"הנה… עוד פעם את צועקת…"
מטיח בי הקול המתוק של הבן הקטן שלי,
שנולד עם סנסורים סופר רגישים
לכל מה שמתקרב להיות צעקה,
בלי קשר לווליום
ומספיק שהטון טעון ולו במינימום תסכול,
הוא קולט אותו ונרתע.
מורה קשוח ולא מוותר שכזה,
מאלץ אותי יותר ויותר לנקות ממני
את כל המצבורים שהיו (וחלקם עדיין)
מציפים בי תסכול עד כדי צעקה.
פעם, גם תגובה כזו ממנו
היתה מיד מציפה אותי בהתנגדות מחד,
ואשמה מאידך,
כששיפוטיות חמוצה היתה מציפה אותי
במין תחושת אכזבה מעצמי.
"עוד פעם זה קורה לי?? מה יהיה אתי?"
ואז הייתי מבטיחה לעצמי ומתחייבת שוב -
בפעם המיליון -
"זהו!, זו הפעם האחרונה,
זה לא קורה לי שוב!"
זה היה הריטואל הקבוע שלי בכל מיני מצבים
בהם פעלתי בניגוד לאני המאמין שלי…
כן, כן,
זה שאני מאמינה בערכים מסוימים,
לצערי לא מבטיח לי הצלחה לקיים אותם,
חבל שכך.. אבל זו המציאות..
זה לא אומר שזה לא אפשרי לי להצליח
(ובהחלט התמדה ונחישות הן חלק מהצלחת השינוי)
(ובהחלט התמדה ונחישות הן חלק מהצלחת השינוי)
אלא שהדרך הזו שבה הכנעתי את עצמי,
הלקיתי, כעסתי וביקרתי פנימה
ממש לא הובילה לשום שינוי.
ההיפך!
בכל פעם שכעסתי על עצמי,
התאכזבתי והחמצתי אלי פנים,
רק גדל אותו המצבור המציף בעוד שכבה.
והרי הפרדוקס:
המצבור הזה,
מכיל תסכול מזלזול וחוסר התייחסות,
ובכל פעם שמישהו סביבי לא מתייחס,
או מתעלם מהבקשות שלי,
זה מציף את התסכול ההוא
וזה - משתלח ממני בצעקה,
וזה - משתלח ממני בצעקה,
זאת אומרת,
שכשאני מוסיפה השתקה נוספת ממני אלי,
נוספת לה עוד התעלמות
והמצבור הוסיף שכבה :-(
מה שמרחיק ממני את השינוי המיוחל -
והמצבור הוסיף שכבה :-(
מה שמרחיק ממני את השינוי המיוחל -
את היכולת שלי לקיים את ההבטחה -
להצליח להכיל ולהגיב מתוך שקט.
לעומת זאת,
ככל שלמדתי להביא רכות וקבלה,
ככל שאני מסכימה להחליף את הכעס על עצמי
בסליחה,
ובהבנה שכנראה כאב ההתעלמות כל כך גדול בתוכי
שלא יכולתי להגיב אחרת
אני בעצם מזינה את עצמי בהתייחסות ובקבלה
להן אני כל כך צמאה.
אני בעצם מזינה את עצמי בהתייחסות ובקבלה
להן אני כל כך צמאה.
ובינינו, זו הרי האמת…
הצעקה (באשר הווליום שלה) יוצאת באופן אוטומטי,
לא בשליטה של החלק המודע שלי
ולא באמת יכולתי לעצור אותה.
לכן ככל שאבקר את עצמי ואשפוט בנוקשות
אני רק מתרחקת מהשינוי,
לעומת זאת,
ככל שאסלח ואביא רכות וקבלה…
משהו אחר מתחיל להיווצר שם.
ולא, אני לא מצפה שתקבלי את זה ככה,
כי זה כל כך הפוך ממה שגדלנו עליו,
אז הנה כמה צורות להסביר זאת:
מעצם זה שהבאתי פנימה התייחסות
שממילא יש בי צמא כל כך גדול אליה,
מתאפשרת ולו מעט רוויה
והמצבור קטן,
כך שבפעם הבאה שמישהו סביבי
יעשה משהו שבעבר הייתי מפרשת כהתעלמות,
יש סיכוי גדול יותר
(שהולך וגדל ככל שאני מרווה את הצמא)
שהתגובה שלי תהיה יותר בשליטה
ופחות אוטומטית,
כזו שתעורר פחות ופחות
את הסנסורים של הבן הקטן שלי.
את הסנסורים של הבן הקטן שלי.
הסבר מכיוון נוסף:
נכון שגדלנו על זרי הביקורת,
התרבות שלנו מלמדת אותנו שבלי הביקורת לא נוכל להשתפר,
אבל זהו הפרדוקס
כי דווקא קבלה וסליחה,
הן הבסיס לשינוי.
יכול להיות שיעלה בך ספק
אולי אפילו התנגדות בצורה של:
אם אקבל את המציאות כפי שהיא,
זה כאילו אני מסכימה אתה
ומחזקת את המצב הלא רצוי, לא?..
ומחזקת את המצב הלא רצוי, לא?..
זהו שלא.
יש 'הסכמה' ויש 'קבלה'.
גם אם אני לא מסכימה למה שקורה במציאות
ורוצה לשנות את המצב -
כמו למשל להצליח להגיב מתוך שקט ולא לצעוק,
התנאי לשינוי הוא בקבלה של מה שקורה כעת.
דווקא מתוך קבלה (לא 'הסכמה') מתחולל השינוי.
ככל שאני מקבלת את עצמי,
ככה, כמו שאני,
לא ממקום שיפוטי וביקורתי
אני פוגשת את עצמי מגיבה אחרת
ממה שהייתי פעם. פחות ופחות אוטומטית
יותר ויותר בבחירה.
וההסבר המנצח,
אתו אי אפשר להתווכח -
מצוטט מניוטון בכבודו ובעצמו,
שבטח מתהפך בקברו הלוך והתהפך…
מרוב שאני מזכירה את שמו,
שכבר אז ניסח זאת בפשטות:
כל דבר שנתנגד לו יתנגד לנו בחזרה
באותה העצמה רק בכיוון ההפוך
ושיפוט וביקורת הם בהחלט התנגדות
למה שקורה עכשיו ובהחלט ההיפך מקבלה.
עכשיו...
נשאלת השאלה -
נשאלת השאלה -
איך עושים את זה?
ההרגל הזה כל כך חרוט בתוכנו,
כל כך טבעי לנו לשפוט, לבקר,
לא לקבל את עצמנו ברכות ובסליחה…
אז רגע לפני שיום הכיפורים
מביא אתו את רוח הסליחה והמחילה
וברוח החג הקרב,
הסדנה תתקיים מיד אחרי החגים,
בבוקר שישי ה 25.10 (9:00-12:00)
ובה נדייק ונגדיר את החלומות שלנו
ונצעד צעד משמעותי אל עבר מימושם.
מתרגשת לראותך אתנו שם,
גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן
מתרגשת לראותך אתנו שם,
גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן
