יום חמישי, 3 באוקטובר 2019

אחד האלמנטים הקריטיים לחולל שינוי. ספויילר: אמנות הסליחה

"הנה… עוד פעם את צועקת…"
מטיח בי הקול המתוק של הבן הקטן שלי,
שנולד עם סנסורים סופר רגישים
לכל מה שמתקרב להיות צעקה,
בלי קשר לווליום
ומספיק שהטון טעון ולו במינימום תסכול,
הוא קולט אותו ונרתע.

מורה קשוח ולא מוותר שכזה,
מאלץ אותי יותר ויותר לנקות ממני
את כל המצבורים שהיו (וחלקם עדיין)
מציפים בי תסכול עד כדי צעקה.

פעם, גם תגובה כזו ממנו
היתה מיד מציפה אותי בהתנגדות מחד,
ואשמה מאידך,
כששיפוטיות חמוצה היתה מציפה אותי
במין תחושת אכזבה מעצמי.
"עוד פעם זה קורה לי?? מה יהיה אתי?"
ואז הייתי מבטיחה לעצמי ומתחייבת שוב -
בפעם המיליון -
"זהו!, זו הפעם האחרונה,
זה לא קורה לי שוב!"

זה היה הריטואל הקבוע שלי בכל מיני מצבים
בהם פעלתי בניגוד לאני המאמין שלי…

כן, כן,
זה שאני מאמינה בערכים מסוימים,
לצערי לא מבטיח לי הצלחה לקיים אותם,
חבל שכך.. אבל זו המציאות..

זה לא אומר שזה לא אפשרי לי להצליח

(ובהחלט התמדה ונחישות הן חלק מהצלחת השינוי)
אלא שהדרך הזו שבה הכנעתי את עצמי,
הלקיתי, כעסתי וביקרתי פנימה
ממש לא הובילה לשום שינוי.

ההיפך!

בכל פעם שכעסתי על עצמי,
התאכזבתי והחמצתי אלי פנים,
רק גדל אותו המצבור המציף בעוד שכבה.

והרי הפרדוקס:
המצבור הזה,
מכיל תסכול מזלזול וחוסר התייחסות,
ובכל פעם שמישהו סביבי לא מתייחס,
או מתעלם מהבקשות שלי,
זה מציף את התסכול ההוא

וזה - משתלח ממני בצעקה,

זאת אומרת,
שכשאני מוסיפה השתקה נוספת ממני אלי,
נוספת לה עוד התעלמות

והמצבור הוסיף שכבה :-(

מה שמרחיק ממני את השינוי המיוחל -
את היכולת שלי לקיים את ההבטחה -
להצליח להכיל ולהגיב מתוך שקט.

לעומת זאת,
ככל שלמדתי להביא רכות וקבלה,
ככל שאני מסכימה להחליף את הכעס על עצמי 
בסליחה, 
ובהבנה שכנראה כאב ההתעלמות כל כך גדול בתוכי
שלא יכולתי להגיב אחרת

אני בעצם מזינה את עצמי בהתייחסות ובקבלה

להן אני כל כך צמאה.

ובינינו, זו הרי האמת…
הצעקה (באשר הווליום שלה) יוצאת באופן אוטומטי,
לא בשליטה של החלק המודע שלי
ולא באמת יכולתי לעצור אותה.

לכן ככל שאבקר את עצמי ואשפוט בנוקשות
אני רק מתרחקת מהשינוי,

לעומת זאת,
ככל שאסלח ואביא רכות וקבלה…
משהו אחר מתחיל להיווצר שם.

ולא, אני לא מצפה שתקבלי את זה ככה,
כי זה כל כך הפוך ממה שגדלנו עליו,
אז הנה כמה צורות להסביר זאת:

מעצם זה שהבאתי פנימה התייחסות
שממילא יש בי צמא כל כך גדול אליה,
מתאפשרת ולו מעט רוויה 
והמצבור קטן,
כך שבפעם הבאה שמישהו סביבי
יעשה משהו שבעבר הייתי מפרשת כהתעלמות,
יש סיכוי גדול יותר 
(שהולך וגדל ככל שאני מרווה את הצמא)
שהתגובה שלי תהיה יותר בשליטה
ופחות אוטומטית,
כזו שתעורר פחות ופחות

את הסנסורים של הבן הקטן שלי.

