אם כל האחריות היא עלי.. אז מה שווה הביחד והזוגיות האלה ?

בני זוג רבים מביעים תרעומת בכל פעם שאני

חוזרת ומדגישה את האחריות שיש לכל אחד מהם,

בכל פעם שאני הורסת להם את ה'כיף' שבלהאשים את האחר במה שקורה...

כי האמת היא.. ש -

תמיד (!), אבל תמיד -

לכל אחד מבני הזוג יש 100% אחריות על ה 50% שלו בתוך כל סיטואציה זוגית.

זאת אומרת שאף פעם לא יהיה אחד מבני הזוג אחראי יותר מהשני למה שקרה

(שלא לדבר על אשמה שכלל לא מוזכרת כיוון שאנחנו לא מחפשים אשמים.)

בכל דו שיח כל עוד הוא קיים, ישנם השניים ה'משוחחים' ביניהם -

האשם - מאשים

הנעלב - מעליב

הבורח – רודף  וכו'...

והדרך היחידה לצאת מהשיח הזה היא :

לקחת אחריות על החלק שלי בסיטואציה

לרפא, ולצמוח למקום שבו אני כבר לא משתתף בדו שיח הזה .

(כלומר למשל-  אם הייתי האשם התורן,

עלי לרפא את המקום שלוקח על עצמו את האשמה באופן אוטומטי..

כך שגם אם תופנה כלפי אצבע מאשימה לא אהיה 'מופעלת' על ידה ואוכל בשקט ובשלווה להגיב

עניינית. ככל שנרפא את המקום האשם ולא נופעל על ידי אותה אצבע מאשימה.. היא תפסיק

להאשים אותנו בעצם יצאנו מהלופ, כלומר שני בני הזוג יוצאים מהלופ ברגע שאחד לקחת אחריות על

חלקו, מן הסתם קל ונעים יותר כזה קורה במקביל .)

נכון - הפנטזיה שלנו היא שהאחר ישתנה –

שהוא האשם בעצם (כך אנחנו משוכנעים לחלוטין)

וכאשר הוא ישתנה הכל יסתדר..

אכן,  אחלה פנטזיה .. אבל כדרכן של פנטזיות גם זו דינה להתנפץ ..

אין לנו אפשרות לשנות אף אחד

יותר מכך - זה לא מה שאנחנו 'צריכים'

וזה לא מה שיעזור לנו..

אנחנו יכולים לשנות רק את עצמנו

והצעד הראשון הוא בעצם זה שלקחנו אחריות על חלקנו או תרומתנו לסיטואציה

אז מה הטעם בזוגיות אם בעצם מדובר

באחריות אישית של כל אחד ??

שואלים אותי לא אחת בסדנאות..

מה שקורה הוא.. שלפנטזיה הזו שלעיל יש המשך...

וההמשך מספר לנו,  שהאחר צריך להבין בדיוק

מה שאני רוצה גם בלי שאסביר לו

"אחרת זה לא שווה.."

וגם שהוא צריך להיות אחראי על כך שיהיה לי טוב ולכן לעשות כל מה שנכון עבורי

מן ערובה לעצם הזוגיות שלנו..

אבל שוב.. כדינן של פנטזיות . גם זו מתנפצת ..

מקורה של הפנטזיה הזו כנראה ברחם אימנו.. -

שם היינו בגן עדן ,

קיבלנו כל מה שרצינו בלי לבקש.

היה שם חמים ונעים,

שקט ורגוע,

נינוח ומימי..

כשהיינו רעבים הוסע אלינו מזון

וגם כשהיינו צמאים,

היה שם מושלם !

כשנולדנו עדיין חווינו עצמנו אחד עם האם

למרות הטראומה שבלידה

ורק אחרי כמה חודשים.. לאט לאט התחלנו להבין שאנחנו נפרדים

שאנחנו לבד, שאנחנו בפני עצמנו.

