כמה מילים על עשייה וערך עצמי - סיפור אישי

נולדתי ראשונה,
ילדה בכורה ונכדה בכורה עבור סבא וסבתא מצד אימי.
הייתי מרכז העניינים.

וכך ההתפעלות מיצירת הבריאה 
שמורגשת מול כל תינוק רך שנולד,
התעצמה מהראשוניות של הדור החדש 
שהתחיל בבואי לעולם..

ההתפעלות הלכה והתעצמה עוד יותר
כשהתחלתי לדבר,
בגיל שנה ו 3 חודשים ככה אמא שלי אומרת 
(מודה שמעלה בי ספק ובכל זאת זה הסיפור..)

וסבתא עליה השלום היתה מספרת
שהייתי עומדת כשכללל הדודים שלי יושבים קשובים,
מספרת להם סיפורים
והם מוחאים לי כפיים...

סבתא שלי זיכרונה לברכה ואני

עד ש...

בגיל שנתיים וקצת בא לאוויר העולם אחי האהוב.

בבת אחת נלקחה ממני הבמה
תרתי משמע

מאד יכול להיות שמאז התחיל להיווצר בי הדגם
שמְקָדֵש עשייה

שמאז אני עושה ועושה ועושה
הכי טוב שאני יכולה 
כדי שאולי שוב אזכה לאותן התשואות
שכל כך מילאו אותי כילדה
ולפתע - פסקו..

היו לו לדגם סיבות נוספות לאורך השנים,

אך אין לי ספק שאחד השיעורים שלי
הוא להתחבר לחווית הערך שלי
לא בתנאי של עשייה או הצלחה
ולא בתנאי שהסביבה מאשרת

שזה אומר בין היתר-
לנקות את התלות שלי בעשייה,
להיות יותר ויותר בעשייה מודעת וערה
לשהות,
לנוח,

כי אני ראויה בזכות מי שאני
ולא רק בתנאי שאעשה וימחאו לי כפיים.

אני כותבת את זה בשלהי חודש אוגוסט,
כשאני מתקרבת לסוף השבוע
ולא ברור לי מה אכתוב הפעם..

תוך כדי תהייה,
אני מבחינה שכשאני חושבת על לקחת הפסקה השבוע-
בניגוד לעבר-
אני יכולה להבחין ברווחת המנוחה מתפזרת לי בגוף.

עבורי - כמי שמנוחה היתה נחווית כמעט כסכנה,
מה שהוביל אותי להיות בעשייה בלתי פוסקת,
ללא נשימה
ועם ציפייה לינוק מההצלחות את חווית הערך,

עבורי לחוש רווחה ממחשבה על מנוחה
זה שיפט משמעותי במיוחד.

באופן פרדוקסאלי אוסיף ואומר
שזה היה כרוך בהרבה עבודה.. :-)

עבודה פנימית, של חיזוק הערך,
דרך הסכמה לפגוש את החלקים חסרי הערך שבתוכי,
לחבק ולהכיל אותם,
להתמיר תפיסות ואמונות תפוסות כמו "מי שלא עושה לא שווה"
בתפיסות ואמונות שמקדמות ומזינות אותי
ולצמוח אל המקום הבטוח והמרווח
שמתקיים בי מעצם היותי.

אז נכון שבסופו של דבר העליתי את זה על הכתב,
ולא באמת לקחתי חופש מהכתיבה השבוע

אבל עבורי זהו שיפט מאד משמעותי
שראוי לתשואות ממני :-)

לכן הקדשתי לו את הזמן לו הוא ואני ראויים.
תוך כדי נשימה ושהייה
ובנוכחות והקשבה למה שנובע מתוכי

מאחלת לכולנו להיות יותר ויותר humanbeings
על פני humandoing

המשך קיץ נעים,
ושבת שלום,

גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן

איך לפתור קונפליקט באמצעות משפט פשוט?

בתוך התסכול,
כשהיא } בטוחה מה הכי טוב בשבילו {,
וברור לה } מה הוא { צריך לעשות,
ואיך הוא { בטח מרגיש,
ולמה הוא { מגיב ככה,
ומה הוא { חושב לעצמו ש...

כשיש לה } הפתרון המושלם בשבילו {..

(או כשהוא בטוח מה היא צריכה...)

הנה משפט שיכול לעזור:

(מתנצלת, פשוט באנגלית זה נשמע טוב יותר):

:there are 2 kinds of buisnesses there

there is my buisness

and there is non of my buisness

ובכל זאת בעברית:

יש שני סוגי עניינים-
יש מה שמעניינִי,
ויש מה שאינו בשום אופן ענייני שלי
(כן... כל מה שקשור למשל לעניין שלו)

לא כי לא אכפת לי,
לא כי אני לא צודקת,

פשוט כי 
אם כל אחד מאיתנו יעשה U -turn
ויתמקד במה שמתחולל בתוכו כשהאחר...
(ולא בלמה האחר עושה כך או אחרת),

כשכל אחד מאתנו יהיה בתשומת לב פנימה
ויכיל את מה שמתעורר בתוכו -

אז אנחנו על דרך המלך ליציאה מהירה 
ופתרון הקונפליקט.