הסבר מכיוון נוסף:
נכון שגדלנו על זרי הביקורת,
התרבות שלנו מלמדת אותנו שבלי הביקורת לא נוכל להשתפר,
אבל זהו הפרדוקס
כי דווקא קבלה וסליחה,
הן הבסיס לשינוי.

יכול להיות שיעלה בך ספק
אולי אפילו התנגדות בצורה של:
אם אקבל את המציאות כפי שהיא,
זה כאילו אני מסכימה אתה

ומחזקת את המצב הלא רצוי, לא?..

זהו שלא.
יש 'הסכמה' ויש 'קבלה'.
גם אם אני לא מסכימה למה שקורה במציאות 
ורוצה לשנות את המצב -
כמו למשל להצליח להגיב מתוך שקט ולא לצעוק,
התנאי לשינוי הוא בקבלה של מה שקורה כעת.

דווקא מתוך קבלה (לא 'הסכמה') מתחולל השינוי.
ככל שאני מקבלת את עצמי,
ככה, כמו שאני,
לא ממקום שיפוטי וביקורתי
אני פוגשת את עצמי מגיבה אחרת 
ממה שהייתי פעם. פחות ופחות אוטומטית
יותר ויותר בבחירה.

וההסבר המנצח,
אתו אי אפשר להתווכח -
מצוטט מניוטון בכבודו ובעצמו, 
שבטח מתהפך בקברו הלוך והתהפך…
מרוב שאני מזכירה את שמו,
שכבר אז ניסח זאת בפשטות:
כל דבר שנתנגד לו יתנגד לנו בחזרה
באותה העצמה רק בכיוון ההפוך
ושיפוט וביקורת הם בהחלט התנגדות
למה שקורה עכשיו ובהחלט ההיפך מקבלה.

עכשיו...

נשאלת השאלה -
איך עושים את זה?
ההרגל הזה כל כך חרוט בתוכנו,
כל כך טבעי לנו לשפוט, לבקר,
לא לקבל את עצמנו ברכות ובסליחה…

אז רגע לפני שיום הכיפורים 
מביא אתו את רוח הסליחה והמחילה
וברוח החג הקרב,

אני מזמינה אותך ללמוד בדיוק את זה
(בין היתר)

בסדנה לנשים שבוחרות בעצמן,

הסדנה תתקיים מיד אחרי החגים,
בבוקר שישי ה 25.10 (9:00-12:00)
ובה נדייק ונגדיר את החלומות שלנו
ונצעד צעד משמעותי אל עבר מימושם.



מתרגשת לראותך אתנו שם,

גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן


יום רביעי, 25 בספטמבר 2019

מי אמר שחלומות (לא) מתגשמים?

כמה פעמים קרה לך,
שהבטחת לעצמך ש"זהו! ממחר אני… !!"
השלימי את החסר:
לא צועקת/
מחבקת יותר/
מתחילה דיאטה/
מתמידה בספורט…
או כל הבטחה אחרת
שנשארה מופרת, גלמודה באוויר


ורק בזכות זה שהֲגְדָרָת ה"מָחָר" 
מתחדשת תמידית,
יצא שְטֶכְנִית, לא הפרת לעצמך את ההבטחה 
אבל תכל'ס…
הרצון שלך נשאר לא ממומש...

וכן, יש מיליון תירוצים,
"אין לי זמן" לרוב נמצא במקום הראשון,
"אני לא מוצאת את הכוחות" גם הוא מככב
"לא הגעתי לזה" ודומים להם...

אבל האמת היא שלרוב, 
הסיבה לכך שאת לא מקיימת לעצמך את ההבטחה,
יושבת במקום עמוק יותר...

כשבגדול,
האשם העיקרי הוא כוחו של ההרגל הישן
או במילים אחרות -
ככל שנבין שבעצם אנחנו מתנהלות 
מ 2 חלקים שונים במוח 
ונדע להפעיל את שניהם - 
עלִינוּ על דרך המלך להגשמת החלומות
דרך שבכוחה לייצר הרגל חדש ויציב.

