקס שם מוצג השינוי בבחירה של הגלולה האדומה.

להתאהב זה כמו לקחת את הגלולה האדומה

בעוד שאנחנו יכולים להיות נוכחים,

לרוב אנחנו נודדים במחשבותינו.

כשאנחנו נוכחים ברגע הזה במלואנו

אנחנו יכולים לשלוט באופן מוחלט במה שאנחנו מייצרים בחיים,

בהתאם לרצונות ולתשוקות שלנו.

המודעות היצירתית שלנו מאפשרת לנו לשלוט במציאות

אבל ברגע שהמודעות שלנו מוסחת, למחשבות למיניהן,

ה"טייס האוטומטי" מתיישב בתא הנהג

ו... מסתבר שזה לא לטובתנו

כשאנחנו נוכחים - אנחנו שולטים ברכב שלנו.

התאהבות אם כן, היא כמו לקחת את הגלולה האדומה

כי זה גורם לנו להיות מודעים, בעירנות,

פתאום מצאנו את אהבת חיינו

ויש שם התלהבות שכאילו אין לנו זמן למחשבות מיותרות

וההתרגשות מהמפגש משאירה אותנו בנוכחות מלאה

ואז פתאום הכל מושלם

גם אם העבודה לא מי יודע מה, יש שמחה עד השמיים

כאילו גן עדן עלי אדמות

אז מה זה בעצם?

אחרי כל השליליות שחיית בה,

פתאום תוך 24 שעות הכל מושלם??

והתשובה היא -

כן, התאהבות מייצרת מצב זמני

בו אנחנו מפסיקים לפעול דרך התכנות הלא מודע שלנו,

ונשארים נוכחים וחיים

אנחנו פועלים מתוך מודעות ערה

שהיא בהגדרה רצונות ותשוקות

כל מה שאתה רוצה מהחיים - המודעות מהיותה יצירותיות

יכולה לייצר לנו.

אצל אדם נורמלי 5% מהיום בלבד אנחנו נעים לשם,

השאר מופעל מהתכנות הלא מודע שלנו.

אצל אדם מאוהב (או מודע) 90% מהיום נעים לכיוון הזה!

90% מהזמן אנחנו מופעלים מתוך יצירתיות, רצונות ותשוקות

(תוספת שלי -

זה מסביר את התופעה של בריחה רומנים מחוץ לנישואין,

אבל, אנחנו לא חייבים רומן כדי להגיע לשם)

תחשבו על זה ,

לא משנה כמה היית בבוץ לפני רגע,

תוך 24 שעות - כשמתחילים להיות נוכחים,

לפעול מתוך התשוקות והרצונות ולא מתוך תכני תת המודע -

הכל התהפך!

גן עדן עלי אדמות,

זה שינוי מדהים!

אבל.. כולנו יודעים שזה זמני...

למה ירח הדבש הזה לא נמשך לנצח?

באיזה שהוא שלב תחזור שוב לחשוב על דברים,

על העבודה, על החיים... על מה צריך לעשות

וברגע שמתחילים לחשוב, המודע נדחק הצידה,

ומה חוזר לקדמת הבמה? או יותר נכון

מי מתיישב ליד ההגה ??

נכון... אותו תכנות לא מודע שברובו שלילי

ואז בן הזוג פתאום לא מבין - מי אתה?

מאיפה זה הגיע?

ועשוי להתלונן:

"אם כך היית מתנהג בפגישה הראשונה אולי בכלל לא היינו מגיעים לשנייה..."

אז מה בעצם עושים???

הדרך היא לשנות את תת המודע,

להתמיר את התכנים, לנקות, לשדרג,

ליצור לנו תכנות חדש שתואם את הרצונות שלנו

ואז... אפילו לא צריך יהיה לחשוב על זה - והופס - זה יקרה

95% מהיום באופן אוטומטי נתנהל מאותו מקום יצירתי 

וננוע לעבר מימוש רצונותינו.

כשאנחנו מתאהבים,

קוקטייל ההורמונים שמגיע למוח מעורר את החיוניות הנפלאה שבנו

ואנחנו בריאים יותר ושמחים יותר

אותו אדם אם הוא פוקח את עיניו ורואה משהו מפחיד -

שום דבר לא יזיז אותו משמחת החיים בה הוא שרוי.

אז איך מייצרים מצב שלא תלוי בהתאהבות

ומאפשר למערך ההורמונלי להשאיר אותנו נוכחים ושמחים?

לכולנו כמיהות דומות,

לחיבור, לשקט, לאהבה, לשמחה...

לו כל אחד מאתנו היה חי בנוכחות ובמודעות

הכדור שלנו היה משתנה בין לילה

אבל... 

עד שנשנה את התכנות בתת המודע שלנו

נישאר קורבנות של התכנות

ולא היוצרים של חיינו..

ברגע שמבינים את זה -

שיש לנו פה בחירה!

אנחנו יכולים להמשיך לפעול על פי אותו התכנות,

או 

שאנחנו יכולים לשכתב אותו, 

לחיות על פי הרצונות והתשוקות שלנו

ולקחת את הכוח בחזרה לידיים שלנו

וזהו היעוד שלנו.

כך מסיים דר' ברוס ליפטון מדען וכותב רבי מכר כמו "הביולוגיה של האמונה"

את הסרטון הזה ומוסיף -

בעזרת הידע של הפיסיקה החדשה - פיסיקת הקוונטים,

אנחנו יכולים לייצר לנו גן עדן עלי אדמות

ופה אני מוסיפה

שבעזרת הכלים בהם אני משתמשת,

יש לנו גישה ישירה לתכנים בתת מודע,

ויכולת מיידית באופן מפתיע להחליף אותם,

כך שנוכל לצאת מהרגלים אישיים וזוגיים 

שלא משרתים אותנו עוד

ולחיות בגן עדן עלי אדמות.

לחיים טובים!

אמן!

פה בשבילך במגוון דרכים להגיע לשם

בין אם בפגישות אישיות, (לחצי כאן ותגיעי ישר לתיבת המייל של, כתבי לי ונתאם)

או בתהליך זוגי (אינטנסיבי או בתדירות שבועית, (פרטים בלחיצה כאן)

או בהדרכות מוקלטות (כמו זו שבלחיצה כאן)  שבמחיר סמלי מלמדת אותך כל מה שצריך לדעת על כעס,כולל תהליך שמוביל לבשלות רגשית לשינוי.

גלית אליאס

מומחית בהחזרת אהבות למקומן

ובראש ובראשונה זו שממך אליך

קישור לסרטון ביוטיוב נמצא בלחיצה כאן

"זה רק עניין של זמן עד שהוא שוב יבגוד..."

הרומן האחרון שלו היה הקש ששבר,

 - "לא עוד (!)" - 

היא אמרה לי בשיחה שהקדימה לתהליך שעברנו -

"אם הוא לא עושה שינוי אמיתי,

אני לא נשארת..."

- "השאלה היא אם הוא מוכן,

כי אם לא, זה חבל על הזמן של כולנו..." - עניתי אני

והיא מיד השיבה בחיוב:

"הפעם, לראשונה מזה 22 שנות נישואינו

הוא מוכן לבוא לטיפול."

היום, כחצי שנה אחרי התהליך האינטנסיבי שעשינו

נפגשנו שוב,

כי היא { - לא מצליחה לתת בו אמון.

שוב ושוב עולים הספקות,

מחשבות מטרידות מתרוצצות 

כאלה שלא מניחות לה לישון בשקט

וגם כשהיא קמה - 

נשארות כמו אבן שמונחת לה על הלב.

הוא } מצידו מצהיר על שינוי כיוון ברור

והתחייבות כלפי עצמו להיות נוכח בבית,

להיות כנה כלפי האישה - אִתה בחר שוב 

לחיות את שארית חייו בנאמנות.

בינינו, החששות שלה מוּבָנים,

שהרי שנים על גבי שנים חזרו עוד ועוד סיפורים כאלה

שבכל פעם שהאינטואיציה שלה דיברה -

היא גילתה שהיא מוצדקת,

היא כבר יודעת ומכירה כל נים ונים בהבעות פניו

כשהוא משקר, כשהוא מסתיר, כשהוא עם אחרת

ובכל פעם שהיא נזכרת, הכאב מפלח מחדש.

