אילו זוגות יצליחו בטיפול זוגי ואילו פחות?

זוהי שאלת השאלות...!

לפחות עבורי, אחרי שלא פעם הופתעתי
לכאן או לכאן
והתנפצו בי כמה וכמה תפיסות וסטיגמות
שהיו מקובעות אי שם באחורי תודעתי..

כי לא פעם שואלים אותי,
"תגידי, את האמת, נראה לך שיש לנו סיכוי?"
והאמת שהתשובה לזה היא די מורכבת
ולרוב נסתרת מהעין
ובכל זאת אנסה לענות עליה כאן:

אבל רגע... מן הסתם,
כדאי שקודם אבהיר למה אני מתכוונת
במילה "הצלחה"

מבחינתי הצלחה -
היא שהמרחב הזוגי הופך (או חוזר) להיות אוהב, מכבד,
שיש בו חברות אמיתית, ושותפות,
שיש בו מן תחושת חיבור, בטחון ואמון הדדי,
כמו ידיעה פנימית  - אנחנו פה יחד בדבר הזה,
יש על מי להישען כשצריך
ועם מי לחלוק - משמחה והתרגשות ועד צער או כאב או פחד...
ביחד כזה שְאֵש ה א ה ב ה מלבלבת כבסיס שלו.

ולמרות שאני מניחה שהתיאור הזה
לא שונה בהרבה מההגדרה הרווחת ל "זוגיות טובה",
למרות שהכמיהה הזו כל כך נפוצה,
עדיין נדירים הזוגות שמגיעים לשם...

לא בהכרח בגלל שהם זן נדיר במהות שלהם,
אלא מכמה סיבות ואולי אחת עיקרית,
שאותה אנסה לתאר פה

אז מעבר לזה שהידע והתפיסה שמאפשרת "להצליח",
שונה מזו שמנהלת את התודעה הקולקטיבית,
מעבר לזה שיש דרך (תודעתית) לעבור,
ניסיתי להגדיר מהם המאפיינים של אלה שכן מצליחים -
למצוא מה משותף לזוגות שהצליחו

ולהבדיל... מה שמשותף לזוגות
שעד כמה שנראה בתהליך מולי-
נעצרו לפני ה"מכשול" שקריטי לעבור
ליצירת הזוגיות הזו,
כשזה היה כמו בלתי עביר עבורם

כשאני כותבת נעצרו לפני המכשול,
זאת אומרת שנשארו במאבק כוחות,
שעדיין ההאשמות מרחפות ביניהם,
שלא ירד ה"אסימון",
שאני כל כך מתענגת על הצליל שלו
כשהוא נופל...

זה שממוסס את מאבקי הכוח ויחד אתם
את הנטייה להגיב ב Fight/Flight/Freeze

כי כשהוא נופל,
נוצר מעין חוסן פנימי כזה
שמאפשר לנו לפתוח את הלב
לא בתנאי שלא ניפגע, 
אלא למרות שהאהבה פוגעת