נכון, אני מתכוונת ל: חלק המודע-
הוא שאומר "אני רוצה שינוי"
ולעומתו לחלק הלא מודע -
הוא זה שקובע מה יקרה (!)

כל עוד אנחנו פועלות מהחלק המודע (בלבד),
אפילו אם נגדיר יעדים ברורים ונציב מטרות ראויות,
הסיכוי שלנו לחולל שינוי, 
או להגשים את החלומות שלנו
לא גדול (וזה בלשון המעטה)

בעוד שהמודע הוא כמו קצה הקרחון
ומדבר בשפת ההיגיון, השכלית הרציונלית,
הלא מודע הוא הקרחון
ומדבר בשפת הרגשות, התחושות 
ובתכנים קריטיים שנסתרים בנבכינו.


כל עוד אני אומרת ש "אני רוצה משהו"
אבל המציאות שלי שונה, 
(כלומר שהרצון לא מתבטא בה)-
סימן שישנה סתירה בין הרצון לבין
תכנים כלשהם המתקיימים בלא מודע שלי.

עד שלא אגיע אליהם,
ובנוסף אעבד אותם -
כן, לצערנו לא מספיק לדעת שהם קיימים וסותרים…
אלא נדרש "פתרון" לסתירה,

אתקשה להגשים את החלום באשר הוא.

למשל,
אם אני אומרת שאני רוצה שיהיה לי יותר כסף,
אבל מתקיים בתוכי פחד (לא בהכרח מודע)
שאם יהיה לי כסף - מישהו יקח לי אותו…
סביר להניח שהמספרים בחשבון הבנק שלי
ימשיכו להופיע בצבע אדום
כשהסימן " - " מתנוסס משמאלם..
סביר להניח שעד שאפוגג את הפחד
לא יזרום אלי כסף בקלות.

בנוסף, חשוב להבין שעצם זה 
שכשאני אומרת שאני רוצה כסף, 
אני מחזיקה את חווית החוסר בתוכי,
גם זה משמר את חווית החוסר
שתתבטא במציאות הכלכלית שלי…

וזה נכון לגבי כל תחום,
בין אם המימוש הוא פיזי ובין אם רגשי.

והנה, 
שנה חדשה עומדת בפתח...
וזהו הזמן המושלם להגדיר רצונות וחלומות
לדייק את עצמנו,
אלא ש… 
אם לא נדע איך לגשת לתכנים הלא מודעים הללו
ואם לא נדע איך להתמיר אותם,
רוב הסיכויים שנמצא את עצמנו באותה נקודת מוצא
גם בשנה הבאה…


אבל ! זה לא נגמר פה..

כי יש לי בשורה - 
והבשורה המשמחת היא,
שהכינונו מראש... :-)

בדיוק בשביל שהשנה הזו תוכלי לממש
את מה שתמיד חלמת

אנחנו פותחות קבוצת נשים 
שבהמשך תיפגש אחת לשבועיים
למי שתרצה להמשיך,
אך הפתיח יהיה מפגש שעומד בפני עצמו
בדיוק בנושא הזה -



המפגש הזה, למרות שיתקיים אחרי החגים,
הינו מפגש חגיגי בו גם נגדיר את החלומות
וגם נעבור צעד סוּפֶּר משמעותי
בכיוון של הגשמתם,
כך שאת יוצאת ממנו עם כיוון ברור
וגם עם כלי למימוש
כלי שהוא אחד הכלים אם לא 'הָ' בעיניי,
כלי שאני עובדת אתו ובזכותו צולחת אוקיינוסים,

כך שהשנה החדשה תהיה כזו בה אשכרה
חלומות מתגשמים.

לא משנה אם החלום שלך קשור לגוף,
או שהחלום קשור לקשר הזוגי שלך,
או למימוש המקצועי שלך,
או לכל דבר שנפשך וליבך חפצו בו,
הסדנה הזו (בכלל והמפגש הראשון בפרט)
תמקד, תכוון, ותייצר בהירות לעבר המימוש.

אז אם יש לך חלומות
ומרגיש לך נכון להצטרף אלינו,
ניצה נופרבר - קולגה יקרה ואנוכי 
נשמח לפגוש אותך בלחיצה כאן מעבר לקליק 
ובהמשך ב 25.10.19
יום שישי בבוקר, 3 שעות בהן את בוחרת בעצמך


מתרגשת לראות אותך
ולהתקדם יחד למימוש בחייך

גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן.