אך בעוד שלאורך השנים מתוך פחדיה

נשארה בתקווה (עיוורת) להתחלה חדשה,

הפעם היא מפוכחת והספק בועט ולא מניח

שוב ושוב היא { בשיטות חקירה שפיתחה

מצליבה מידע ודעתה לא נחה:

"שוב היית אתה בקשר (!)"  היא שמה סימן קריאה ולא שאלה

והוא כבר לא מצליח להרגיע..

הפעם המפגש שלנו היה אודותיה,

על מה קורה לה כשהמחשבות הללו מתרוצצות בראשה,

על מה היא עוברת כשהמועקה מכבידה עליה מבוקר עד ערב

אותה מועקה שהכבידה לה על בית החזה

מחזיקה בעיקר חוסר אונים וכאב נטישה

והעלתה זיכרון שחרוט בה מגיל 16

שנות העשרה לחייה היו מלווים במריבות של אמא ואבא

שמאד אהבו זה את זו אבל... כל הזמן רבו.

מריבות מתישות שאיימו לערער את עולמה

ואז.. 

שנתיים אח"כ... הם התגרשו

מצד אחד רעידת האדמה לה ציפתה הגיעה והחריבה

ומצד שני הגיע אתה שקט וביטחון -

כי כבר לא היה צורך בדריכות, בספק, אפשר היה לנוח

זה קרה. אמנם לא נעים. אבל וודאִי

השקט שאחרי הסערה

גם שזו השאירה חורבן...

לפחות הגיע השקט.

כך חוותה זאת כילדה

והיום - היא חווה בדיוק את אותה הדריכות,

אותה הדריכות שמספרת לה -

"אוטוטו זה קורה,

ממילא הוא יעזוב בסוף..."

אותה ציפייה שזה כבר ייגמר כדי שיגיע השקט,

כשכלל לא מתקיימת בסיפור הזה האפשרות 

שהם יישארו יחד בסופו של דבר

ואכן,

כשלא מתמירים חוויות שכאלה שחרוטות בנו,

הן הופכות לכמו מגנט,

הן מספרות לנו (באופן לא מודע ולרוב גם לא מילולי)

שמה שהיה הוא מה שיהיה..

ומובילות אותנו להתנהגויות שמקדמות

את אותו סוף ידוע מראש

אלא אם... (!!)

מתמירים ומחוללים שינוי עמוק בלא מודע.

כי כשאנחנו מעבדים את אותם תכנים רגשיים המוטבעים בנו,

נכנסות אפשרויות חדשות.

פתאום יש אפשרות לחוות ביטחון

בצורה אחרת מעזיבה/ נטישה

(שבאופן אבסורדי בפרשנות הילדית 

נטישה ובטחון - התחברו יחדיו)

יותר מזה,

פתאום הביטחון מתקיים בתוכה

בלי כל תלות במתקיים מחוצה לה,

נבנה חוסן פנימי שנוכח ומזמין לחיבור ממקום אחר

לא מהמקום שמחזיק חוסר אמון טוטאלי

בהחלט גם לא מהמקום שמחזיק אמון עיוור...