וכך אנחנו יכולים לעבור דרך
עוד ועוד מקומות הישרדותיים שלנו,
כי מה לעשות... אלה ימשיכו להציץ מידי פעם,
הרי "באנו לעבוד" :-)
וככל שאנחנו יותר מוסגלים לדבר על הדברים,
לעבד ולעבור דרכם,
ככה גם נוצר חיבור עמוק יותר בינינו
וגם - כל אחד מאתנו צומח יותר ויותר אל האני הגדול~ה שהוא
~~~~~~~~~~~~~

אז מה משותף לאלה שצולחים ?

אני כבר יודעת לומר בבטחה
שזה לא קשור למגזר כזה או אחר,
כי פגשתי זוגות ממגזרים ומגדרים שונים,
שלגמרי צלחו והמריאו מכאן
והיו גם כאלה מאותם המגזרים, שלא...

זה לא קשור למצב סוציואקונומי כזה או אחר
כי פגשתי זוגות מהקצוות גם בהיבט הזה,
ומספיק שאספר על זוג שעל פניו
יש להם כל הסיבות לא להצליח:
נישואין מעורבים, 6 ילדים, ביוגרפיה קשה של כל אחד מהם
ולמרות זאת - הגלינג נשמע,
כל אחד מהם לקח אחריות על החלקים שלו,
והם למדו לכבד את עצמם ואת האחר,
מה שמאפשר היום לשותפות, לחברות, לכבוד, לשמחה,
לשיתוף פעולה וחיבור להתקיים ביניהם
ולפריחה של האהבה שלהם מחדש!

זה גם לא קשור למידת ההשכלה,
יצא לי לעבוד עם זוגות משכילים יותר או פחות,
מתוכם לא מעט מטפלים ופסיכולוגים
וגם זה, אף שמהווה לכאורה יתרון אדיר
כי הם יודעים את התאוריה
(ואכן היו ביניהם כאלה שהמריאו לשחקים יחד!)
אך גם זה לא תמיד הבטיח את ההצלחה,
כיוון שהדגמים לפעמים כל כך עקשניים
שהדחף והרצון להישאר צודק
עשוי לנצח את הכמיהה לחיבור ולביחד.

אז מה כן?

אז ככה...
רצון לשינוי - הכרחי.
גם אם הוא בעומק ולא על פני השטח.
כאלה שמוחזקים בבסיס עם א ה ב ה
גם אם לכאורה דהתה ובכל זאת
מתקיימת אי שם בבסיס הקשר.

בהחלט גם -
מחויבות לתהליך ונחישות
כי לא תמיד קל, ולפעמים תסכול כזה או אחר מציף,
ולעומת ההרגל להשליך את הקושי על האחר,
על מנת לברוח מהקושי -
(הרגל שמתבטא בין היתר ב % מקרי הגירושין...)
רצון ומחויבות -
כמו טוענים אותנו בכוח -
הרצון הופך לכוח רצון
ובשילוב עם הכלים הטרנספורמטיביים -
אנחנו מוצאים שאפשרי לנו יותר
להתמודד עם תסכול כזה או אחר -
אנחנו מגיבים פחות באוטומט,
אנחנו מצליחים להתמיר את ההרגלים
הלא מקדמים לכאלה שכן-

למשל במקום להסתגר, להפנות גב,
ואולי גם להפנות אצבע מאשימה,
במקום להתרחק ולהישאר
לכאורה מוגנים וצודקים אבל לבד -

רצון ומחויבות מאפשרים לנו
(בשילוב עם עבודת ריפוי טרנספורמטיבית)
להכיל, לעבור דרך הקושי, לעבד,
לדבר את מה שאני מרגיש
(לא "למה את אשמה..." :-) שמגיע מהקליפה הקשה שלנו,
אלא להצליח לדבר מהלב הרך,
זה כשלעצמו מייצר חיבור ❤

אלא ש...
מעבר לרצון ומחויבות שהם הבסיס ההכרחי
ובנוסף לידע ולכלים שמובילים את התהליך,
נדרשת גם הסכמה פנימית
זו - נראה שאינה מתבטאת במדדים החיצוניים שלעיל,
(כמו גזע/ דת או מין, מצב סוציואקונומי או השכלה)
אלא חבויה בעומקינו,

והיא - במידה ובָּשָלְנוּ לה -
מתבטאת בין היתר ב:
הסכמה לוותר על הפנטזיה לסימביוזה
אותה פנטזיה שאומרת בגדול:
"הוא צריך לחשוב בדיוק כמוני ותמיד להסכים"
הסכמה לנפרדות בריאה

הסכמה לראות את החלק שלי -
כן, מה התרומה שלי לסיטואציה,
לא רק "איפה הוא טועה.."

הסכמה לקחת אחריות ובעלות על מה שמתחולל בתוכי -
כי גם אם אני מרגישה תסכול וכעס ו...
זה ממש לא עושה את זה לגיטימי
לצעוק/ להאשים/
או להשליך את הרגשות שלי בדרך אחרת על מי שמולי..
~~~~~~~~~~~~

את ההסכמות האלה אפשר להכליל ולהגדיר כ"אומץ",
או -
בָּשְלוּת לצמוח להיות הבוגר~ת המרהיב~ה שאני
וגם -
אומץ להסתכל מהצד ולראות את המציאות נכוחה.