מה זאת אומרת U-turn?

לשים לב למה שקורה לי כשאתה כועס, (למשל)
לא כי אני מסכימה למצב הכעוס להימשך,
אלא כי החלק שלי בדינמיקה נמצא בתוכי,
אותה התגובה שלי לכעס,
(כן, גם אם היא לא מוחצנת)

והדרך הבטוחה להשתחרר מהלופ הנוכחי
היא להיות ערה ונוכחת להתחוללות שבתוכי,
לנשום, להכיל, להתמיר
ולחזור לסיטואציה לאחר שמשהו השתנה בתוכי.

(אופטימלי יהיה אם שנינו ננהג כך)

נכון שזה מפתה להיות זו שיודעת בדיוק מה טוב לו
(מי כמוני יודעת...)

בהחלט מפתה להיות צודקת, גם אם קורבן,
אף אם צדקנית,

אלא שהפיתוי הזה לא רק שהוא אשליה של שקט,
הוא אף מרחיק אותי מהשקט עוד יותר
ממה שהייתי רחוקה ממנו בתוך התסכול.

בקיצור- פוקוס פנימה
כל אחד על מה שמתחולל בתוכו,
עד להכלה והתמרה.

לכאורה פשוט,
למעשה לא תמיד קל,

ובכל זאת, מוביל אותי גם אם לאט,
אבל בטוח אל השקט, האיכות והשלום
השלום הפנימי
והשלום שבינינו.

שבת של שלום,

גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן

תרגיל זוגי חגיגי לטו' באב שתוכלו לעשות בעצמכם

אחת הכמיהות הכי עמוקות שלנו היא 
לקשר, 
לחיבור.

אלא ש...
כגודל הכמיהה כך גודל הפחד (להיפגע)

לרוב... הפחד מנצח,
כי הניסיון לימד אותנו שהפגיעה כואבת מאד,
כואבת כל כך שאנחנו מוצאים את עצמנו
מחבלים במו ידינו במערכות היחסים שלנו
ולוקחים חלק (פעיל או פחות) בריחוק.

יחד עם זאת,
לרגעים, הכמיהה ההיא מרימה את הראש
ומזכירה לנו את קיומה 
בגעגוע העמוק שמתעורר בתוכנו 
לחיבור אל הלב.

אבל, אנחנו בפלונטר..
כי כשהלב שלנו סגור
(כדי שלא ניפגע),
איך נוכל להיות בחיבור?

כי אז,
אמנם אני מוגן מפני הפגיעה אם תהיה,
ומוגן מפני רגשות קשים שעשויים להציף אותי,
אך באותה הנשימה אני סגור ו"מוגן" 
גם בפני רגשות נעימים.

כשהלב סגור,
אני חווה את החיים דהויים יותר,
ולפעמים זה מרגיש כמו חלום רחוק
שמתקיים לצידי..

השאלה היא :
מה אני רוצה ?
ואיך אני בוחר לחיות את חיי ?

האם אני רוצה להמשיך ולהזין את הפחד?
או שמא הגיע הזמן המיוחל
לממש את הכמיהה לחיבור?

רגע, 
פה חשוב לי להבהיר שלהיות בחיבור,
לפתוח את הלב -
אין זה אומר להשאיר אותו פרוץ לרווחה,

אלא,
לבחור מנקודת המבט של הבוגר שאני
האם אני מוכן להסתכן בלפתוח את הלב,
האם אני מוכן להסתכן באהבה
למרות שהיא פוגעת
ולא בתנאי שלא אפגע ?

לפתוח את הלב 
לא מתוך התמסרות טוטאלית וילדית
אלא בעיניים פקוחות
כשאני הבוגר נמצא פה בשביל החלקים הילדיים שלי.

ואם האפשרות לפתוח את הלב
מעלה בך שמחה והתרגשות, (גם אם מלווים בפחד)

הנה לכם תרגיל זוגי חגיגי  לפתיחה וריכוך של הלב

שבו זה מול זו
היו קשובים למה שמתחולל בתוככם,
הבטיחו לעצמכם שאתם מתקדמים
בקצב שנכון לכם, (תמיד על פי החלק הכי איטי)

התבוננו בעיני בן הזוג,
תוך נשימה פנימה אל הלב

כלומר תשומת הלב מכוונת גם אל בן הזוג דרך המבט
וגם אל הלב פנימה שלכם

עם הנשימה היו ערים לאזור של הלב הפיזי,
שימו לב כמה מתח יש שם באזור של הלב,
תנו לנשימות לרכך ולהרגיע,

עוד נשימה 
ועוד נשימה
תוך שאתם שמים לב להרגעה שמתאפשרת
ולרכות שננסכת באזור.

עם השאיפה הבאה הביאו חיוך אל הלב
ובנשיפה תנו לדאגות, לפחדים ולספקות להשתחרר.

נישמו כך כמה נשימות
חיוך אל הלב ורכות ממך אליך בשאיפה,
שחרור של המתח והדאגות בנשיפה

ועכשיו תוך שאתם מתבוננים בעיני בן הזוג
מלאו את הלב שלכם במחמאות והערכה
לבן הזוג שלכם.
בלי מילים
רק לחשוב ולהרגיש כמה אתם מעריכים אותו ש...
וכמה אתם אוהבים שהוא...
ואיזה נפלא וחכם ורגיש ו..... כל מה שאתם חושבים עליו

ותוך שאתם יושבים זה מול זה
ונותנים למגדנות ההערכות והשפע המבורך הזה
לעבור מלב אל לב
שימו לב לתחושה

אגב גם אם עולה כאב ומתח בלב,
לא להיבהל,
זה סימן טוב -
סימן שאתם בקשר עם הלב ומרגישים מה קורה שם עכשיו :-)
נושמים,
מרגיעים,
מביאים אהבה פנימה
וממשיכים להתמלא מהאהבה שנשלחת מהלב שמולכם

שימו לב לתחושות,
עד כמה העוצמה של הלבבות מורגשת,
עד כמה השדה המגנטי של הלב הפועם בכם
מקבל מקום ומורגש כרגע?

אפשר להניח את כפות הידיים באלה של בן הזוג

ולהתמסר לטוב הזה שזורם ביניכם
ובתוככם.

לתת לפתיחה להיטמע,
להתמלא,

אולי להוסיף הבטחה לעצמכם לשמור על הלב פתוח,
במוכנות לקבל,
בשמחה להיות ולחיות מתוך חיבור ונוכחות
פנימה
והחוצה.

אפשר לסיים בהוקרה במבט,
אולי לשתף באיך היו עבורכם הרגעים הללו

ולבדוק עד כמה מתאפשר לכם להמשיך ולהביא רכות
ראשית פנימה
ואז החוצה.

טוב באב שמח,
מלא באהבה, בקבלה וברכות

גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן

ילדה שצילמתי כשהייתי באתיופיה, זה לב פתוח עבורי :-)

איך אפשר להחזיר את האמון אחרי שהופר?

לאחרונה מגיעים אלי זוגות 
סביב ענייני חוסר אמון.

החל משקרים קטנים (שלא לומר לְבָנים) ועיגולי פינות
ועד רומנים מחוץ לנישואין
שניפצו בוקר אחד את אשליית החיים 
שהתקיימה קודם לכן,
הרעידו את האדמה
והשאירו את מי שגילתה וחשפה את הסוד
ללא קרקע יציבה תחת רגליה,
כשהיא כבר לא יודעת למי להאמין,
מה נכון ומה בכאילו,
מה המציאות ומהם הרבדים הלא נראים,
שאולי מתקיימים אי שם.

אז איך אפשר (האם אפשר ?)

אחרי שמישהו שיקר לי במצח נחושה
ושוב ושוב אמר "לא, אין לי שום דבר בחוץ ! "
איך אפשר אחרי שהאמנתי למילים שלו,
תוך שאני משתיקה את האינטואיציה שלי שלא מניחה,
איך אפשר אחרי שגיליתי את השקר
לחזור ולתת בו אמון,
איך אפשר בכלל להאמין למישהו עכשיו ?

שאלה טובה ושיעור לא קל לעבור דרכו...

למעשה עניין האמון
או יותר נכון חוסר האמון
נמצא כל הזמן אי שם בתוכנו לא רגוע-

עוד משחר ינקותנו מוכרת לנו החוויה 
ומקודדת באיזה שהוא אופן בתאים,
בכל פעם בה היינו צריכים משהו (כתינוקות וילדים)
והצורך לא סופק לנו
היינו עשויים לחוות בגידה באמון,
ללא מילים, לא הסבר,
חוויה בסיסית ומאד ראשונית.

מאז,
אנחנו לא פעם בוגדים בעצמנו,
לא מספקים לעצמנו את הצרכים,
מקטינים את עצמנו, אם במילים ואם במעשים,
מבטלים את עצמנו,
שותקים, 
מתפשרים,
נאלמים

וחווית חוסר האמון והתסכול
צוברת עוד ועוד שכבות

ואז כשהיא מגיעה מן הצד השני-
כאילו מקבלת הד חזק עוד יותר
והנה עוד סיבה למה אסור להאמין.

העניין הוא שמה שאני מאמין בו-
ואני מתכוונת לאמונות השורשיות המתקיימות בתוכנו
בהתאם להן - המציאות תוכיח לי שאני צודק,

כך מתוכנת המוח שלנו,
מה שאנחנו מתמקדים בו גדל,
ואם המסר הפנימי שלמדנו על בשרנו הוא:
אי אפשר להאמין כי אז - ניפַגָע,
נמצא את עצמנו מקבלים עוד ועוד הוכחות שאכן כך.

אלא ש...

הכמיהה הכי עמוקה שלנו היא לקשר וחיבור
וחיבור אמיתי ועמוק יכול להתאפשר
אך ורק כשאני פה כדי לתת אמון
(נכון בהחלט - גם כשמי שמולי פה, אבל קודם כל אני) 

ובכל זאת,
ככל שאנחנו מגיעים לתוך הקשר
מתוך האמון הילדי שמתמסר בחוסר אונים
הוא בדיוק זה שמחזיק את האמונה של "אסור לתת אמון"
(מתוך הניסיון הילדי)
סביר להניח שנפגוש סיבות טובות
או "הוכחות של המציאות"
שמחזקות את האמונה הזו -
כלומר בגידות והפרות של אמון

אז מה כן ?

אמון בוגר הוא אמון בו אני פה (!) 
בוחר לתת אמון בעיניים פקוחות,
נמצא פה בשביל כל החלקים שלי, 
ומרשה לעצמי להביא את הפגיעוּת שלי
לא מתוך התמסרות שמשאירה אותי חלש וחסר אונים
אלא מתוך חוסן פנימי.

בלב פתוח (שאינו פרוץ),
בלב רך (שאינו רכרוכי)

כשהאם/ אב הפנימיים
נמצאים פה בשביל החלקים הפגיעים,
שם הלב מסכים להיפתח

שם האמונה ההיא - הישנה -
יש לה סיכוי להיות מותמרת
לאמונה המקדמת שהעולם בטוח 
(ולו רק כי אני האֵם הפנימית פה בשביל החלקים חסרי האונים שבי)

וכך לתת הזדמנויות למציאות להוכיח לי 
שגם עכשיו - אני צודקת :-)

שהעולם יכול להיות גם בטוח

ושוב אני מבהירה -
לא מתוך מקום נאיבי ושאנטי באנטי,
אלא ממקום שעובר תהליכי ריפוי,
שמייצר חוסן פנימי,
שמאפשר לשקט וביטחון אמיתיים להיות
ולידיעה שאם עולה קושי - האם הפנימית שאני לחֳלָקָי
נמצאת פה בשביל להכיל אותם.

שם נוצר החיבור האמיתי אליו אנו כמהים.

ולשאלה שבכותרת-
איך ניתן להחזיר אמון לאחר שהופר -

ראשית לייצר אמון פנימה
ביני האם הפנימית לחלקי הילדיים,
מתוך חוסן פנימי ונוכחות בוגרת
לבחור האם נכון לי -
ואם כן לתת אמון בצד השני
(בעיניים פקוחות כי אני נשארת פה)

בהנחה שהצד השני בוחר גם הוא
ומחוייב לצמיחה שלו ולקשר בינינו

ובמקביל -
אם נדרש וישנן אי הסכמות או ספקות-
להגדיר מהם הגבולות של הקשר,
מה מתאים לשנינו
ומה לא.

חוסן פנימי שכזה נבנה בתוכנו
ומאפשר לנו לעבור מהישרדות לאיכות,
לחיות בשקט פנימי ולממש את הכמיהה העמוקה שלנו
לחיבור.
פנימה והחוצה.

תהליכים כאלה אני מלווה
בזוג או באופן פרטני

אשמח להיות פה גם בשבילך/כם

גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן

מה אני עושה כשאני על אוטומט?

אחד האוטומטים החזקים שלי הוא עשייה.

לא סתם עשייה, אלא מה שנקרא over doing,
עשייה בלי לנשום,
עשייה מתוך דחף ששולט בי
שקורא לי להספיק, למהר,
לעשות כבר גם את זה וגם את זה...

דוגמא טובה יש לי מכמה שבועות לפני פסח האחרון
כשכולם היו עסוקים בניקיונות סביבי,
לרגע שמעתי את עצמי אומרת לי:
"באמת, מתי כיבסתי את הוילונות בפעם האחרונה?"
וברגע שאחרי מצאתי את עצמי
עם נגלה ראשונה בתוך המכונה,
כשהשנייה מוכנה להיכנס מיד אחריה

ואז בלי שהיתה לי איזו אמירה בנושא
נעמדתי מול הארון של הבן שלי
סידרתי מדף ראשון ומדף שני, מגירות,
ערימות של מה לזרוק ומה למסור נערמות לצידי
כשלצד תחושת "איזה כיף שנקי" שמתמלאת בתוכי,
מתקיימת ידיעה פנימית של יציאה מאיזון.

מן אמוק כזה שאני בתוכו 
ועד שלא הכלללללל יהיה גמור
לא ארגע

והקטע הוא..
שגם כשהכלללל גמור... אני לא נרגעת..

כי המנוע שהתחיל להסתובב בתוכי
כבר מסתובב מעצמו
וממשיך גם על ריק..