אלא מהמקום שנוכח בעיניים פקוחות

ובוחר לתת אמון בוגר 

~~~~~~~

כל פעם מחדש אני מתרגשת 

כשנחשף עוד אחד מהשקרים 

של הסיפורים הפנימיים האלה

שמנהלים לנו את החיים.

חשיפה שמאפשרת להתפכח מהם

ולחולל שינוי אמיתי במה שהיה עד כה 

ה "story of my life"

כך שהוא ממשיך לנקות את אותן האשליות

שמשכו אותו כל פעם מחדש לרומן כזה או אחר

והיא ממשיכה להתנקות מאותה הנבואה שמגשימה את עצמה

ש"ממילא זה לא יחזיק מעמד"

שבאה לידי ביטוי בהתנהלות חקרנית וחשדנית שמגבילה -

איך לא? בדיוק את אותה אשליית חופש 

שהסיפור הישן שלו סיפר לו שהוא שימצא ברומן הבא..

וזה הלופ שבו היו שבויים 

כל עוד הסיפורים הילדיים ניהלו אותם באופן לא מודע.

ככל שכל אחד מהם משחרר את עצמו מהלופ,

הם יכולים להעמיק ולהתמסר לחיבור אמיתי ואוהב.

אמן!

פה בשבילכם במגוון דרכים 

בין אם בפגישות אישיות, (לחצי כאן ותגיעי ישר לתיבת המייל של, כתבי לי ונתאם)

או בתהליך זוגי (אינטנסיבי או בתדירות שבועית, (פרטים בלחיצה כאן)

או בהדרכות מוקלטות (כמו זו שבלחיצה כאן)  שבמחיר סמלי מלמדת אותך כל מה שצריך לדעת על כעס,כולל תהליך שמוביל לבשלות רגשית לשינוי.

גלית אליאס

מומחית בהחזרת אהבות למקומן

ובראש ובראשונה זו שממך אליך

 

למה אנחנו נמשכים דווקא לטיפוסים מסוימים ולא לאחרים? (גם אם הם "מושלמים")

והנה התשובה של דר' Saida Desilets

ותוספת שלי מנקודת המבט האימגוית בסוף:

אז מה היא  תשוקה?

דר' סיידה מתחילה בלהגדיר אותה:

תשוקה הינה כוח טבע עצמתי 

שמונע מתוך המוטיבציה להתפתחות,

כוח שמתקיים מראשית הקיום

ומשפיע בצורה משמעותית על חיינו פה על הכדור.

אפשר לראות את הכוח המניע הזה

בכל דבר סביבנו כמו למשל בכוחות הטבע הפורצים באביב

ואפשר להרגיש אותו גם בהתחלות חדשות -

עבודות חדשות, מקומות חדשים, בני זוג חדשים וכו'..

אבל - היא מדגישה - זה עמוק מזה,

הכוח המניע הה שמפעיל את הגוף שלנו באופן כה עצמתי

קשור לצמיחה שלנו,

ומגיע מעומקינו

כך שזהו מצפן מאד אמין עבורנו -

כשהיא מדברת - התשוקה.

וכאן - דר' סייידה מתכוונת לתשוקה העמוקה, האמיתית,

לא להשתוקקות רגעית לשוקולד למשל.

ישנם סוגים שונים של תשוקה - היא מוסיפה:

תשוקה לסקס, לאהבה, ליצירה משותפת, לחיבור, לשגשוג

וכן תשוקה להעניק ולתרום,

השאלה מתייחסת לתשוקה במובן המיני,

התשוקה במובן של ארוס ולזו היא משיבה:

אנחנו מתורבתים לרצות את מה שאנחנו רוצים

זה מאד תרבותי, או תלוי מקום,

כך שלפעמים מה שאנחנו משתוקקים לו

הוא מה שגדלנו ללמוד שהוא ראוי להיות נחשק

ולא בהכרח נובע מתשוקתנו האותנטית.

אבל אם נעמיק מעבר להתניות התרבותיות

וככל שאנחנו לוקחים בעלות על חיינו 

ומנקים את אותן ההטבעות התרבותיות,

ככל שאנחנו יותר בקשר עם עצמנו

נוכל להבחין בקולות התשוקה האותנטית שלנו.

תשוקה מינית היא משהו שאי אפשר לביית,

אי אפשר ללמד,

זה לא עובד כך,

תשוקה מינית היא מאד ראשונית,

כאשר יש משהו מאד עמוק ובסיסי 

שמניע אותנו להשתוקק לאחד ולא לאחר

וזה מאד ייחודי לכל אחד מאתנו,

הדבר שיעורר את הארוס אצל אחד

לא בהכרח יעורר אותו אצל אחר

אם כן - היא מדייקת -

השאלה הנכונה תהיה:

מהו הדבר שאליו אנחנו משתוקקים באמת?

(על פני: "מיהם האנשים אליהם נימשך?")

וזהו משהו שנוכל לחקור אותו-

מהו הדבר שכשאני נוכחת בו, מדליק אותי?

זה יכול להיות אצל אנשים אחרים,

ויכול להיות בכלל, כמו מוסיקה, טבע, וכו'..

לפעמים זוהי 

אותנטיות, 

צחוק וכיף, 

נוכחות,

לפעמים זה משהו פיזי שמושך ומדליק אותך לכאורה בלי סיבה ברורה

ככל שאנחנו מנקים את ההתניות החברתיות

נוכל להיות יותר אותנטיות עם מה מדליק אותנו,

ולרוב זה יהיה פחות משהו חיצוני

ככל שאנחנו מעמיקות לחיבור אל עצמנו

תשוקה תמיד מזמינה אותנו ללמוד עוד על עצמנו,

כך כל פעם שמשהו מדליק אותך,

זוהי הזדמנות לבדוק-

רגע, מהי המהות פה שכל כך הדליקה אותי?

זה לא אומר שצריך לעשות סקס עם כל אחד,

אלא להבחין וללמוד על עצמך

ופה אוסיף את הנחת הבסיס של האימגו,

שאומרת שאנחנו נימשך אל אותם הטיפוסים

שבאיזה שהוא אופן יזכירו לנו מקומות לא פתורים של עצמנו

מ 3 סיבות שורש -

אחת מהן - היא הרלוונטית לנו

באשר למה שיעורר את התשוקה -

כשמישהו מקסים אותי - ואני נדלקת -

מה שיקסים אותי יהיה (בין היתר)

אותם החלקים שאצלו כל כך זורחים ובולטים

ואצלי - קפואים ונמצאים במחשכים,

זה המקום להדגיש - 

שלא רק שזה לא אומר שאין לי איכויות אלה -

להיפך - זה רק מזכיר לי שהן קיימות בתוכי

וגם אם אני לא מודעת לכך ואני בטוחה שאין לי מהן,

הסיבה שנמשכתי אליהן - מעידה על קיומן בתוכי.

"הוא כזה מדהים כשהוא חופשי כל כך" 

היא נמשכת "אליו", וזה ממיס ומקסים אותה כל כך

רק בגלל שיש בתוכה אותה איכות של חופש

שנאלצה לאורך חייה להחניק 

והיא כל כך מתגעגעת אליה

זאת אומרת שאותם הדברים אליהם היא נמשכת בו,

אותן האיכויות שהקסימו אותה,

הן אלה החבויות בתוכה וצמאות להתעורר,

זהו הגעגוע שלה אל אותם החלקים

שמדבר דרך התשוקה אליו

וזוהי הזדמנות פז עבורה לצמוח לאני השלם שהיא

ברור...

שלאחר שאנחנו מתחייבים זה לזו,

בדיוק אותן האיכויות אליהן נמשכנו...

הופכות להיות הכי מעצבנות עבורנו,

כי הרי לא סתם הקפאנו אותן -

קיבלנו (לרוב מהורינו)  את המסר ש"ככה לא מתנהגים"

אז לאחר שאדי ההתאהבות מתפוגגים, 

היא מתחילה לשמוע את אותם הקולות שהובילו אותה להקפיא אותן

ואף להשמיע אותם...

ושוב היא הלכה לעצמה לאיבוד..

אבל... (!!)

איזה מזל שהם רבים על זה (!)

"איך אתה מרשה לעצמך לעשות כל הזמן מה שאתה רוצה???"

היא תגיד לו בצורה גלויה או סמויה כל הזמן

והוא מצידו יכעס עליה שהיא כל הזמן "מקטינה אותו"

או "כובלת אותו"..

כשאנחנו מבינים שהמריבות שלנו הן רק תזכורת

לאותם מאבקים פנימיים בתוכנו,

וזוהי קריאה של הפנים שלנו לחזור להיות שלם....

או... אז (!)

הכל יכול להיראות אחרת.

כי אז... 

היא יכולה לשחרר את אותן ההתניות שהקפיאו את החופש שלה להיות מי שהיא

(כשבחרה להיות מרצה ולהיענות למסר מהוריה)

והוא יכול לחזור למקום המאוזן שלו 

(כי גם הוא קיבל כנראה את אותו המסר בעודף או חוסר של חופש

אלא שבחר להתמרד מולו)

כך ששניהם נמצאים רחוקים מהמקום המאוזן והשלם שלהם

והמאבק הזה - כשמסתכלים עליו כך -

יכול להיות הסמן והתזכורת עבור שניהם לחזרה למרכז,

לדיוק לאני האותנטי הנקי יותר ויותר מההתניות,

זה שנמצא מתחת ל"קליפות".

ככל כשמצליחים - במקום להילחם זה בזו -

להפנות את תשומת הלב פנימה ולעשות שלום פנימי -

אז קורה הקסם -

גם כל אחד צומח להיות הנפלא שהוא

וגם - מתמוססים ומתאדים המאבקים.

לא... זה לא תמיד פשוט,

וכן.. זהו תהליך

במיוחד מכיוון שכוחות האגו יגררו אותנו

ל"טוב" מול "רע"

וישאירו אותנו בעמדת הקורבן

שתלויה ב"מה שאת/ה עושה לי"

למרות ש...

זה ממש ממש לא חייב להישאר כך (!)

אז..

אם בתחילת הקשר שלכם היתה תשוקה 

ואם אתם רוצים לעלות את המדרגה הזו

(שהינה אגב בלתי נמנעת)

אני פה בשביל להזכיר:

יש דרך שמובילה ישר לשם!

היא דורשת כנות ומוטיבציה לצמיחה,

היא דורשת נכונות ורצון לגדול

ויחד עם זאת היא מתגמלת בהרבה מעבר לכך

כי כל חווית החיים שונה שם

כשעולים את המדרגה הזו.

נכון, שרוב הזוגות נשארים תקועים בה -

ומערכות היחסים סביבנו ברובן

רוויות מריבות ומאבקי הכוח

בין אם קולניים ובין אם קרים ושקטים

אבל...

כאמור, זה ממש לא חייב להישאר כך!

יש דרך נפלאה שמובילה אותנו מעלה

ואז - כפי שדר' הנדריקס אומר -

במקום להיפתר מבן הזוג ולהישאר עם הבעיות

נוכל להיפתר מהבעיות ולהישאר עם אותו בן זוג ❣❣

פה בשבילכם

במגוון דרכים להגיע לשם

בין אם בפגישות אישיות, (לחצי כאן ותגיעי ישר לתיבת המייל של, כתבי לי ונתאם)

או בתהליך זוגי (אינטנסיבי או בתדירות שבועית, (פרטים בלחיצה כאן)

או בהדרכות מוקלטות (כמו זו שבלחיצה כאן)  שבמחיר סמלי מלמדת אותך כל מה שצריך לדעת על כעס,כולל תהליך שמוביל לבשלות רגשית לשינוי.

גלית אליאס

מומחית בהחזרת אהבות למקומן

ובראש ובראשונה זו שממך אליך.

נ.ב

כן.. זה הזמן להיזכר -

מה אהבת בו/בה בהתחלה שכל כך הקסים אותך?,

להתרגל לרעיון שהאיכות הזו חבויה בתוכך (!)

ואט אט למצוא את הדרך להפשיר אותה..

איך ניתן להחליש תגובתיות? (תרגיל בפנים)