כל עוד אני ממש נחרץ להישאר צודק,
מסכי הערפל שמשאירים אותנו שבויים בתפיסות
ימשיכו להחשיך את עינינו וניעצר לפני המכשול.
~~~~~~~~~~~~~~~~~

כשאני עובדת עם זוגות וגם באופן פרטני,
אני נעזרת באחת מהדרכים המופלאות
שמובילות אל הבשלות הזו.
למרות שכמו שבטח הבנת,
אני לא יכולה להבטיח את התוצאה,
אני בהחלט יכולה להבטיח את הליווי בדרך
ולספר שהוא מחולל פלאים
כשהתנאים בשלו לכך.

אז אם מה שקראת עד כה מדבר אליך,
אם ישנם אישויים שלא פתורים לך (זוגית ו/או אישית)
יש מצב שזה בגלל שהבשלות הזו קיימת בך ❤

אם את מרגישה שיש לכם הכמיהה
וגם בשלו בכם הרצון, המחויבות וההסכמה 
לחצי כאן כדי לקרוא עוד פרטים
על יומיים אינטנסיביים 
בהם אנחנו מקפיצים את הזוגיות שלכם
מקפצה משמעותית קדימה!

ועוד מלא הזדמנויות להיפגש:

שביל אל הלב

קבוצת נשים שמתחברות לעצמן

אם את מתגעגעת לחיבור אל הלב שלך,

הקבוצה הזו בדיוק בשבילך,

יחד נחזור לשביל אל הלב.

לחצי כאן לפרטים נוספים

~~~~~~~~~~~~~~~~~~

מהם 3 החסמים לתקשורת בריאה?
ואיך להצליח לדבר בלי להגיע לפיצוץ?
הדרכה מוקלטת

ובה כל מה שצריך לדעת

וגם תהליך טרנספורמטיבי

שמלמד אותך איך לעבד כעסים

ואיך לדבר }{ בלי להגיע לפיצוץ

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

ובלי קשר, יוזמה חדשה שמרגשת אותי מאד:

מרחב עבודה משותף בטבע

אם את גרה באזור הדרום

ויש לך שעות או ימי עבודה מול מסך

יכול להיות שיעניין אותך לשמוע

שאני פותחת מרחב עבודה משותף בטבע,

(כמו we-work) שכל אחד בא עם העבודה שלו

ויושב משולחן משלו,

כל יום ראשון 9:00-14:00

ככה למרות שכבעלות עסק

אנחנו עשויות להרגיש לבד,

יש פה הזדמנות לביחד,

כמו ללכת לבית קפה, רק שיש פה טבע,

וא~נשים עובדים נוספים לצידך.

כל אחד והמחשב שלו + :

• wifi חזק,
• קפה משובח,  (מיני ממתיקים וסוגי חלב סויה/ שקדים/ רגיל..)
• עוגה ביתית ממרכיבים בריאים,
• תה צמחים חופשי,
• חיבור לחשמל לטעינה עד למקום הישיבה
• כלים אמיתיים (לא חד"פ כדי להימנע מזיהום אקולוגי)
• אוויר צח וציוץ ציפורים
• עמדות עבודה מול ובתוך הנוף
• ולמי שמגיעה ברבע ל 9:00 אפשרות להצטרף למדיטציה לריכוז ומיקוד

הכל תמורת 50 ש"ח ליום עבודה שלם 

או 120 ש"ח למנוי חודשי לכל ימי הראשון באותו החודש.

הגעה כרוכה בתיאום מראש

בטלפון 052-8892401

או במייל galitel2@gmail.com

אחד האלמנטים הקריטיים לחולל שינוי. ספויילר: אמנות הסליחה

"הנה… עוד פעם את צועקת…"

מטיח בי הקול המתוק של הבן הקטן שלי,

שנולד עם סנסורים סופר רגישים

לכל מה שמתקרב להיות צעקה,

בלי קשר לווליום

ומספיק שהטון טעון ולו במינימום תסכול,

הוא קולט אותו ונרתע.

מורה קשוח ולא מוותר שכזה,

מאלץ אותי יותר ויותר לנקות ממני

את כל המצבורים שהיו (וחלקם עדיין)

מציפים בי תסכול עד כדי צעקה.