גם כשלכאורה סיימתי-
הראש לא מפסיק לעבוד,
והשקט המיוחל שציפיתי לו שיגיע כשהכל יהיה גמור
נשאר רחוק ובלתי מושג.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

עשייה היא אחת מהדרכים שלי לברוח -
לברוח משהייה
לברוח מלהרגיש מה שלא נעים לי,
לברוח מהתחושה האיומה של חוסר ערך
כי "מי שלא עושה לא שווה" הוא מסר שמוטבע בי לעומק.

אז מה אני עושה כשזה קורה לי?
כי אמנם פסח יש אחת לשנה,
אבל לצערי זה לא קורה לי רק בפסח..
בכל פעם שיש לי עומס עם רצף פעולות גדול
אני עלולה לצאת מאיזון ולהיבלע בעשייה.

כשאני שמה לב לכך,
ולשמחתי (?) המציאות לא משאירה לי מקום לספק
כי כשאני בתוך הטראנס הזה של העשייה
פתאום אף טלפון שאני צריכה לעשות לא נענה,
והמסמכים לא נסרקים כמו שצריך,
והחנות הזו בדיוק סגורה עכשיו -
אני מקבלת את הסימנים בצורה שקשה להתעלם מהם..

מה שמזכיר לי להדגיש
שהאשלייה היא - לפחות זו שהיתה לי תמיד
שאם אני אעשה את זה בשוונג - בלי לנשום,
זה ייגמר יותר מהר
היא אשלייה ולא אמת
גם אם היתה הסיבה שהשאירה אותי במוד של משימות 

אלא שזה ממש לא ככה
כי הרשימה לא מתקצרת,
היא נשארת במקום
או יותר נכון אני נשארת במקום

אז מה יכול לעצור את זה?

ראשית תשומת הלב -
לשים לב שזה מה שקורה לי.

שההרגל ההוא שהיה לי טוב אולי פעם,
אפילו שכבר פחות נחוץ לי, 
שאב אותי שוב

לקחת נשימה,

ופה, גיליתי שעוזר לי לשנות כיוון
לעשות הפסקה,

לצאת להליכה,
ללכת לים,
לעבור למשהו אחר ולו לכמה רגעים,
לחזור למרכז.

לשהות,
לנשום,
נפלא לנשום אל הלב
להקשיב לפעימות שלו
להתחבר למילים "הקיום שלי בטוח"

ובמקום לתקתק משימות,
מה שמוביל לתחושת פספוס
כי לא מאפשר לי להיות ברגע הזה אלא לדהור קדימה,
אני חוזרת לפה. 
לחיות את הרגע
וגם אם זה מחזיק מעמד באופן זמני
הרווחתי לפחות את הזמן הזה

לפעמים זה חזק ממני

אז אני נותנת לסערה לחלוף

משתדלת להחליף את הביקורת בסליחה לעצמי

על כך שזה כנראה עוד חזק ממני

ולקבל את עצמי למרות שאני לא מושלמת 

בנוסף, מה שעוזר להחליש את הכוח של האוטומט הזה 

הוא תשומת לב אל הגוף והנשימה

אל הרגע הזה ברגעים שלווים

(לא תוך כדי שהאוטומט מופעל)

כשאני מחזקת את החיבור שלי אל עצמי 

ואל הערך שלי ולא מתוך עשייה

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

כל אחד והאוטומטים שלו,
היווכחות בהם היא כשלעצמה ולו במעט -
בכוחה להחליש אותם.

הבנה מהו הצורך שבנה אותם
מאפשרת לנו למצוא דרכים מזינות באמת
למלא אותו עוד ועוד

כך שהאוטומט נדרש לנו פחות,
או לפחות שולט בנו פחות
ובמקום זאת
אנו לומדים לשלוט בו.

בכל פעם שהוא שוב עולה,
במקום שיפוט, אשמה וביקורת,
סליחה לעצמנו שלא יכולנו אחרת
מאפשרת להגיע בקלות יותר לבחירה

בחירה במה שמזין אותי וטוב לי.


מי יתן ונזכה להתפתחות משמחת ונעימה
אל הגדולה של עצמנו.

גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן

מה לעשות כשהוא מתעקש: "my way or the highway" ?

כמה פעמים מצאת את עצמך 
בחוסר יכולת לשאת את האֳחרוּת של בן הזוג,
(או לשמוע תסכול דומה מצידו)

"איך אתה יכול לחשוב בכלל על לָשֵבֵת עכשיו
כשיש כל כך הרבה מה לעשות מסביב?"

וממנו }:

"את כל כך עסוקה במשימות שאת בכלל לא רואה
לא אותי ולא את הילדים..."

מתסכל ולכאורה אין מוצא..

אלא שלרוב, מה שקורה פה בעצם זה 
שלשניהם כילדים היה תסכול דומה,
רק שאחד מהם "בחר" להיות מרצה
והאחר נמשך להתמרדות.