מה בעצם קורה לנו כשאנחנו תגובתיים?

ויותר חשוב מזה... -

איך נוכל להחליש את התגובתיות הזו?

הרגע הזה שפתאום כולך הופך לקפיץ דרוך,

העיניים יורות חיצים,

מהפה נשלפות אמירות קשות,

בווליום גבוה -

וגם אם הקפיצות הזו דרוכה בשתיקה רועמת -

בכל מקרה אנחנו כמו חתול מקומר גב

והמערכת שלנו "מוכנה למלחמה"

בין אם היא יוצאת אליה 

ובין אם היא נשארת בהיכון...

לכל אחד מאתנו הטריגר שלו,

יש מן הסתם מיני טריגרים אבל לכל אחד מאתנו

יש את זה היחיד והמיוחד שלו

שכשהוא מופיע- בום!

זה קורה...

למשל, מי שכילד חווה שמתעלמים ממנו,

עשוי כבוגר להידרך בשברירי שנייה

בכל פעם שיפרש מהסביבה -

גם אם בצורה לא מודעת - התעלמות 

ולהגיב מתוך אותם דגמים הישרדותיים

שפיתח אז.

כל עוד אנחנו לא מעבדים את האישיו הזה

לא משנה כמה הבטחות לשינוי התנהגות נפזר,

בפעם הבאה שזה יקרה

סביר להניח שאותו האוטומט יופעל.

זה בכלל "לא בידיים שלנו"

זו מן מערכת אחורית שבאה להגן עלינו

מהסכנה (לכאורה) שהופיעה.

כמובן שהדפוסים ההישרדותיים הללו

לא באמת מגנים מפני הסכנה

אלא רק מחמירים את המצב

ומנציחים את חווית ההתעלמות..

לכן כל כך חשוב לנו

להבין מה בעצם קורה לנו שם-

כשאנחנו תגובתיים -

ולעבד את התכנים הללו 

כדי להיות פחות ופחות תגובתיים

ובעיקר...

כדי לחוות נראות ורווחה.

אז מה קורה לנו שם?

לפני כעשור נערך מחקר

שמאיר ומאפשר לנו הבנה ובהירות בנושא:

כילדים, ובמיוחד כתינוקות, 

אנחנו זקוקים למווסת טוב - נוכחות אם ואב.

כשנוכחים עבורנו - הכל בסדר. אנחנו בטוחים.

אלא שמידי פעם (במקרה הטוב) הם לא נוכחים

ואז... נשבר לנו הרצף - מתערער הביטחון.

ככל שהנוכחות הזו חסרה לנו כתינוקות,

כך הביטחון מעורער,

אנחנו מוצפים רגשית

ומתקבעת בנו חווית דחייה/ נטישה/ חוסר אמון,

חוסק ביטחון וחוסר אונים.

בנוסף,

כדרך להתמודד עם אלה - נבנים בנו 

הרגלים הישרדותיים - דפוסי התנהגות

שלכאורה מגנים עלינו

ואולי הם אכן כאלה כשאנחנו ילדים,

אך כבוגרים רק מנציחים את התסכול.

כשצופים בסרטון הזה:

אפשר לראות מה קורה לילד כשהאב נעלם -

בין אם הוא מפנה את המבט ופניו נעלמים לילד

ובין אם הוא נעלם רגשית כשאינו מגיב לילד

אפשר להבחין בחילופי הרגשות שעולים בו:

מפגיעה ועלבון

לחרדה ופחד

לכעס (הילד רוקע בידיו)

ואז לדכדוך עד כדי יאוש.

בהמשך עשויה להגיע בושה מתוך הפרשנות האוטומטית

ש"אם אבא לא אתי כנראה שמשהו בי לא בסדר".

לצערנו כל אחד מאתנו חווה 

במידה כזו או אחרת חוסר נוכחות הורית

ומה שקורה כשאנחנו מוצפים,

נוצר מעין "בלנדר" ובו מעורבבים כל הרגשות הללו יחד

כשעוצמת התגובתיות שלנו

מגיעה מן הערבוב הזה

ככל שנפריד בין הקולות הללו:

בין הקול הפגוע והנעלב,

לקול החרד,

לקול הכועס,

לקול המדוכדך,

לקול המבוייש,

ככל שניתן לכל אחד מהם להשמיע את עצמו,

לבטא את התסכול,

כך תוכל להשתחרר מאתנו

אנרגיה שכלואה בנו מאז

כך נוכל להתחבר לליבה -

ולהגיב מתוך הבוגר היציב שאנחנו

שבוחר איך להגיב.

כשהאנרגיה לכודה -

אין לנו גישה לליבה

ומאחר והחכמה והאינטליגנציה הגופנית שלרשותנו

נמצאות בליבה -

כשאין לנו גישה אליה -

אין לנו אפשרות בחירה

והבלנדר "מפעיל אותנו".

לרוב, הטריגרים שמפעילים אותנו 

חוזרים על עצמם

וקשורים למשהו היסטורי בביוגרפיה שלנו.

התגובה ההישרדותית -

איננה מי שאנחנו באמת

אלא ביטוי של 5 הקולות הילדיים הללו

שכלואים בתוכנו.

ככל שניתן להם ביטוי - בינינו לבין עצמנו,

ככל שנהיה אתם בקשר,

בחמלה, באהבה,

כך נוכל לשחרר את המונולוגים הכואבים ההם

ו ל ה ר ג ע.

הפגיעות - תתרכך 

החרדה - תוכל להפוך לביטחון,

הכעס - יותמר לתשוקה

הדיכדוך - יהפוך למוכנות להסתכן בחיים

והבושה תהפוך לאומץ

אז נוכל להתנהל מתוך יותר ויותר ביטחון ואמון

ומהמקום הבוגר להגיב בבחירה

ולקיים מערכות יחסים מהנות יותר

תרגיל:

היזכר/י בסיטואציה בה הגבת באופן תגובתי.

סיטואציה שקשה לך ואולי -

אפשר לזהות שחוזרת על עצמה.

אפשר/י לזיכרון להיות

ועכשיו בלי לחשוב יותר מידי

תן/ני לקולות האלה ביטוי:

הקול הפגוע שבי אומר: ................

הקול החרד שבי אומר: .................

הקול הכועס שבי אומר: ................

הקול המדוכדך שבי אומר: .............

הקול המבויש שבי אומר: ...............

תוך כדי מתן ביטוי לקולות 

עד שהם מסיימים את דברם, 

ניתן להבחין בתחושות בגוף,

ברגשות נוספים שעולים, ולתת להם לעלות ולהתפוגג,

במחשבות שעוברות בראש, לתת להן ביטוי בכתיבה

ובדימויים אם עולים לצד כל אלה

נוכחות והיווכחות בתכנים הצפים,

תוך חיבוק והכלה לילד/ה שעלה

מאפשים לאותה אנרגיה כלואה להתפרק

מה שעשוי להתבטא בהקלה מיידית 

ובהמשך - 

בתגובתיות מופחתת אם בכלל תהיה,

בפעם הבאה שאותו הטריגר יופיע.

בהצלחה!

לחיי הליבה הפועמת בתוכנו

זו שיודעת שאנחנו נפלאים 

וראויים לאהבה מעצם היותנו,

זו שכשאנחנו בחיבור אליה-

מזכירה לנו את האפשרות לחיות את החיים במלואם.

אמן ❤

גלית אליאס

מומחית בהחזרת אהבות למקומן

ובראש ובראשונה זו שממך אליך!

הכתוב מבוסס על תכנים שהועברו בסדנה למטפלי אימגו "משבר לתיקון" על ידי אורלי ורמן וליאורה גרינהאוס.

איך להיעזר בקורונה כדי לשחרר דפוסים תפוסים?

אפשר לומר על  התקופה הזו, 

ששוטפת אותנו בגל השני -

כמו גם בגל הראשון של הקורונה -

הרבה דברים

ולהתייחס אליה במיני נקודות מבט,

זו שאני רוצה להביא -

היא זו שאני נוכחת בה בעיקר -

והיא - איך הגלים הללו וההשלכות שלהם 

(סגר/ מגבלות/ מסיכות/ הקטנת מגע...)

הם כמו מגבר עוצמתי למקומות הלא פתורים שלנו -

כל אחד לאלה שלו.

אם בני הזוג שלנו והאנשים שסביבנו

גם הם סוג של מגבר לקולות הפנימיים שלנו,

מה שנקרא לרוב "משקפים לנו" את הפְּנִים שלנו,

אז המצב הקורוני הזה

עושה את זה בעוצמה גדולה פי 7,

רק שעם הקורונה זה יותר מתסכל...

כי זה פחות מְסָפֶּק להאשים אותה :-)

מצד אחד זה יותר מתסכל,

כשאין את מי להאשים...

אבל מצד שני - זה מאפשר לנו להיווכח בתכנים

והפעם באמת לשנות את המצב !!

לפתור את המקומות הלא פתורים בתוכנו,

למוסס הרגלים הישרדותיים שכבר לא משרתים אותנו

ולצאת מדפוסים שרק מקשים לנו על החיים

שכל עוד אנחנו שבויים בהם 

אנחנו מתנהלים דרכם על אוטומט.

מצבי קיצון כמו הקורונה הזו

מציפים אותם בווליום כה חזק

שזה כמעט לא אפשרי שלא להבחין בהם,

ולרוב גם לראות את האבסורד  

(- כי הרי ההרגלים ההישרדותיים

מספרים לנו שהם מצילים אותנו

אבל בעצם משמרים את התסכול 

ומובילים אותנו לשחזר אותו שוב ושוב)

ואז - כשאנחנו נוכחים בהרגל,

למצוא את הדרך לשינוי (!)

(גם אם היא דורשת סיוע/ הנחייה חיצונית)

הנה דוגמא:

היא { עלתה לארץ לבדה

ומאז חיה בגעגוע תמידי למשפחתה.

אמנם ייצרה הרבה חברויות כאן,

אך למרות זאת, המגבלות שהקורונה שמה

העלו ביתר שאת על פני השטח 

את חווית הבדידות שלה,

אותה הבדידות שהאמת... 

(כך נוכחה במהלך תהליך הריפוי)

היא הרגישה עוד כילדה,

כשלא הבינו אותה,

לא מספיק חיבקו,

לא תמיד ראו אותה...

אותה בדידות שהביאה עמה עצב עמוק,

רגשות שעד כה הצליחה להדחיק פנימה

ולהסתיר מעצמה למשל ע"י ריבוי החברויות שלה

והנה... באה הקורונה ומציפה בעוצמה כזו...

שאין לאן לברוח, 

אין לה אפשרות אחרת

מלפגוש אותם.

אז נכון, שכל עוד האוטומט מופעל -

היא מוצפת בהם, 

או במילים אחרות הילדה חסרת האונים שבה

משתלטת עליה והיא הבוגרת חווה את עצמה

בחוסר אונים, בודדה, ומוצפת בעצב

שמרגיש גדול ומאיים

אבל...

כשלקחנו את זה לריפוי,

היא יכלה לעשות את ההפרדה

בין הילדה שהיתה לבין הבוגרת שהיא היום:

בין הילדה שזו בדיוק היתה ההרגשה שלה,

ומעצם היותה חסרת אונים אז,

(כולנו חסרי אונים כילדים)

הדרך היחידה להתמודד עם העצב ההוא

היתה הצפה מחד והדחקה מאידך

לבין הבוגרת שאמנם לבדה בבידוד, 

אך - עכשיו - אחרי הריפוי -

איננה בודדה ובטח שלא חסרת אונים.

כי עכשיו, כשראתה את הילדה ההיא,

כשהרגיעה אותה

וחיבקה אותה עד... שיכלה להרגיש ביחד, אתה...

שאריות האמוציות הילדיות התחילו להתמוסס,

היא יכלה לחוש בהקלה גדולה בגוף,

לחוש רווחה ונחת ואפילו שמחה (!)

ולהיווכח בחווית האונים 

שמתקיימת בה - הבוגרת שהיא -

אותה חוויה שלא היתה לה נגישה 

כל עוד חוסר האונים הילדי הציף