פעם, גם תגובה כזו ממנו

היתה מיד מציפה אותי בהתנגדות מחד,

ואשמה מאידך,

כששיפוטיות חמוצה היתה מציפה אותי

במין תחושת אכזבה מעצמי.

"עוד פעם זה קורה לי?? מה יהיה אתי?"

ואז הייתי מבטיחה לעצמי ומתחייבת שוב -

בפעם המיליון -

"זהו!, זו הפעם האחרונה,

זה לא קורה לי שוב!"

זה היה הריטואל הקבוע שלי בכל מיני מצבים

בהם פעלתי בניגוד לאני המאמין שלי…

כן, כן,

זה שאני מאמינה בערכים מסוימים,

לצערי לא מבטיח לי הצלחה לקיים אותם,

חבל שכך.. אבל זו המציאות..

זה לא אומר שזה לא אפשרי לי להצליח

(ובהחלט התמדה ונחישות הן חלק מהצלחת השינוי)

אלא שהדרך הזו שבה הכנעתי את עצמי,

הלקיתי, כעסתי וביקרתי פנימה

ממש לא הובילה לשום שינוי.

ההיפך!

בכל פעם שכעסתי על עצמי,

התאכזבתי והחמצתי אלי פנים,

רק גדל אותו המצבור המציף בעוד שכבה.

והרי הפרדוקס:

המצבור הזה,

מכיל תסכול מזלזול וחוסר התייחסות,

ובכל פעם שמישהו סביבי לא מתייחס,

או מתעלם מהבקשות שלי,

זה מציף את התסכול ההוא

וזה - משתלח ממני בצעקה,

זאת אומרת,

שכשאני מוסיפה השתקה נוספת ממני אלי,

נוספת לה עוד התעלמות

והמצבור הוסיף שכבה :-(

מה שמרחיק ממני את השינוי המיוחל -

את היכולת שלי לקיים את ההבטחה -

להצליח להכיל ולהגיב מתוך שקט.

לעומת זאת,

ככל שלמדתי להביא רכות וקבלה,

ככל שאני מסכימה להחליף את הכעס על עצמי 

בסליחה, 

ובהבנה שכנראה כאב ההתעלמות כל כך גדול בתוכי

שלא יכולתי להגיב אחרת

אני בעצם מזינה את עצמי בהתייחסות ובקבלה

להן אני כל כך צמאה.

ובינינו, זו הרי האמת…

הצעקה (באשר הווליום שלה) יוצאת באופן אוטומטי,

לא בשליטה של החלק המודע שלי

ולא באמת יכולתי לעצור אותה.

לכן ככל שאבקר את עצמי ואשפוט בנוקשות

אני רק מתרחקת מהשינוי,

לעומת זאת,

ככל שאסלח ואביא רכות וקבלה…

משהו אחר מתחיל להיווצר שם.

ולא, אני לא מצפה שתקבלי את זה ככה,

כי זה כל כך הפוך ממה שגדלנו עליו,

אז הנה כמה צורות להסביר זאת:

מעצם זה שהבאתי פנימה התייחסות

שממילא יש בי צמא כל כך גדול אליה,

מתאפשרת ולו מעט רוויה 

והמצבור קטן,

כך שבפעם הבאה שמישהו סביבי

יעשה משהו שבעבר הייתי מפרשת כהתעלמות,

יש סיכוי גדול יותר 

(שהולך וגדל ככל שאני מרווה את הצמא)

שהתגובה שלי תהיה יותר בשליטה

ופחות אוטומטית,

כזו שתעורר פחות ופחות

את הסנסורים של הבן הקטן שלי.

הסבר מכיוון נוסף:

נכון שגדלנו על זרי הביקורת,

התרבות שלנו מלמדת אותנו שבלי הביקורת לא נוכל להשתפר,

אבל זהו הפרדוקס

כי דווקא קבלה וסליחה,

הן הבסיס לשינוי.

יכול להיות שיעלה בך ספק

אולי אפילו התנגדות בצורה של:

אם אקבל את המציאות כפי שהיא,

זה כאילו אני מסכימה אתה

ומחזקת את המצב הלא רצוי, לא?..

זהו שלא.