כלפי חוץ זה נראה לכאורה כמו הפכים
כשלמעשה כל אחד מהם רחוק באותה המידה
מהמקום המאוזן שנכון לו

האחד שהתרגל לנהוג על פי הציפיות (של אמא/אבא)
והשני שהתרגל לנהוג בניגוד לציפיות (של אמא/אבא)

שניהם רחוקים מהרצון הפנימי הגבוה של עצמם.

בו זמנית,
מתחת לפני השטח מתקיימת
הפנטזיה שמלווה אותנו - וכמו מושכת באף
למימוש אותה חוויה רחמית שחווינו ברחם אימנו
של אחדות

'הַ'אחדות שנלקחה מאתנו באחת,
כשהתפקחנו אל הנפרדות שלנו מאמא
(בצורה לא מודעת או קוגניטיבית).
זה קורה בסביבות גיל שנה - שנה וחצי
כשאנחנו מבינים (לא בראש) שאנחנו נפרדים מהאם
ומאז מלווה אותנו הכמיהה הזו לאחדות סימביוטית,
כשלצידה - כשהיא לא מתממשת - בדידות ותסכול. 

ככל שחווינו בבית נוקשות או דוגמטיות 
מאחד ההורים או שניהם,
ככל שלא קיבלו אותנו באחרוּת ובייחודיות שהבאנו,
בהתנסויות היומיומיות שלנו,
סביר להניח שנמצא את עצמנו 
לא מקבלים את האחר באותה הנחרצות.

ואז זה יישמע כ:
my way or the highway
בעוד שבתוכנו 'צועק' מחד חוסר יכולת להכיל את האחרות הזו
ומאידך רצון עז לחיבור, אחדות ושלמות.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

השאלה היא...

הכיצד ניתן לנצל את הזדמנות הפז הזו...
למלא בדיוק את הכמיהה 
לחיבור, אחדות ושלמות?

זוהי הזדמנות לרכך את הנוקשות 
להביא רכות (ראשית אל עצמנו),

לשים סימני שאלה ולהביא לבדיקה מחודשת
את כל ה "צריך"ים וה "אסור" ים

ואם לא את כולם לפחות את אלה שמתנגשים
מול בן הזוג

ובכך אט אט לאפשר לחלקי האני שאיבדנו להתבטא,
לקבל את אותם החלקים שלי שלא היה להם מקום,
לאפשר לעצמי לרצות, לחלום, להגשים חלומות,
לנוח, (ה' ישמור :-) וכו'...

מדובר בכל אותן ההתנהגויות 
שקיבלתי כילדה את המסר שאינן ראויות
אותן איכויות שחסרות לי 
במובן שמשאירות אותי לא שלמה בלעדיהן.

כל אותם החלקים שכל עוד מודרים ממני,
אני מדירה את בן הזוג ממני כשהוא מבטא אותם.

והפֶלֶא הוא -
שלוֹ } יש נטייה לבטא אותם בצורה מוגזמת!

מנקודת מבטי -
המקומות בהם יש בינינו חילוקי דעות,
הינם חלק מהנתיב ההתפתחותי של כל אחד מאתנו,

כלומר -
התסכול אינו אלא הצמיחה שלי שרוצה להתרחש
כפי שדר' הנדריקס נוהג לומר,
וכשבן הזוג כל כך מעצבן אותי כשהוא עושה X, Y, Z...
שווה לבדוק מה יש שם בשבילי.

כשיודעים איך -
לראות את הדברים מנקודת המבט הזו
ולצמוח ולרפא אל האני הגבוה יותר -
אוההה...
אז..
אפילו השמיים הם לא הגבול..
ותוך שכל אחד מאתנו הופך לשלם יותר,
רגוע, נינוח ומסופק,
הזוגיות שלנו משנה פנים למכבדת, מכילה ואוהבת.

לשם אנחנו צועדים יחד
בתהליך משנה חיים
שההתחלה שלו היא כמקפצה 
אל החיבוק שאנו כמהים לו כל כך.

עוד פרטים בלחיצה פה

גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן

מה לעשות כשהוא רוצה לעזוב? (או אם כבר עזב ונשמטה תחתייך הקרקע)

"... אני לא מבינה איך אני עושה את זה?

איך אני ממשיכה לחיות מכאן?

אז נכון שכבר מזמן הוא לא איתי ברוחו 

אבל הוא עדיין כאן, בבית,

חוזר לכאן בסוף כל יום..

....

זה לא נתפס,

איך זה יכול להיות? 

מה הוא באמת לא אוהב יותר?..."

אלה משפטים שאני שומעת שוב ושוב

ולאחרונה עוד יותר מתמיד.

פרידה וגירושין הם תהליכי חיים

שמרעידים את האדמה תחת רגלינו

ומעוררים את כל הצללים והשדים שבתוכנו,

בין אם אמונות שורש מעכבות כ:

"אני לא מספיק",

או

"אני כמו שאני לא ראויה לאהבה"

ובין אם רגשות קשים כאשמה, רגשי נחיתות,

תחושות כישלון,

אימת חורבן שמרחפת 

וכעס עד כדי זעם -

בין אם הוא זה שבחר ללכת,

ובין אם היא כבר לא יכולה יותר ובחרה בפרידה.