~~~~~~~

לפעמים הסיפורים הילדיים מציפים אותנו

והם הקול היחידי שנשמע

ולפעמים זהו בליל קולות פנימי

שמנהל שיחות פנימיות -

חוזרות ונשנות, 

אבל... ללא כל תוחלת

אותי זה מפגיש עם הנטייה שלי "לדחוף"

או במילים אחרות לתת לקול של השכל

להשתלט ולהשתיק קולות פנימיים אחרים בתוכי

אותה נטייה שמובילה אותי הרבה פעמים -

(איך לא ?) לכיוון הלא מיטבי,

שמייצרת מאבקים ולא רק פנימיים

כי היא סוחפת אותי לדחוף גם אחרים לשם,

שלפעמים מהמקומות הלא פתורים שלהם

נוטים לְרָצוֹת ולהיסחף,

ריצוי שמחזיק בתוכו ויתור שהולך יד ביד עם מרמור

ואין צורך להוסיף פה מילים

בכדי להבין כמה לא נעימות הסיטואציות

כשהאבסורד הוא שהקול הדוחף הזה

מספר לי שככה יהיה לנו כיף...

היום, כשאני כבר בתהליך, בו 

אני ערה יותר ויותר לקולות השונים,

אני יכולה להבחין בדחף מחד

ובאי הנוחות שמתקיימת במקביל ובו זמנית בתוכי

אותה אי נוחות ששנים התעלמתי ממנה

כן, הנטייה הזו באה עם כְּלֵי טשטוש שונים

והרגלים שלא לטובתי 

כמו בין היתר להתעלם מהאינטואיציה שלי,

או להתעלם מקול הלב...

היום לשמחתי העירנות הזו

שמודגשת באינטנסיביות הקורונית

מאפשרת לי לעצור רגע את דהירת סוסי השכל,

לנשום ולהקשיב.

אז עולה פחד והתנגדות

ואני מרגיעה -

"זה לא אומר בהכרח שהכיוון יהיה הפוך"

אני אומרת לעצמי ומרגיעה את הצורך להשתיק

שלא רוצה שמישהו יעצור אותו...

"זה רק אומר להקשיב"

כי כשאני מקשיבה,

ולא, זה לא הכי פשוט - 

זה כמו לפתח הרגל חדש -

פתאום אני שומעת עוד קולות,

פתאום אני מתחברת לידיעה פנימית שמתקיימת בתוכי

לבהירות - מה הכי נכון לי,

מה הכי שלם לי

ונוצר בי שקט.

הקטע הוא שדווקא

כשאני מביאה את עצמי משם 

(בניגוד למקום הדוחף שמספר שזהו כוחו אבל מייצר את ההיפך -)

אני יכולה להזיז הרים

~~~~~~~~

זאת אומרת שהמצב האקוטי, האינטנסיבי הזה

שהקורונה דוחקת אותנו אליו

גם (ובמיוחד) כשאינו נעים,

יכול להיות בשירות הצמיחה האישית שלנו -

בשירות ההתפתחות

כשאנחנו מרימים את הראש

ושמים לב  - לפאתרנים בהם אנחנו מוּלָכִים,

לאי הנוחויות המתקיימות בתוכנו

וקוראות לנו להקשיב,

כי יש להן מידע שממש ממש חשוב עבורנו

ויכול לכוון אותנו ליציאה מהמבוך

הסבוך בו מושלות בנו התפיסות -

גם הרווחנו צמיחה 

כמו ייצרנו לנו מסלולים חדשים במוח

וגם התפוגג התסכול!

והיופי שיש דרכים שמובילות לשם

בפשטות ובקלות,

אחד הכלים שבהם אני משתמשת 

הוא כמו דרך המלך לשם

שבכל פעם מחדש אני נפעמת ביחד עם מי שמולי

מההקשרים שייצרו את הפלונטר

ומההתרגשות שעולה כשהוא נפרם

במיוחד בימים טרופים אלה,

חשוב לי לטעת את התקווה -

אפשר אחרת !

החיים יכולים להחוות כתענוג מתמשך

             

וזה קורה... הרבה יותר מהר

ממה שעולה בדמיונך :-)

פה בשבילך

גלית אליאס

מומחית בהחזרת אהבות למקומן,

בראש ושבראשונה זו שממך אליך ❤

"לא כל דבר שמפריע לי היום קשור לָיָלְדוּת שלנו..."

"... בואי נתעסק במה שקורה עכשיו,

מה שהיה מת,
העבר שייך לעבר, 

פָּאסֶה
בואי נחייה את היום..."

כמה פעמים שמעתי את המשפט הזה
שמביע את הרצון להתחיל מ ח ד ש,
לבוא ממקום נקי
ולהצליח לדבר,
להבין,
לחיות את החיים בקלילות...

אלא ש...

זה שאנחנו מפנים את הגב אל העבר,
מתעלמים מהמשקעים שהשאיר בנו
ומתנכרים לעולמנו הפנימי
לא באמת מָעלים ומשחרר אותנו מהרשמים
שהוטבעו בנו אז,

לא מהרגשות שנכלאו בתוכנו,
לא מהתחושות שמציקות בגוף,
לא מהתפיסות המחשבתיות שאימצנו אז
שלרוב אינן מספרות את האמת,
שלרוב מרחיקות אותנו מהמקום אליו אנחנו כמהים להגיע,
גם לא מהאמונות שאימצנו כתוצאה מרשמי העבר

ובטח שלא מדפוסי ההתנהגות ההישרדותיים

שסיגלנו לנו ומאגדים את כל אלה יחד.

אנחנו ממשיכים להיסחב עם המשקל הזה

גם אם נפנה לו עורף

יותר מזה,
ככל שנתעלם ונשים פלומבה על העבר
ככל שנתכחש לעולמנו הפנימי,
כך הוא יצטרך "לצעוק" חזק יותר כדי ש"נשמע"
כך נקבל עוד ועוד תזכורות מהחיים לאותם
מקומות לא פתורים בתוכנו ש... 

כן...
מקורם בעבר 

וליתר דיוק בתקופות בהן היינו חסרי אונים.

במילים אחרות ככל שנתעלם מהקולות הפנימיים

התסכול יחזור שוב ושוב ואולי אף יתגבר...

ולא.. זה לא קורה כדי לאמלל אותנו,
אלא כדי להזכיר לנו להקשיב,
כדי שנפנה את תשומת הלב פנימה,

נטה אוזן לצרכים הלא מסופקים

ונמלא אותם

וגם כדי שנשמע את התשובות

שממילא נמצאות בתוכנו,

הלב שלנו חכם ויודע,

פשוט ערפל התפיסות מסתיר מאתנו 

את הידע והחכמה שבתוכנו.

כך שלמרות שלא תמיד זה קל,

ככל שניתן לעולמנו הפנימי - 

תחושות, רגשות, מחשבות ואמונות - 

להיות, "לְדָבֶּר",
ככל שנסכים לחוות אותם שוב ולשהות אתם -

והפעם מנקודת המבט של הבוגר הפנימי, 

שכשהוא "מחזיק" את הילד ההוא
ו"עוזר לו" להכיל,

מאפשר לו לחוש קבלה, אהבה ובטחון -
כך נאפשר לטרנספורמציה להתחולל

המקומות הפגועים עוברים ריפוי

והרשמים שהוטבעו  בגוף יכולים להשתחרר.

אז... 

באמת נוכל לשים לב 

שהתסכול מופיע פחות ופחות בחיינו. 