יום רביעי, 18 בספטמבר 2019

למה כשאת בסערה, קוֹלוֹ (ההגיוני) לא מצליח להרגיע?

אני בטוחה שאת מכירה את זה,
שאת... כולך נסערת,
אולי אפילו בחרדה,
ומי שלצידך מנסה להרגיע אותך
עם הסברים סוּפֵּר הגיוניים
ומנומקים היטב... 
ל "למה אין לך ממה להתרגש"

"זה לא בריא לך, למה את כועסת?"
הוא יכול לומר,

או:
"למה את מודאגת, זה הרי לא יעזור..."

והאמת היא... שלרוב הוא צודק..
זה באמת לא בריא לכעוס,
ולרוב אנחנו נפגעים ונסערים
מתוך הפרשנות שלנו 
ולא שהיתה כוונה מלכתחילה לפגוע בנו...

אז למה בכל זאת
ההסברים הכל כך הגיוניים הללו
לא מצליחים להרגיע?

אם אנסה לענות במשפט אחד...
(אל דאגה, 
מיד אחריו אוסיף עוד כמה אנקדוטות,
שמסבירות בצורה שממש 
תתן לך כיוון לפתרון),

התשובה ל "למה הקול ההגיוני שלו }
לא מרגיע את סערת הרגשות שלה { ?"
מסתתרת כבר בגוף השאלה:

2 הקולות הללו מופעלים
מ 2 חלקים שונים במוח
ומתקיימים כמו במישורים מקבילים בהוויתנו:
המישור האמוציונלי
שמתקיים במקביל למישור המנטלי

הקול ההגיוני מגיע מהמוח החושב- 
מרכז הפיקוד הקדמי, התבוני שלנו,
לעומת הקול האמוציונלי
שמגיע מהמוח המרגיש
החלק המרכזי שם נמצאת
המערכת הלימבית.

שתי מערכות שונות
שמדברות בשפות שונות לחלוטין.

בני זוג כאלה 
הפכים לכאורה, אני פוגשת לא מעט,
הוא סופר הגיוני
היא מוצפת רגשית

לכאורה הפכים
למעשה - שניהם מצאו להם דרך
להתנתק:

הוא דרך ההיגיון שומר על עצמו בניתוק,
היא לכאורה מאד מרגישה
אלא שההצפה לא באמת 
מאפשרת להישאר בחיבור,
והינה בדיוק הקיצוניות השניה של ההדחקה
כשבאופן פרדוקסלי
גם היא משאירה אותנו בניתוק.

אולי את שואלת את עצמך,
למה בכלל צריך להישמר?
ממה הניתוק מגן עלינו?

אם זו שאלה שעולה בך,
מצבך נפלא :-)
רובנו חווינו חוויות שונות
כילדים, שהציפו אותנו 
בין היתר ברגשות שהיה קשה
עד כדי בלתי אפשרי להכיל,
לרוב,
לא היה מי שילמד אותנו איך להכיל,
מה לעשות עם העומס הרגשי הזה
והדרך האוטומטית שלנו כבני אדם
להתמודד עם עומס רגשי
היא או להדחיק
או להתכחש
או להיות בהצפה.

ככה או ככה,
אנחנו לכאורה נשמרים בניתוק
כשלמעשה מן הסתם
הסערה או רוחשת מתחת לפני השטח
או מתפרצת מאתנו מידי פעם
כחרדה/
ככעס/
כהתפרצות רגשית כלשהיא...

ככה או ככה,
כשההוא } והיא { נפגשים,
עוד לפני שלמדו איך להכיל רגשות,
האוטומט שלו דבק בשפת ההיגיון
והאוטומט שלה דבק בשפת הרגשות
וכמו בכל שיח חרשים ממוצע...
אין מוצא.

מה שבאמת יכול לעזור לה
זו  ה כ ל ה.

אלא ש...
הלוואי שזה היה כל כך פשוט..
מה שעושה את זה מורכב 
ולפעמים מרגיש בלתי אפשרי הוא,
שהכלה מתחילה בהסכמה להרגיש..