איך נפרדים ממי שחי אתנו כ 20 שנה?

זה כמעט כמו להיפרד מאיבר בגופנו.

לא עוד צלילי הבוקר המוכרים של הקפה שהוא מכין,

לא עוד צליל המים הזורמים במקלחת

כשפוקחים את העיניים

ויחד עם זאת,

בניגוד לציפייה -

אנחנו מוצאים את עצמנו עדיין כן עם אותם התסכולים,

גם כפרודים.

כי עצם הפרידה ממנו לא באמת פתרה את התסכול

שחי ובועט בתוך כל אחד מאתנו בין אם אנחנו זוג ובין אם לא.

אז מה אפשר לעשות?

איך אפשר לעכל את כל הרגשות הללו 

שצפים בתוך הכאוס המציף הזה?

איך נוכל לנצל את ההזדמנות 

כדי להיפרד גם מהתסכול?

איך אפשר להצליח להתמודד עם המציאות החדשה

בכל הרבדים?

ברובד הרגשי,

ברובד הפיזי - החל מהחלטות ענייניות ועד ניהול כלכלי מיטיב,

ברובד המנטלי - להתמיר דפוסי חשיבה והתנהגות

שהביאו אותי לפינות בחיי עד כה,

וברובד הרוחני - לפגוש את אמונות היסוד 

שנמצאות שם מתחת לפני הדברים,

ולהחליף אותן בכאלה שמשרתות אותנו.

איך אפשר לקחת את ההזדמנות הזו

על מנת לעבור את השיעורים 

שהזוגיות הזו הביאה,

שהפרידה הציפה ביתר שאת,

כדי שפחות ופחות ינהלו אותי בחיי?

במיוחד לשם כך...

אני פותחת (עוד) 

קבוצת התפתחות לנשים בפריח(ד)ה.

את הקבוצה הראשונה פתחתי בפברואר,

התהליך היה כל כך כיף ומפרה שהן ביקשו להמשיך

ואחרי שסיימנו את הסבב הראשון

המשכנו ברצף סבב מפרה נוסף  

ואנחנו עדות כולנו לריפוי שמתחולל

שמשמח וממלא את הלב.

לשחרור, להקלה,

להרגשה של בטחון ואיכות,

שמאפשרים שינויים משמחים בחיי כל אחת מהמשתתפות.

לאור בקשות שקיבלתי,

אני פותחת עוד קבוצה בניר ישראל

ועוד קבוצה במודיעין.

בניר ישראל המפגשים יהיו בימי שלישי בבוקר 9-12,

החל מ 3.7.18 בדיוק עד סוף אוגוסט

(9 מפגשים)

בלחיצה כאן הפרטים

במודיעין עדיין לא סגור יום ושעה,

מפגש היכרות יתקיים ב 5.7.18 ב 17:30

עוד פרטים בהזמנה:

פה בשבילך,

גלית אלאיס

מומחית בהחזרת אהבות למקומן

איך לדבר עם בן הזוג בלי לריב?

כמה שאנחנו כמהים לחיבור...

להינמס בתוך חיבוק,

להרפות ולנוח,

בשקט...

בידיעה שיש על מי לסמוך

שאנחנו לא לבד.

אלא ש...


כגודל הכמיהה הזו
שהינה אחת הכמיהות הבסיסיות המוטבעות בנו כבני אנוש
אם לא 'הַ'...

כך הוא גודל הפחד..

הפחד להיפגע,
להירמס,
להתמסר ולגלות ש 'הוא לא שם באמת בשבילי'...

פחד שמתגלה כמבוסס ואמיתי (לכאורה) 
כשמתפוגגים אדי ההתאהבות
כשהאשליה מתנפצת 
והאכזבות מתחילות להופיע.

"אההה הוא לא באמת כזה מושלם כמו שחשבתי..."
מתחילות לרוץ מחשבות בראש

ויחד אתן קמים לתחייה מנגנוני ההגנה שפיתחנו לאורך השנים
והלב חוזר להיסגר

אגרסיביות, בין אם תוקפנית החוצה,
ובין אם תוקפנית פנימה,
ספקנות,
הסתגרות,
הימנעות כי "עדיף שלא אתן יותר מידי -
כי אם לא יחזיר לי אהבה
ארגיש דחייה שלא אוכל לשאת,
אז אולי מוטב שמראש אשמור על דיסטנס..."

כל מיני מחשבות והתנהגויות במודע או שלא,
ששומרות אותנו מוגנים מפני הפגיעה (לכאורה)
ורחוקים ומתרחקים ממימוש הכמיהה לחיבור.