ההבנה הזו לא תמיד היתה קלה

שלא לדבר על כך שלרוב לא לגמרי עיכלנו זאת והשלמנו עם הנפרדות שלנו.

ועם הטעם המר הזה - עם החוסר

אנחנו ממשיכים לתור ולחפש אחר גם העדן .

כן.. בתוך הקשר הזוגי אנחנו מצפים מבן הזוג שיבין אותי בלי שאצטרך להסביר..

ואפילו שיהיה אחראי ל well being  שלי, אחרת .. מה כל הכיף הזוגיות ??

אבל זה בדיוק הפוך על הפוך -

לא נוכל להגיע אל גן העדן מהציפייה שהאחר ייקח אחריות

וימלא את צרכי כי זו אחריותו ..

אלא מעצם זה שאני לוקח את האחריות

אולי נכון יותר לומר מעצם זה ששני בני

הזוג לוקחים את האחריות להתפתחות

שלהם ונכנסים לתהליך של מודעות זוגית -

אז זה מגיע ,

לאט לאט אנחנו פוסעים בשביל אל

גן העדן הקסום הזוגי שלנו

מעצם החיבור הנקי שנוצר מהשיח הבוגר, הכנה והאותנטי,

מעצם זה שאנחנו כבר לא עסוקים במה הוא לא עשה טוב..

אלא ערים לתרומה שלי לסיטואציה, מתאפשר חיבור עמוק יותר בינינו

והכמיהה לחיבור ולהיות נו חלק מ ..

באה על סיפוקה.

בנימה אופטימית זו,

מאחלת לך המשך שבוע נפלא !

גלית אליאס

מומחית בהחזרת אהבות למקומן.

נ.ב

אם יש משהו שרצית לשאול בעקבות הפוסט הזה ובכלל,

או להעיר,

מאד ישמח אותי אם לקרוא ועוד יותר מזה להגיב ולענות. 

מה עושים אם אחד מבני הזוג כל הזמן מעיר על הבלגן בבית ועל מה שעוד לא נעשה ??

לאחרונה אני עובדת עם כמה זוגות שאצל כולם ה issue הזה משתלט על החיים :

כל פעם שהוא נכנס הביתה, עוד לפני שהוא אומר "שלום",

ושואל חלילה "מה שלומך ?".. הוא סורק את הסביבה,

ומתחיל להעיר – למה הנעליים זרוקות פה בכניסה?

למה כל הדלתות פתוחות ?

"מה קורה עם כל האורות הדלוקים ? לא זוכר שקיבלתי קביעות בחברת החשמל.."

ואז הקול עולה עוד יותר

ונימת ההאשמה כבר לגמרי על פני השטח עם השאלה –

כמה פעמים אני צריך לבקש את אותו הדבר  ??

עד לרגע כניסתו, היא והילדים היו שמחים ורגועים,

ומהרגע שנכנס, נכנסת אתו דריכות, ועננת האשמה שרובצת ומחניקה בגרון,

ברגע.. כל האווירה בבית משתנה ..

לפעמים, מרוב שהיא מכירה אותו,

המתח ממה שעתיד לקרות כשיכנס, מתחיל עוד קודם,

והיא מתכוננת, מסדרת, מארגנת, כדי שלא יהיה לו על מה להעיר..

אבל כל פעם זה אותו הריטואל..

ותמיד יהיה מה שלא יהיה בדיוק כמו שהוא מצפה

וככל שהיא מנסה לרצות אותו..  התסכול רק הולך וגדל .

מן תחושה שכלום לא יעזור , של חוסר מוצא ...

לצערי, יש לי ווידוי..  גם אני הייתי שם..

בצד שלו בסיפור,

אני הייתי זו שהיה לה תמיד על מה להעיר,

זו שבעיניה אף פעם הדברים לא היו במקום בדיוק כמו שהם צריכים להיות

הייתי בתפקיד השוטר והאחראי על הניקיון (שלא לומר משליט הטרור)

ולא... זה לא היה מבחירה, בטח שלא מודעת

ואפילו הייתי אומרת שברוב המקרים זה היה עבורי לא נעים בדיוק כמו עבור הצד השני.