ולפעמים רק המחשבה על כך 
שתיכף ארגיש את העומס הגדול הזה
מרחיקה אותנו ממנו
כמו שמיירטים טיל מבית שיגורו.

לכן, כל עוד לא למדנו להכיל,
נישאר בניתוק -

וככל שהוא נמנע מהרגש
(בעזרת ההיגיון)
והיא נמנע מהיכולת להרגיש
(בעזרת ההצפה)
הם בפלונטר.

(ועוד לא דיברתי על כמה ההצפה שלה
מאיימת עליו כי מזכירה לו
את הסערה המתחוללת בתוכו
מה שמגביר עוד יותר 
את קול ההיגיון מאחוריו הוא מנסה ל"הישמר"... )

לעומת זאת,
ככל שהיא תסכים להרגיש,
מעמדת הצופה הבוגרת שבתוכה
שְעֶרָה למתחולל 
אך לא מזדהה אתו,
כך תוכל להרגיע את עצמה

בין היתר הסכמה כזו
מאפשרת לעומס הרגשי 
שכלוא בתוכה שנים רבות
סוף סוף להשתחרר ...

ככל שהיא תְפָתֶחַ את יכולת ההכלה,
באמת תוכל להרגיש 
(גם) שקט, רווחה ומוגנות,

וגם כשרגשות לא נעימים יעלו בה,
תוכל להכיל אותם
ולשתף אותו } במה שעובר עליה
במקום לשטוף אותו,

כך שלא יכנסו שוב ושוב למבוי הסתום
שנובע כולו מהפחד להרגיש
ומחוסר היכולת להכיל עומס רגשי.

אז...
בפעם הבאה שאת { נסערת
והוא } מתחיל להסביר לך בקולו הרציונלי,
מה שמעצים את הסערה שבתוכך...

ברגע שאת ערה למתחולל,
נסי לעשות STOP,

קחי נשימה מלאה,
שאיפה ארוכה (תספרי עד 4)
נשיפה ארוכה יותר (תספרי עד 8)
ועוד שתי נשימות כאלה

תוך כדי נשימה שהולכת ומתארכת,
היי ערה למה שמתחולל בתוכך,
והביאי סקרנות,
ממקום מתבונן שרק עֶד למתחולל
וביחד עם זאת מרגיע בְּרַכּוּת,

אחרי כמה נשימות כאלה,
יכול להיות שתבחיני
במשהו אחר, שקט יותר,
רגוע, בוטח ואולי אפילו נינוח
שהחליף את הסערה.

מתוך שקט תוכלי לבחור
לשתף אותו (או לא)
ולייצר חיבור מהלב שלך ללב שלו.

אמן כן יהי רצון.

בפתחה של שנה חדשה,
ומתוך הבנה שהחיבור אל הלב
והיכולת להרגיש
הם אלה שבכוחם לרפא,
שמובילים אותנו לדייק את עצמנו
ולהיות האני האותנטי השלם שאני,

אני מאחלת לך שנה מבורכת,
בחיבור אֵיתָן לָאוֹר שבתוכך,

גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן


נ.ב
לא קל אם בכלל אפשרי
לעשות את הצעדים הראשונים לשם לבד.
מזמינה אותך לתהליך עצמתי
שמחבר אותך אלייך.


אפשר באופן פרטני


אפשר בזוג
בלחיצה כאן תוכלי לקרוא על תהליך מופלא
בן יומיים אינטנסיביים 
שמעלה אתכם על דרך המלך
ובו אתם מקבלים כלים כדי שתוכלו להמשיך 
לצעוד עליה יחד לתמיד


ואפשר גם ללמוד מ
הדרכה מוקלטת
שמלמדת אותך כל מה שצריך לדעת
על ניהול כעס,
ועל איך אפשר לדבר כך שהוא יקשיב
וכוללת גם תהליך טרנספורמטיבי מוקלט
שמלווה אותך צעד צעד לריפוי שלך.

מה שטוב פה הוא שהתהליך המוקלט הזה
תמיד אתך ואת יכולה לחזור עליו כמה שרק נדרש
וממילא התמדה היא שם המשחק
כך שזה בעיקר בידיים שלך
כשהכלי הנפלא הזה בעזרך.