לאחרונה אני עובדת עם כמה זוגות שאצל כולם ה issue הזה משתלט על החיים :
כל פעם שהוא נכנס הביתה, עוד לפני שהוא אומר "שלום",
ושואל חלילה "מה שלומך ?".. הוא סורק את הסביבה,
ומתחיל להעיר – למה הנעליים זרוקות פה בכניסה?
למה כל הדלתות פתוחות ?
"מה קורה עם כל האורות הדלוקים ? לא זוכר שקיבלתי קביעות בחברת
החשמל.."
ואז הקול עולה עוד יותר
ונימת ההאשמה כבר לגמרי על פני השטח עם השאלה –
כמה פעמים אני צריך לבקש את אותו הדבר ??
עד לרגע כניסתו, היא והילדים היו שמחים ורגועים,
ומהרגע שנכנס, נכנסת אתו דריכות, ועננת האשמה שרובצת ומחניקה בגרון,
ברגע.. כל האווירה בבית משתנה ..
לפעמים, מרוב שהיא מכירה אותו,
המתח ממה שעתיד לקרות כשיכנס, מתחיל עוד קודם,
והיא מתכוננת, מסדרת, מארגנת, כדי שלא יהיה לו על מה להעיר..
אבל כל פעם זה אותו הריטואל..
ותמיד יהיה מה שלא יהיה בדיוק כמו שהוא מצפה
וככל שהיא מנסה לרצות אותו.. התסכול
רק הולך וגדל .
מן תחושה שכלום לא יעזור , של חוסר מוצא ...
לצערי, יש לי ווידוי.. גם אני הייתי שם..
בצד שלו בסיפור,
אני הייתי זו שהיה לה תמיד על מה להעיר,
זו שבעיניה אף פעם הדברים לא היו במקום בדיוק כמו שהם צריכים להיות
הייתי בתפקיד השוטר והאחראי על הניקיון (שלא לומר משליט הטרור)
ולא... זה לא היה מבחירה, בטח שלא מודעת
ואפילו הייתי אומרת שברוב המקרים זה היה עבורי לא נעים בדיוק כמו עבור
הצד השני.
לשמחתי אני יכולה לומר שהיום אני לא שם,
וגם אם יש מה שמפריע לי, אני נמצאת בבחירה איך להגיב ,
אם לכעוס, או לבקש שירים את הנעליים מהכניסה, או פשוט להרים בעצמי,
אבל לא תוך כדי שאני מתאפקת מלצעוק ובולעת את רעל הכעסים,
אלא ממקום שלם ובריא, לאחר שריפאתי את החלקים חסרי האונים
שהיו תלויים בסדר המופתי כדי לחוש ביטחון,
שהיו חווים זלזול בכל פעם שמישהו שם משהו לא במקום
כאילו זה היה מכוון שאופן אישי נגדי,
כי באמת ככה הרגשתי,
ומאחר וזה היה לא מודע, זה נגע במקומות הלא פתורים הללו
והצית את אש הביקורת וההאשמה כלפי מי שהיה שם סביבי.
השינוי הזה בי התחולל בזכות תהליכי הריפוי
שאני נעזרת בהם עבור עצמי ובעבור זוגות ויחידים אתם אני עובדת,
תהליכי ריפוי שמייצרים שינוי שמחזיק לתמיד
ולא תלוי באימון/ תרגול / או מאמץ כל שהוא.
מה שאני יכולה לתת כאן ועכשיו על גבי הכתב,
מעבר לתהליכים אליהם אתם מוזמנים להגיע,
הוא הסבר קצר על ביקורת, ועל ה Zero Negativity של דר' הנדריקס :
התרבות בה אנו חיים מושתתת על הביקורת כמנגנון שמתיימר לקחת אותנו
קדימה,
בהנחה שאם אגיד לך מה עוד לא עשית טוב – תדעי לאן להתקדם..
למעשה, הביקורת מכלה ומאיימת על קיומה של כל חלקה טובה,
והדרך הטובה ביותר להתפתחות וצמיחה היא הפוכה לגמרי –
היא דרך חיזוקים של מה שכבר עשינו, דרך פרגון והערכה.
הוא שנאמר – כל מה שנתמקד בו גדל,
אם נתמקד בחוסר – במה שעוד לא עשינו – נגדיל את חווית חוסר הסיפוק,
ככל שנתמקד ביש – במה שכבר הצלחנו ונודה על כך – הרי שנגדיל את
חווית
הסיפוק וניצור עוד ועוד הצלחות.
אנחנו יצורי האנוש לא יכולים לחיות עם ביקורת,
למרות האמירות השכיחות- כמו 'תלמדי לקבל ביקורת'..
אני לא מאמינה שאפשר ,
לא כשזו מנת חלקנו היחידה או העיקרית.
אפשר להיאטם בפני הביקורת , לסגור את הלב ולעבור לשלב הבא
אבל אז החמצנו את העיקר –
לא תתלווה לכך חווית הסיפוק וההנאה,
(אפשר כמובן לחזק פנימה ולהיות חסינים יותר
ופחות ופחות תלויים באישור / ביקורת מן
הסביבה)
והרי למה אנחנו חיים פה ? רק בשביל להגיע ליותר ויותר ?
או על מנת ליהנות מהדרך ? ולשמוח בין היתר על ההתקדמות שלנו בה ?
ביקורת היא האויב בגדול ביותר של האינטימיות בקשר הזוגי / ג'ון גוטמן
ולכן חשוב כל כך לעשות מאמץ ולנקות אותה מהמרחב הזוגי ובכלל
ועל דרך החיוב - גם אם בהתחלה זה מרגיש מלאכותי -
לאמץ לנו גישה חברית , לפחות כמו שאנחנו מדברים אל אנשים
זרים.
לזכור שגם אם משהו מכעיס אותנו – זה לא נעשה בכוונה לפגוע בנו
וזה לא אומר להשתיק את הכעס
אבל זה כן אומר לא לשפוך אותו על בן הזוג אלא לעבד אותו פנימה
בתוכנו,
להבין את המקור, להרגיע, לרפא, לחבק ולנשום.
הנה לכם תרגיל ראשוני ומיידי –
בעיקר אם יש לכם נטייה להעביר ביקורת –
בימים הקרובים קחו לעצמכם למטרה לפרגן לבן הזוג
(או למי שאתם נוהגים להטיח בו ביקורת)
לפחות 5 פעמים בשבוע.
תזכרו ששום דבר אינו ברור מאליו.. תמיד יש לנו על מה להודות,
ולפרגן
צריך רק לפקוח את העיניים ואת הלב .
בהצלחה.
אגב – מי מכם שיש לו נטייה להעביר ביקורת –
וייקח את המשימה הזו על עצמו..
תהיה זו מתנת צמיחה ענקית עבורו לא פחות מאשר למי שמולו.