~~~~~~~~

זאת אומרת 

שכל מצב בו אני מגיבה אמוציונלית
לרוב יסתיר סיפור ילדי
שְאָז... כשהיינו חסרי אונים

כאב כל כך, הציף רגשית 

ובנה סביבו הרגל הישרדותי כתגובה -

הרגל שלכאורה מגן עלינו אך למעשה משאיר אותנו בבִּיצָה

למשל 
בכל פעם שאני מפרשת 

התנהגות של מישהו כהתעלמות ממני -
אני מוצפת רגשית,
מתפרצת ממני אוטומטית צעקה 

בכעס שמגן עלי (לכאורה)

מפני הרגשות הקשים שתחתיו 

כמו עלבון, אשמה, בושה, תסכול..
ועולה בי במודע או שלא במודע

אותה אמונה פנימית וכואבת שאני לא מספיק

זה הדגם ההישרדותי שלי
הוא מספר לי שהוא מציל אותי,
ש(לכאורה) כך יתייחסו אלי,
שכך אני מוגנת מהתעלמות (??)
והכעס... בא לתבוע את היחס לו אני צמאה

מן הסתם ההיפך קורה...

וכדי לשנות את המצב,

גם אם אגיד שוב ושוב-

עזוב, מה שהיה היה,

בוא נתחיל מ ה ת ח ל ה...

סביר להניח שאמצא את עצמי 

בדיוק עם אותה התגובה

גם בפעם הבאה,

עד ש... ארפא את פצע ההתעלמות שבתוכי,

לפחות במסה קריטית של ריפוי.

ונכון שבתחילת הדרך,

כשאני רק מבינה את זה בשכל,
אני עשויה לגלות שההרגל ההישרדותי חזק ממני 

ולמצוא את עצמי ממשיכה לצעוק בלי שליטה

כשאני חווה התעלמות 

אפילו אם אני רוצה להפסיק לצעוק...

אבל, 

ככל שאפגוש את הילדה
ואת הכאב שלה,
ממקום מחבק, רואה, מקבל ומכיל
ככל שאראה אותה 

(ובכך אעניק לה ממני את ההיפך מהתעלמות)
כך יתמוסס הדגם כולו,
יתפנו רגשות קשים, 

ישתחררו תחושות ולחצים מהגוף, 

תהיה התפכחות מהתפיסות השגויות 

ותתחולל התמרה של האמונות
לכאלה שמשרתות אותי.

אז, פחות ופחות אחווה התעלמות

ואוכל לשים לב שבאותן הסיטואציות 

בהן נשלפה ממני התגובה האוטומטית ההיא,

אני מגיבה אחרת, בבחירה,

ולא רק שאני לא צועקת,

אני כלל לא חווה את כאב ההתעלמות...

זאת אומרת שככל שנשאיר 

את מה שהיה מאחורינו (או יותר נכון בעומקינו) 

ונתכחש לו
הוא למעשה ימשיך להתקיים בתוכנו
ואנחנו נמשיך להתנהל בעיוורון 

בתוך אשליית התפיסה וההרגל שסיגלנו כילדים.

לעומת זאת ככל שנסכים לפגוש...
ככל שנרפא את המקומות הילדיים בנו,
כך נחווה יותר רווחה,
כך נוכל לבחור איך להגיב,
כך נוכל להביא סקרנות במקום שיפוט
ולחוות יותר ויותר קבלה ואהבה

לעצמנו ולאהובינו

אבל... אופס..
איך נדע לעשות זאת?

הרי אנחנו שבויים בתפיסה...

למעשה,

כל פעם שעולה תסכול
בין אם זה בן הזוג שמעלה אותו,
או מישהו אחר,
או חוסר סיפוק מעצמי,
כל אחד מאלה יהיה שער נפלא לריפוי

נכון...
זה עשוי להיות מפחיד
ואולי גם לא ברור איך בדיוק...
שהרי התפיסות מקשות עלינו 

כשאנחנו שבויים שלהן ומשאירות אותנו בערפל..

נדרש מישהו "שיודע את הדרך"

שילווה אותנו לדרך המלך שלנו

הבשורה המשמחת היא

שבשביל זה אני פה ❣

במגוון דרכים:

• בין אם בפגישות אישיות, (לחצי כאן ותגיעי ישר לתיבת המייל של, כתבי לי ונתאם)
• או בתהליך זוגי (אינטנסיבי או בתדירות שבועית, (פרטים בלחיצה כאן)
• או בהדרכות מוקלטות (כמו זו שבלחיצה כאן)  שבמחיר סמלי מלמדת אותך כל מה שצריך לדעת על כעס,כולל תהליך שמוביל לבשלות רגשית לשינוי.

פה בשבילך 

אם זה הזמן עבורך

לעבד את אותם התכנים ההישרדותיים

שלא מאפשרים לך להעמיק את החיבור -

לראות ולהיראות,

להשמיע ולהקשיב מתוך כבוד הדדי

גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן

ובראש ובראשונה זו שממני אלי.

מיאוס! זה מה שאני מרגיש כלפיה

זה מה שהוא אמר לי כשהתחילה הפגישה,

"כשאתה אומר שנמאס לך ממנה למה אתה מתכוון?" שאלתי

והוא מיד תיקן אותי בטון נחרץ:

"זה לא שנמאס לי, זה הרבה יותר מזה,

אני חש מיאוס כלפיה !!

וככל שהיא מנסה לרצות אותי יותר,

ככה המיאוס שלי ממנה גדל...

ואז אני ממש מרגיש אשם... מה לא בסדר בי?

למה אני לא מצליח לאהוב אותה?"

(האמת היא שגם אם היתה מגיבה בצורה הפוכה

ומתרחקת ממנו ככל שחש במיאוס כלפיה -

גם זה היה עשוי להוביל להעצמת המיאוס

תגובות ה Fים - Fight/ Flight/ Freeze-

כולן משמרות אותנו בתוך המלחמה)

והאמת היא שבתודעת ההשלכה בה אנו חיים,

המצב הזה לא נדיר

ולא מעט בני זוג חיים ביחד

כשהם - אם למשך זמן קצר ואם באופן תמידי -

חשים מיאוס זה כלפי זה,

ממה זה נובע?