לשמחתי אני יכולה לומר שהיום אני לא שם,

וגם אם יש מה שמפריע לי, אני נמצאת בבחירה איך להגיב ,

אם לכעוס, או לבקש שירים את הנעליים מהכניסה, או פשוט להרים בעצמי,

אבל לא תוך כדי שאני מתאפקת מלצעוק ובולעת את רעל הכעסים,

אלא ממקום שלם ובריא, לאחר שריפאתי את החלקים חסרי האונים

שהיו תלויים בסדר המופתי כדי לחוש ביטחון,

שהיו חווים זלזול בכל פעם שמישהו שם משהו לא במקום

כאילו זה היה מכוון שאופן אישי נגדי,

כי באמת ככה הרגשתי,

ומאחר וזה היה לא מודע, זה נגע במקומות הלא פתורים הללו

והצית את אש הביקורת וההאשמה כלפי מי שהיה שם סביבי.

השינוי הזה בי התחולל בזכות תהליכי הריפוי

שאני נעזרת בהם עבור עצמי ובעבור זוגות ויחידים אתם אני עובדת,

תהליכי ריפוי שמייצרים שינוי שמחזיק לתמיד

ולא תלוי באימון/ תרגול / או מאמץ כל שהוא.

מה שאני יכולה לתת כאן ועכשיו על גבי הכתב,

מעבר לתהליכים אליהם אתם מוזמנים להגיע,

הוא הסבר קצר על ביקורת, ועל ה  Zero Negativity של דר' הנדריקס :

התרבות בה אנו חיים מושתתת על הביקורת כמנגנון שמתיימר לקחת אותנו קדימה,

בהנחה שאם אגיד לך מה עוד לא עשית טוב – תדעי לאן להתקדם..

למעשה, הביקורת מכלה ומאיימת על קיומה של כל חלקה טובה,

והדרך הטובה ביותר להתפתחות וצמיחה היא הפוכה לגמרי –

היא דרך חיזוקים של מה שכבר עשינו, דרך פרגון והערכה.

הוא שנאמר – כל מה שנתמקד בו גדל,

אם נתמקד בחוסר – במה שעוד לא עשינו – נגדיל את חווית חוסר הסיפוק,

ככל שנתמקד ביש – במה שכבר הצלחנו ונודה על כך – הרי שנגדיל את חווית

הסיפוק וניצור עוד ועוד הצלחות.

אנחנו יצורי האנוש לא יכולים לחיות עם ביקורת,

למרות האמירות השכיחות- כמו 'תלמדי לקבל ביקורת'..

אני לא מאמינה שאפשר ,

לא כשזו מנת חלקנו היחידה או העיקרית.

אפשר להיאטם בפני הביקורת , לסגור את הלב ולעבור לשלב הבא

אבל אז החמצנו את העיקר –

לא תתלווה לכך חווית הסיפוק וההנאה,

(אפשר כמובן לחזק פנימה ולהיות חסינים יותר

ופחות ופחות תלויים באישור / ביקורת מן הסביבה)

והרי למה אנחנו חיים פה ? רק בשביל להגיע ליותר ויותר ?

או על מנת ליהנות מהדרך ? ולשמוח בין היתר על ההתקדמות שלנו בה ?

ביקורת היא האויב בגדול ביותר של האינטימיות בקשר הזוגי / ג'ון גוטמן

ולכן חשוב כל כך לעשות מאמץ ולנקות אותה מהמרחב הזוגי ובכלל

ועל דרך החיוב - גם אם בהתחלה זה מרגיש מלאכותי -

לאמץ לנו גישה חברית , לפחות כמו שאנחנו מדברים אל אנשים זרים.