יש 'הסכמה' ויש 'קבלה'.

גם אם אני לא מסכימה למה שקורה במציאות 

ורוצה לשנות את המצב -

כמו למשל להצליח להגיב מתוך שקט ולא לצעוק,

התנאי לשינוי הוא בקבלה של מה שקורה כעת.

דווקא מתוך קבלה (לא 'הסכמה') מתחולל השינוי.

ככל שאני מקבלת את עצמי,

ככה, כמו שאני,

לא ממקום שיפוטי וביקורתי

אני פוגשת את עצמי מגיבה אחרת 

ממה שהייתי פעם. פחות ופחות אוטומטית

יותר ויותר בבחירה.

וההסבר המנצח,

אתו אי אפשר להתווכח -

מצוטט מניוטון בכבודו ובעצמו, 

שבטח מתהפך בקברו הלוך והתהפך…

מרוב שאני מזכירה את שמו,

שכבר אז ניסח זאת בפשטות:

כל דבר שנתנגד לו יתנגד לנו בחזרה

באותה העצמה רק בכיוון ההפוך

ושיפוט וביקורת הם בהחלט התנגדות

למה שקורה עכשיו ובהחלט ההיפך מקבלה.

עכשיו...

נשאלת השאלה -

איך עושים את זה?

ההרגל הזה כל כך חרוט בתוכנו,

כל כך טבעי לנו לשפוט, לבקר,

לא לקבל את עצמנו ברכות ובסליחה…

אז רגע לפני שיום הכיפורים 

מביא אתו את רוח הסליחה והמחילה

וברוח החג הקרב,

אני מזמינה אותך ללמוד בדיוק את זה
(בין היתר)

בסדנה לנשים שבוחרות בעצמן,

כדי שהשנה תוכלי לממש את מה שתמיד חלמת!

הסדנה תתקיים מיד אחרי החגים,

בבוקר שישי ה 25.10 (9:00-12:00)

ובה נדייק ונגדיר את החלומות שלנו

ונצעד צעד משמעותי אל עבר מימושם.

מתרגשת לראותך אתנו שם,

גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן

איך ליצור זוגיות כמו באגדות?

"והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה..."

כך מסתיימת כל אגדה 
שמכבדת עצמה.. 
אז מה בעצם מפריד בין החיים לאגדה?

האם זה רק באגדות?

מסתבר שעבור 95% מהזוגות זה נשאר בגדר אגדה 
ובכל זאת, 5% מצליחים לחיות את החלום.

כדי שגם אתם תוכלו להיות חלק מה 5% הללו, 
אני שולפת לך מתוך הבלוג 
סדרה של 4 פוסטים 
(שאחרי שבחרתי אותם, 
גיליתי שכתבתי אותם בדיוק עכשיו לפני כמה שנים)

בסדרה הזו 
אני מתארת את 3 מרכיבי הזהב 
לזוגיות שכיף להיות חלק ממנה 
+ 
אני נותנת תרגילים שתוכלו לעשות בעצמכם 
כדי שתוכלו להגשים את החלום, 
ולהפוך לאגדה חיה.

אז הנה הם פה ברצף עבורכם: 
(בלחיצה על כל אחד מהם תוכלו לקרוא אותם):

מרכיבי הזהב לזוגיות אוהבת

התרגיל הראשון ליצירת מרכיבי הזהב לזוגיות אוהבת

מרכיב הזהב השני ליצירת זוגיות אוהבת - האינטימיות + תרגיל

מרכיב הזהב השלישי לזוגיות אוהבת ושמחה - התשוקה

מאחלת לכולנו להצליח לחיות את החלום,

גלית אליאס, 
מומחית בהחזרת אהבות למקומן

איך לצאת בעצמך מלופ של תסכול? סט שאלות בפנים

"אני רוצה שתאהב אותי.."
"אני רוצה שתראה לי שאתה אוהב אותי..." (כך ארגיש אהובה (האמנם?)
אני רוצה שתישאר אתי (כך ארגיש אהובה ((האמנם???))
"אני רוצה שתתן לי ספייס"
"אני רוצה שתפרגן לי"
"אני רוצה שתהיה רך אלי"

וכו' וכו'