העניין הוא שרובנו נכנסים לקשר
בעודנו זקוקים למנגנוני ההגנה הללו
כלומר טרם פיתחנו חוסן פנימי כזה
שמאפשר לנו לפתוח את הלב,
שמאפשר לנו לבחור באהבה למרות שהיא פוגעת (!)
ולא 
בתנאי שלא ניפגע

כי לאהוב בתנאי שלא ניפגע, אומר
לשמור את המנגנונים בהיכון
וזה אומר,
שהם יצוצו שוב ושוב
ושלמעשה במו ידינו
נרחיק ונתרחק ממושא אהבתנו
וממימוש הכמיהה העמוקה כל כך לחיבוק.

ל ו פ .
מעגל סגור
ואנחנו תקועים כשהפחד ניצח את הכמיהה.

אז מה עושים?

ראשית מתבוננים:
האם אכן הכמיהה לחיבור נמצאת שם?
האם אכן היא מנקרת מתחת לפני השטח?
האם אכן ישנו רצון עז למימוש, לאהבה, לפתיחה?

איך אני מגיבה כדי לא להיפגע?
מהם מנגנוני ההגנה שלי?

נכון שהזיהוי שלהם לא מעלים אותם,
ובכל זאת זהו בהחלט הצעד הראשון.

בשלב הבא
בין אם בזוג ובין אם כל אחד לחוד,
נרפא את המקומות שנושאים חוסר אונים בתוכנו.
אותם המקומות שנעזרים במנגנוני ההגנה.

נצמח לחוויה של חוסן פנימי כזה
שפחות ופחות נזדקק לאגרסיביות, להסתגרות, לתוקפנות..
כזה שהלב יסכים להיפתח
(ולא בתנאי של ניפגע..)

וגם נזכיר לעצמנו
שהכעס - הוא מכסה שנותן לנו אשלייה של אונים.
מתחת לו
ישנם רגשות כמו חוסר אונים, תסכול, עצב, אכזבה,
וככל שנסכים להיות שם עבור עצמנו
ולהכיל אותם, לא נזדקק לו - לכעס.
יהיה שם ביטחון בסיסי 
שמאפשר לנו לבחור איך להגיב 
(וזה כשלעצמו - התעלות !!)

מה שמביא אותי להדגיש ולומר
שהתגובתיות היא תגובתית 
מן הסתם...

ולכן אין לנו באמת שליטה עליה כשהיא קורית,
(רגע רגע, לא להתעצבן,
זה לא אומר שאין מה לעשות..
הנה ההמשך:)

אז גם אם אנחנו לא מסכימים לכך 
שכך יישארו פני הדברים,

אנחנו מקבלים את המצב הנוכחי,
מביאים סליחה אל עצמנו 
מתוך הבנה שכנראה עדיין היינו זקוקים לאגרסיה זו או אחרת ולכן עלתה,
ורטרואקטיבית מרגיעים, מכילים, מחבקים,
כך שבפעם הבאה סביר להניח- 
שנמצא את עצמנו פחות תגובתיים.

ככל שנזהה מה אנחנו בעצם צריכים,
למה כעסנו,
ככל שנכיל 
ונמצא דרך למלא את הצורך הזה 
ולו במחוות קטנות סמליות בינינו לבין עצמנו
כך נזדקק פחות לכעס,
נסכים יותר להיפתח לאהבה.

אז... נוכל גם
לשתף את בן הזוג ב I Position,
(לקחת בחשבון שהוא לא חייב לתת לנו מה שאנחנו צריכים,
יתר על כן, לרוב כל עוד לא עיבד את האוטומטים שלו,
יהיה לו קשה אם בכלל אפשרי למלא את מבוקשנו)

ובכל זאת, נוכל להסביר למשל:
"נורא קשה לי כשאתה מאחר,
עולה בי חוסר ביטחון גדול
ואפילו פחד נטישה,
לכן אני מגיבה בצורה כזו,
אני עובדת על פחד הזה כדי שהתגובה תהיה בְּיַדָיי.
אם תוכל להודיע לי כשאתה עומד לאחר,
זה יעזור לי מאד..."

ככל שאדבר ב 'מה שאני מרגישה',
ולא ב 'למה אתה אשם בזה',
יש סיכוי גדול יותר שיקשיב,
יש סיכוי גדול יותר לחיבור בין הלב שלי לשלו.

בכל פעם אני נפעמת מחדש לגלות
את הרַכּוּת שנמצאת שם מתחת למתח
מתחת לכעסים והתלונות,
היא מופלאה
ובכוחה לחמם לבבות כבמטה של קסם. 

הדרך לרכות הזו מתחילה ממני - אלי.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

אני זוכה להיווכח בה שוב ושוב,

בכל יום שעובר עם הזוגות שמגיעים אלי

ונמצאת פה עבור כל זוג שהגיע לרגע

בו הוא מוכן להיפתח לרכות, לחיבור,

ל א ה ב ה


שתהיה שבת של שלום,
של רכות וחיבור

גלית אליאס 
מומחית בהחזרת אהבות למקומן.