"... היא כזאת.. שום דבר לא יעזור, היא לא תשתנה לעולם..
ואני לא יכול להשלים עם העובדה ש "זה מה שיש.."
כי ככה אני לא יכול לחיות .. "
אין יום שאני לא שומעת לפחות פעם אחת את התלונה הזו..
אז קודם כל - בואי נקרא לתינוק בשמו –
"זהירות מלכודת ! "
כן, הפנטזיה הזו ש "כשהיא תשתנה... אז הכל יהיה בסדר",
היא מלכודת, וככל שנצליח להיפרד ממנה -
כך נהיה קרובים ויכולים יותר לחולל שינוי.
זאת כיוון שלכל אחד מאתנו היכולת לשנות פנימה את החלק שלו
בסיטואציה
ובכך לתרום את שלו לשינוי הכולל,
לא על ידי דרישה מהאחר שישתנה,
(שלרוב רק מחמירה את המצב ומבצרת אותו במקומו..)
אלא דווקא על ידי לקיחת אחריות על החלק שלו..
אל דאגה, אני לא מתכוונת לכך
שאת צריכה להשלים עם המצב כמו שהוא..
או לוותר, בטח שלא להיכנע או לבטל את הצרכים שלך,
אני מתכוונת לתשומת לב והכלה רגשית של מה שמתעורר בתוכך –
ואז - כל הסיטואציה משתנה ו.. או שמה שרצית מלכתחילה קורה מעצמו,
או שהבקשה שלך פתאום נשמעת לבן הזוג אפשרית עבורו..
(מעבר לכך – ולא ארחיב על כך הפעם רק אציין
שכשאת מביאה את תשומת הלב פנימה -
כמו נפתח לך חלון עצום של רווחים ורווחה.)
אז איך עושים את זה ?
דוגמא פרקטית לתרגול בבית :
אתחיל בהקדמה קצרה:
בממוצע מתים בגוף בכל דקה כ 300 מיליון תאים ומוחלפים בחדשים.
במערכת העיכול למשל מוחלפים התאים באזור של דופן הקיבה כל 6 ימים
תאי העור מתחלפים בערך כל 2-4 שבועות
תאי הכבד חיים בממוצע שנה עד שנה וחצי.. וכו'..
לכאורה – אנחנו כמעט אדם חדש אחת לתקופה (לא ארוכה בכלל..)
מחשבה מרעננת כשלעצמה !
אם כך – השינוי היה אמור להתחולל מעצמו..
איך יכול להיות שישנן מחלות, חוליים, הרגלים וכו'
שמלווים אותנו הרבה מעבר לכמה שנים ?
הרי התאים החדשים מעצם היותם חדשים.. 'אמורים' להגיע 'נקיים' ובריאים
..,
אז זהו, שלא, – התאים החדשים למעשה לומדים מהישנים,
מקבלים מהם את ה'תכנים' ומעתיקים אותם פנימה
כך שברמת התפקוד ממשיכים את המצב הקיים..
למרות זאת, אין הדבר אומר ש"מה שהיה הוא שיהיה" עד יום
מותנו,
אף שלפני כמאה שנה הפסיכולוגיה
האמינה שהביולוגיה היא גורלנו לנצח, היום מחקרים נוירולוגים מראים
את היכולת הגמישה של המוח לעבור שינוי,
במיוחד באינטראקציות בתוך מערכות יחסים.
ישנם מחקרים שממש מראים כיצד נוצרים חיווטים חדשים במוח
תוך כדי התנסויות במערכות יחסים.
"המוח הוא חברותי", הוא תלוי בחוויה ומעוצב תוך כדי
אינטראקציות עם האחר
ועובד באופן עקבי דרך התייחסות למקום שלנו אל מול האחר (schore ,2001).
כמו ש Broadly אומר People are wired for connection
כלומר, אנחנו במהות שלנו יצורים חברתיים,
אבל דווקא בגלל זה, כאשר אנחנו מרגישים את ההיפך מחיבור –
למשל בדידות/ ריחוק/ ניתוק/ ניכור וכו'..
יש לכך השפעה שלילית על הבריאות הנפשית והפיזית שלנו.
ככל שנהיה יותר בתפיסה חיובית, ובהתכוונות לפתרון ה'בעיות',
זה יכול להוביל לריפוי וצמיחה שלנו, של מערכת היחסים שלנו,
ושל המוח שלנו בדרך בריאה יותר
(Garland & Howard, 2010 : Fredrickson, 1998)
אמנם השינויים יכולים להתחולל אפילו בזמן קצר כמו שעתיים (Sagi et al., 2012)
ואמנם זה אפשרי וקורה עד גיל מבוגר,
אך חשוב להבין שבמצבי לחץ – ישנה היצרות של היכולת שלנו
להביא את תשומת הלב והתפיסה, כלומר –
היכולת לשינוי מצטמצמת,
ולעומת זאת רגשות חיוביים ואימון נכון
יכולים בהחלט להחזיר את המצב לבריאותו הפיזית והנפשית,
גם אם נחוו כבר בחיינו הרבה סטרס, ו/או בריאות לקויה מכורח נסיבות
החיים.