ואיך אפשר לשנות את המצב?

אופס, אולי תפסת אותי על חם,

כשבעצם עניתי עוד לפני ששאלתי את השאלה -

נכון...

(גם) מצבים כאלה נובעים מתפיסת החיים שמתקיימת

כשאנחנו בתודעה ההשלכתית -

זו שמספרת לך שמה שבחוץ אשם במה שקורה לך,

זו שמספרת לך שהחוץ מדהים!

וגם... זו שמספרת לך שהחוץ "דוחה"/ "מאוס"

כשלמעשה, החוץ כלל איננו העיקר

וכל עוד אנחנו נותנים לו את מירב תשומת הלב -

(כן...זה לגמרי מה שקורה לנו כשאנחנו בתודעה השלכתית) -

פספסנו את הפואנטה ואנחנו ממשיכים להתחפר (ולריב)

לעומת זאת, ככל שנזכור לעשות U-turn

ולהחזיר את תשומת הלב פנימה -

אנחנו בדרך הנכונה -

גם לרווחה אישית וגם לזוגית.

~~~~

ישנן 3 סיבות שורש למאבקים בין בני זוג

ושלושתן קשורות אל הפְּנִים:

האחת קשורה ל"אני האבוד" שלי:

כשבן הזוג מרשה לעצמו להתנהג באותו האופן

בו אני נאלצתי לאלף את עצמי לא להתנהג

למרות שלא פעם רציתי...

כשהוא מעז להתנהג כך - זה מרתיח אותי (!)

כל עוד אני בתודעה השלכתית כמובן

ולא רק שאני כועסת ואנחנו רבים על זה...

אני גם מתרחקת יותר ויותר מאותם החלקים

ומפספסת את ההזדמנות לצמוח לגדולה שאני

השנייה קשורה ל"אני המוכחש" שלי

כשבן הזוג מתנהג באופנים שנתפסים פחות "סקסיים"

שזכו לגנאי ונחשבים לא ראויים

ולכן נאלצתי לאורך הילדות להחניק אותם

אבל עדיין - הם חלקים שלי, מוכחשים אבל שלי,

אז בכל פעם שבן הזוג ינהג כך -

זה יגעיל אותי! ויעלה בי מיאוס איימים (!!)

כשאני מנסה (לשווא) להרחיק אותם ממני על ידי הרחקת בן הזוג.

(ושוב, ככל שאני בתודעה השלכתית, נריב על זה

ואני אשאר מנותקת מהחלקים שלי שלא לטובתי הגבוהה)

והשלישית קשורה למקומות לא פתורים מהילדות

שבן הזוג מזכיר לי אותם בהתנהגויות שלו

ועולה בי כאב גדול כשזה קורה.

כן... אני אמשך למי שכך ינהג, 

כי תת המודע שלנו ימשוך אותנו לאהבה מוכרת

לטובתנו העליונה כדי שנוכל לרפא את הכאב ההוא.

כמובן - ככל שאנחנו שבויים בתודעה ההשלכתית

אנחנו רק רבים על זה ורחוקים מהריפוי,

אבל (!!)

כשאנחנו עושים  U-turn

מביאים  את תשומת הלב פנימה -

ובודקים - רגע, למה זה כל כך קשה לי?

למה המיאוס (למשל) כל כך מסעיר אותי?

אנחנו יכולים להבין איזה חלק התעורר בתוכנו

ולהפנות אליו את תשומת הלב לריפוי

במקום להאשים את בן הזוג שעורר אותו.

~~~~~

זאת אומרת שכשהוא } מואס בה {

בעצם היא מזכירה לו משהו שקשה לו להכיל.

וזה אומר שיש איזהשהוא תמהיל מתוך 3 הסיבות הנ"ל.