לזכור שגם אם משהו מכעיס אותנו – זה לא נעשה בכוונה לפגוע בנו

וזה לא אומר להשתיק את הכעס

אבל זה כן אומר לא לשפוך אותו על בן הזוג אלא לעבד אותו פנימה בתוכנו,

להבין את המקור, להרגיע, לרפא, לחבק ולנשום.

הנה לכם תרגיל ראשוני ומיידי  –

בעיקר אם יש לכם נטייה להעביר ביקורת –

בימים הקרובים קחו לעצמכם למטרה לפרגן לבן הזוג

(או למי שאתם נוהגים להטיח בו ביקורת)

לפחות 5 פעמים בשבוע.

תזכרו ששום דבר אינו ברור מאליו.. תמיד יש לנו על מה להודות, ולפרגן

צריך רק לפקוח את העיניים ואת הלב .

בהצלחה.

אגב – מי מכם שיש לו נטייה להעביר ביקורת –

וייקח את המשימה הזו על עצמו..

תהיה זו מתנת צמיחה ענקית עבורו לא פחות מאשר למי שמולו.

איך זה יכול להיות שעל כל מכשיר חשמלי שאני קונה יש אחריות ועל זה לא ??

זה באמת לא הגיוני שעל כל טוסטר ב 100 ₪ יש אחריות

ואפשרות לקבל את כספכם בחזרה

אם המוצר לא מתאים לכם,

ועל פגישת אימון / טיפול או סדנה אין..

הרי בסדנה שכזו גם ההשקעה נכבדת,

וגם יש כל כך הרבה הצעות ושיטות ודרכים היום..

ואולי זה לא מתאים לי ?

איך אני יכולה להיות בטוחה שזה בשבילי ?

על אחת כמה וכמה גם לבן הזוג שלי ..

אז במיוחד מהסיבה הזו

שחשוב לי שתקבלו ערך אמיתי בסדנה

ומשום שאני לא מעוניינת לקבל כסף אם אתם את הערך לא מקבלים בתמורה..

בדיוק מהסיבה הזו

יש 100% אחריות למשתתפים בסדנה !

בסוף הערב הראשון – אחרי שהכרתם אותי קצת,

והתנסיתם בכלים בשביל להרגיש אם זה באמת מתאים לכם

תוכלו להחליט אם באמת זה מרגיש נכון מועיל עבורכם ..

אם מצאתם שהסדנה לא בשבילכם, ולא חשוב למה..

בסוף הערב הראשון תוכלו לבחור שלא להמשיך בסדנה

וכספכם יוחזר במלואו !

כן, כן 100% אחריות !

לא טוב ?? לא כסף !

בלי התנצלויות, מיקוחים או ויכוחים,

בכבוד ובהערכה,

כי אני רוצה להמשיך ולעבוד למחרת רק עם מי שמוצא ערך בסדנה,

ואז.. התמורה הכספית עבורו בהחלט שולית יחסית לערך שהוא מקבל –

האפשרות לחזור ולהיות חברים טובים,

ללמוד איך לדבר,

ליצור מקום בטוח – בו ברור וידוע שאתם ביחד..

וגם יש לכם כלי לעבוד אתו בכל פעם שעולה קושי,

אבל בגדול אתם יודעים שהשמיים הם הגבול..

ואפילו נגעתם בהם פה ושם במשך הסדנה..

אז אם מנקר בך הספק שאולי זה לא זה..

אבל יש לו חבר לספק הזה – שאולי זה כן בשבילכם..

יש לכם הזדמנות להתנסות אמיתית לפני שאתם מתחייבים –

כי יש 100% אחריות עד סוף הערב הראשון.

פרטים נוספים על הסדנה הקרובה בלחיצה פה.

וכמו שכתבתי .. זו הפעם האחרונה בה אני מקיימת אותה !

להתראות

גלית אליאס

מומחית בהחזרת אהבות למקומן