העובדה שיש למערכות יחסים השפעה שכזו עלינו
ועל היכולת שלנו לחולל שינוי –
רק מדגישה עד כמה חשוב לייצר לנו מערכות יחסים מפרות
שנותנות מקום לרגשות נעימים,
כמה חשוב לייצר לנו חוויה נעימה ומחבקת בתוך מערכת היחסים
שלנו,
ולהימנע עד כמה שאפשר מלחצים וסטרס מיותר.
יופי, את אולי מאנפפת לך...
מי לא היה רוצה מערכת יחסים מפרה ומחבקת ??
השאלה היא איך מצליחים בכך ?
אז הנה לך פה רעיון ותרגיל ל'מתיחת שריר' קטן
שתרגול שלו יכול להוביל אתכם אל עבר השינוי המיוחל –
כל אחד בתוך עצמו, וכל אחד כחלק ממערכת היחסים שלו :
כשה'נוף' מסביב לנו נהיה מוכר מידי..
אנחנו עלולים לאבד את היכולת שלנו להתרשם ממנו,
להתפעל ממנו, להעריץ אותו..
ועדיין – סקרנות והתפעלות מהאחרות של האחר
הינן קריטיות בתוך ה'דו קיום' שלנו
 |
| צולם ב"גלים" קיטנת גלישה באשקלון. הבן שלי הוא זה שעומד על הידיים, אחלה תנוחה לגלות את העולם מזוית אחרת.. |
ככל שאנחנו בטוחים שאנחנו מכירים את האחר –
זה כאילו שלקחנו ממנו את האפשרות להפתיע אותנו
יותר מזה – במצב הזה אנחנו פחות ופחות מקשיבים לו –
כי אנחנו בטוחים שאנחנו ממילא יודעים מה הוא רוצה..
אלא ש.. זו לא האמת..
נסי והיווכחי,
ב ס ק ר נ ו ת. כי כמו שאמר
אלברט איינשטיין :
" זה שכבר לא יכול עוד להשתהות ולתהות, לעמוד מרותק ביראה, נחשב
כמת,
כאילו עיניו עצומות. "
ההזמנה פה אם כן,
היא להחזיר את הסקרנות למה שעובר על בן הזוג שלך,
למצוא זמן נוח
גם לו.., לשאול אותו אם יש לו כמה דקות, אם הוא פנוי.
לשבת זה מול זה
למתוח את שריר הסקרנות ולהתעניין :
"איך אתה מרגיש ?" , "איך היה לך היום ?"
"ספר לי קצת מה אתך.. "
גם אם יש קצת חלודה בהתחלה והוא קצר בתשובות,
תוסיפי – " ספר לי עוד.."
כשההתכוונות היא להקשיב, בסקרנות, מתוך מקום שלא יודע,
כי זו האמת.
סביר להניח שהמפגש ביניכם יעורר בך משהו,
אולי התרגשות מהדברים ומהקרבה שנוצרה,
ואולי דווקא התנגדות להקשיב,
אולי שוב יופיע הקול הפנימי ויגיד "הנה.. הכל אותו דבר,
ידעתי.. אני מכירה אותו"
ואתו עשוי להגיע ייאוש, או ציניות, אולי זלזול,
ברגע שאת שמה לב למה שעולה,
את נושמת פנימה, מכילה את מה שעולה בתוכך,
ומתוך נוכחות, בודקת אם אפשרי לך
וחוזרת להתכוונות שלך להקשיב בסקרנות,
לגלות משהו אחר ממה שידעת..
לתת מקום לעולם של בן הזוג בלי לבטל את ה'עולם' הפנימי שלך,
חשוב לשים לב :
ככל שהחוויה ביניכם היא של הישרדות, ומאבקי כוחות
התרגיל הזה עשוי להיות מאתגר –
אין זה אומר שהוא לא אפשרי, ויתכן שכדאי להיעזר באיש מקצוע,
ובכל זאת, אני סומכת עליך שתדעי אם תרגיל שכזה נכון עבורכם
ותיקחי מפה את מה שמתאים לכם היום.
זיכרי שגם אם בן הזוג אומר משהו לא נעים,
או דעה שונה משלך,
וההרגל שלך הוא להגיב מתוך תחושה של סכנה,
אין פה סכנה אמיתית,
הקיום שלך בטוח, נשימה,
ומתוך הקשבה לעצמך – את מקשיבה לו.
כמו תייר שמטייל בארץ חדשה.
מומלץ להתחיל לדבר על עניינים שאינם שנויים במחלוקת
ככל שמרגישים בטוחים יותר, אפשר להעז לדבר גם על כאלה.
הכתוב מבוסס על מאמר של הלן והארוויל הנדריקס
The Practice of Wonder Toward
Psychological Well-Being.
מאחלת לך הקשבה ממלאת ומהנה,
גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן.