כי בעצם היא מזכירה לו תכונות שהוא מתכחש להן/ איבד

וגם את הכאב ההוא שגרם לו להתכחש להן/ לאבד

וזה - מאחר ואף אחד לא לימד אותנו

עד שנלמד להכיל -

מורגש במערכת שלנו כבלתי ניתן להכלה

~~~~~~

זאת אומרת שהשלב הראשון יהיה לעשות את ההפרדה

בין מי שהיא, לבין מה שהיא מעוררת בך

שלב שהוא בעיקר מנטלי, אם כי עשוי להיות אמוציונלי.

והשלב השני יהיה לעבור ריפוי שהינו בעיקר רגשי

לאותם החלקים הפגועים, לאותו הכאב שמתעורר בו

בכל פעם שהיא (למשל) מעדיפה לישון

כי הוא כילד לא יכל להרשות לעצמו לישון

הוא היה חייב להוכיח שהוא ראוי.

אל מול הוריו שזנחו ולא היו שם בשבילו,

וגם אל מול החברים בפנימייה בה גדל

היה צריך להוכיח כל הזמן שהוא מספיק טוב

ולכן שינה נתפסת אצלו כסכנה

כשעשינו את ההפרדה בין השינה שלה

לכאב שעולה בו, לתפיסות  

ולהרגלים ההישרדותיים שהתקבעו בו מאז,

הוא יכל לזהות את ההטעיה המניפולטיבית

ואת מה שמסתתר מתחת למיאוס -

ילד קטן שזקוק לחיבוק וקבלה

לשמחה במי שהוא בדיוק איך שהוא.

ועכשיו ממרומי בגרותו - 

מנקודת המבט של האב הפנימי שהוא לחלקיו הילדיים -

יכל למלא את עצמו באותה קבלה ואהבה ללא תנאי

ממנו אליו.

עכשיו היא "משוחררת לישון"

אין בו כבר מיאוס כלפיה,

כי נוצרה הפרדה בין השינה שלה לתפיסות שלו

והתמרה של המסרים הלא מודעים בו סביב שינה.

הקסם שבדבר הוא שעכשיו -

כשיש ממנו פחות התנגדות -

(שהתבטאה במיאוס גם אם היה לא מדובר)

היא כבר הרבה פחות ישנה... :-)

מנפלאות תהליכי הריפוי ❤

ככל שנזכור 

(נכון, בהתחלה זה יהיה רטרואקטיבית)

שכל מה שמתעורר בתוכנו 

שייך לנו (!!) -

גם אם (וברור שכך מן הסתם)

משהו חיצוני עורר אותו,

ככל שנזכור שהמשהו החיצוני הזה הוא רק הטריגר

ובעצם העיקר הוא עולמנו הפנימי שהשמיע את דברו,

וצריך אותנו

ככל שנצליח להבחין בצורך הילדי המתקיים שם

ולמלא אותו

כך אנחנו על דרך המלך לשחרור מכבלי התודעה ההשלכתית

שמה לעשות... 

עדיין היא זו המתקיימת במסה קריטית בעולם..

כך נוכל להיות יותר ויותר השלמים שאנחנו,

כך נחווה יותר ויותר רווחה,

כך גם הזוגיות שלנו תהיה הרבה יותר מכבדת

ומלאה ברכות, הקשבה ואהבה

אמן!

אני פה בשבילך 

במגוון דרכים:

• בין אם בפגישות אישיות, (לחצי כאן ותגיעי ישר לתיבת המייל של, כתבי לי ונתאם)
• או בתהליך זוגי (אינטנסיבי או בתדירות שבועית, (פרטים בלחיצה כאן)
• או בהדרכות מוקלטות (כמו זו שבלחיצה כאן)  שבמחיר סמלי מלמדת אותך כל מה שצריך לדעת על כעס,כולל תהליך שמוביל לבשלות רגשית לשינוי.

גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן

ובראש ובראשונה זו שממני אלי.

"אני מעדיף לשתוק כי דיבורים יובילו לפרידה..."

כך נפלט לו תוך כדי ששוחחנו 

על אירוע שתסכל אותו לאחרונה

הוא } בן להורים גרושים,

שנפרדו כשהיה בן 6

ולמרות שהוריו הגרושים חברים עד היום

ולמרות שתהליך הפרידה היה מלווה באנשי טיפול,

עדיין, (מן הסתם) פרידה היא דבר כל כך כואב עבורו -

(עבור כולנו ועל אחת כמה וכמה עבורו שחווה כזו על בשרו)

שלהיפרד לא בא בחשבון מבחינתו.

עד כדי כך שהוא מוכן אפילו לוותר על עצמו -

העיקר שלא תהיה אפשרות כזו באוויר.

הנחת המוצא (ששווה בדיקה) המסתתרת בדבריו

היא: כשאני מביא את דברי

זה בהכרח מוביל למריבה ואי הסכמות

שעלולות בסופו של דבר להוביל לקרע כזה...

שיוביל לפרידה.

(!)

אלא ש...

יש אפשרויות נוספות (!)

מלבד -

"או שאני אדבר וניפרד"

"או שאשתוק..."

אפשרויות שסיפור חייו

והפחד מהאפשרות להיפרד

לא איפשרו לו לראות

עד הפגישה שלנו..

ישנה האפשרות לדבר כך שהיא תקשיב

ולהקשיב כאשר היא מדברת

כאשר השיחה לא רק שלא מעכירה את האווירה,

השיחה מייצרת חיבור אמיתי!

כי לא..

זה לא חייב להיות: או היא או הוא

אלא גם היא וגם הוא

וזה לא בהכרח: אחד ינצח והשני יפסיד

אלא שניהם מרוויחים

כי כשיודעים איך לדבר,

כשמגיעים ממקום משתף,

שמצליח לעשות את ההפרדה בין מה שעולה אצלה {

למה שהוא } עשה,

כשמבינים שהוא } לא אשם במה שעובר עליה {,

אלא רק עורר תחושות שמתקיימות אצלה מלכתחילה,

כשלומדים להפסיק להשליך את התסכול הפנימי על האחר,

משהו חדש מתאפשר בשיחה...

כן... נדרשת כנות

וגם הסכמה לוותר על המקום שמתעקש להיות צודק...

לא בגלל שהיא (או הוא) לא צודקת

אלא בגלל שהצדק לא רלוונטי

כי גם אם היא תצא צודקת בסוף,

היא תישאר צודקת ולבד...

אז מה עשינו בזה?

והאמת היא ששניהם צודקים 

כל אחד מנקודת מבטו הוא

וכשמסכימים לעלות מהמישור של הצדק

אל המישור של הלב, של האהבה,

אז... השיחות נשמעות ומרגישות אחרת לגמרי

הן נקיות מהטחות, מתוכחה, מאשמה והאשמה

ונוצרת בהירות בתוך הנפרדות -

מה ששלה ומה ששלו.

נכון, שהריקוד הזוגי שלהם-

במסגרת נפלאות הבריאה-

מצליח לעורר את העולמות הפנימיים שלהם

בצורה הכי מדויקת (וכואבת) שאפשר,

אך, כשמבינים שזה כך -

לצורך ריפוי ושחרור התפיסות התפוסות

שהתקבעו לאורך השנים וממשיכות לנהל אותם }{

שלא לטובתם -

דרך חליפות הישרדות,

בהתנגשויות דרך הכעס,

בהסכמה מועטה (אם בכלל) להרגיש 

ובחוויית תסכול מתמשכת של בדידות

שמתקיימת למרות הביחד...

כשמסכימים להבין שמטרת התסכול

היא לאפשר לאותם תכנים פנימיים לצוף על מנת להתנקות,

לרפא מקומות כואבים ולשחרר את הכאב -

אז... מגיעה רווחה אמיתית לשניהם,

אז... מתאפשר החיבור המיוחל

כי כשהוא יגיד לה במקום:

"למה עוד פעם את מאחרת??.." (בנימה נוזפת)

למשל:

"את יודעת, אני יכול להבין 

שבעצם בכל פעם שאת מאחרת עולה בי פחד

ומחשבה מסתננת גם אם לא הגיונית- שלא תחזרי

שמאיימת להציף אותי עצב כל כך גדול

שהדרך שלי להימנע מכך היא לכעוס עליך,

כך אני לכאורה מוגן מהעצב..

אבל בעצם מה שאני באמת רוצה

זה לומר לך שאת חסרה לי ואני כָּמֶהָ לחיבור..."

טוב... גם אם יגיד לה רק חלק מזה...

ויותר מזה -

השינוי יתחיל אפילו כשהוא(/היא) רק יבין את זה

גם אם ישתף ואפילו אם לא.

למשל אם רק יביא את הרצון שלו

ממקום שלוקח בעלות על רגשותיו

ולא משליך אותם עליה בהאשמה,

סביר להניח שלא רק שהיא תקשיב לו...

יהיה לה הרבה יותר קל להתחשב בו ולוּ לפעמים,

או לתָקשר אתו כשהיא עומדת לאחר

ואז -

היה תסכול,

הוא ביטא והביא את עצמו,

ומעצם השיחה על התסכול התחזק החיבור שלהם!

(בניגוד לתפיסה שאם אביא את התסכול שלי > נריב > ואז ניפרד)

~~~~~~

בסופו של דבר,

יש לנו עסק עם מוח הישרדותי

בעל ניסיון של מליוני שנים,

שישמור אותנו מכווצים מאחורי מנגנוני ההגנה שלנו

אל מול בני הזוג שלנו - 

כאילו היו אריה טורף

ופה נשאלת השאלה: האם?

האם זו האמת?

והנה עוד שאלה ששווה לשאול:

האם אני מוכן/נה להסתכן באהבה למרות שהיא פוגעת

ולא בתנאי שלא אפגע?

על מנת שנוכל להעז להיפתח לאהבה,

על מנת שהלב שלנו יעז להיפתח

נדרשת התחזקות של המקומות הילדיים שבתוכנו,

וצמיחה מהמקום ההישרדותי

אל המקום הבוגר, שיותר ויותר מכיל את חלקיו

תוך שהוא משתף ושותף במסע האהבה הזוגי

וברוח הדברים הללו, הנה משהו שמצאתי השבוע בשיטוטי:

Imagine what the world would be like

 if we all listened to each other with care and regard.

You'd feel heard, respected, and loved.

It's so incredible to feel truly heard.

And it feels equally great when you've listened

 to someone else with that kind of care and attention.

Listening with love is the foundation of truly enjoyable relationships, .

~Heaven

ובתרגום חופשי:

תארו לכם איזה עולם היה לנו לו היינו מקשיבים זה לזו בכבוד,

היינו מרגישים נראים, נשמעים, אהובים, שמכבדים אותנו..

זה כל כך נפלא להרגיש שמקשיבים לי

וזה לא פחות נפלא להצליח להקשיב לאחר מאותו מקום מכבד.

הקשבה אוהבת היא הבסיס למערכת יחסים מהנה

~Heaven

נכון שנמצא שזה רעיון יפה

אך לא פשוט ליישום...

 

כי מה שעומד בדרכנו לשם

הם ההרגלים ההישרדותיים

שמשאירים אותנו בהתגוננות/ התקפה

כשהמקומות הילדיים הלא פתורים שלנו מוצפים

לכן עיבוד של אותם התכנים שעולים

הוא זה שיאפשר לנו גם לדבר בכבוד

ובסופו של דבר לא רק שלא נוותר על עצמנו...

נרוויח פי כמה גם את האחר.

הקץ' הוא שכשאנחנו שם - 

התפיסות התפוסות מסתירות לנו,

אנחנו שבויים בתוכן וקשה אם בכלל אפשרי

לצאת משם בעצמנו,

נדרש מישהו "שיודע את הדרך"

שילווה אותנו לדרך המלך שלנו

והבשורה המשמחת היא

שבשביל זה אני פה ❣

במגוון דרכים:

• בין אם בפגישות אישיות, (לחצי כאן ותגיעי ישר לתיבת המייל של, כתבי לי ונתאם)
• או בתהליך זוגי (אינטנסיבי או בתדירות שבועית, (פרטים בלחיצה כאן)
• או בהדרכות מוקלטות (כמו זו שבלחיצה כאן)  שבמחיר סמלי מלמדת אותך כל מה שצריך לדעת על כעס,כולל תהליך שמוביל לבשלות רגשית לשינוי.

פה בשבילך 

אם זה הזמן עבורך

לעבד את אותם התכנים ההישרדותיים

שלא מאפשרים לך להעמיק את החיבור -

לראות ולהיראות,

להשמיע ולהקשיב מתוך כבוד הדדי

גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן

ובראש ובראשונה זו שממני אלי.