אינספור "אני רוצה...." 
שכל אחד מהם לגיטימי ונפלא כשלעצמו,
אם...
הוא לא משאיר את כל הכוח 
בידי מי שאמור לכאורה למלא את החסר בי

כל עוד הציפייה היא שהוא ימלא את החסר שבי,
כל עוד החסר מנקר בתוכי,
לא רק שהבקשה (גם אם היא מדוברת וגם אם לא)
תעורר התנגדות בצד השני ותכביד עליו,
אלא שגם כשהוא ימלא את בקשתי,
לא אוכל באמת להתמלא ממנה

הדוגמא הכי נפוצה ומוכרת היא 
הבקשה "תפרגן לי" בכל מיני צורות שהיא מגיעה,
בעיקר כ "למה אתה לא מפרגן לי??..."

ואז,
כשהוא כן, מניחה שכל מי שהיתה שם תסכים אתי,
שאז, מתחילים להגיע קולות הספק:
"הוא בטח לא התכוון לזה..."
"אולי הוא ליד מישהו לכן נחמד כל כך..."
"הוא בטח צריך ממני משהו..."
הקולות המבוססים על חוסר האמון 
שהיא באמת ראויה למחמאות הללו
מתחילים לנקר ולא מאפשרים לה באמת להתמלא מהן.

לעומת זאת-
כש "הקערה" שלה מלאה ולו חלקית,
כשהיא לא מגיעה מתוך חוסר ותלות בזה שהוא....
אז, תוכל לקבל ממנו פּוּש נוסף,

אבל כל עוד היא ריקה,
הוא -זה לא הכיוון ממנו תוכל להתמלא,
ובנוסף לרוב זה רק יחמיר את התסכול
(מהכבדות שהבקשה מביאה אתה ומחוסר הסיפוק שמחמיר)

אז מה כן?

בלי לוותר חלילה על הרצונות למיניהם ממנו,
הדרך להתמלא מתחילה בי (!)

בלהעניק לעצמי את מה שאני כמהה לו ממנו,
לנימי נשמתי,
להרוות את חלקים הצמאים שבתוכי.
ממני אלי.

בסימן עצמאות,
כתבתי לך כמה שאלות שיכולות לכוון אותך לשם
והנה הן עבורך:

הקדישי לעצמך זמן ומרחב נוח
עם משקה מזין שערב לחיכך,
תוך נשימה מזינה שמביאה רכות וקבלה פנימה,
עני עליהן אחת אחת.

שימי לב לתחושות, לרגשות, לתכנים שעולים,
תני להם לצוף, להתבהר,
למיותרים לך - הקולות המקטינים והמכווצים- להתפוגג, 
ולרווחה להתרחב בתוכך:

הדבר שמתסכל אותי וחוזר על עצמו לאחרונה זה

.....................................................................................................................................................................................................................................................................................................................................................................................................................................................

מחשבות שעוברות לי בראש בהקשר הזה

.....................................................................................................................................................................................................................................................................................................................................................................................................................................................

רגשות שעולים בי  (רגש = מילה אחת)

.................................................................................................................................................

לתת לרגש להיות תוך כדי ומעכשיו והלאה עד שמתפוגג

האמונה שמחוברת אצלי למצב המתסכל הזה: (לענות אינטואיטיבית בלי לחשוב)

......................................................................................................................................................................................................................................................................................................................................................................................................................................................

מאיפה שאימצתי את האמונה הזו (סיטואציה/ גיל/ מישהו אחר שממנו שמעתי...)

....................................................................................................................................................................................................................................................................................................

איך שאני רגילה להגיב כשזה קורה:

....................................................................................................................................................................................................................................................................................................

איך שהתגובה הזו עוזרת לי ומגנה עלי:

....................................................................................................................................................................................................................................................................................................

איך שהדרך שלי להגיב פוגעת בי ובעצם מקבעת אותי במקום ששוב ושוב מחזירה ומשחזר את התסכול:...........................................................................................................................

......................................................................................................................................

האם ברור שהדגם מספר לי סיפור שהוא false?

......................................................................................................................................

מה שאני בעצם ממש ממש צריכה זה ....................................................................................................................................................................................................................................................................................................

דרך אחרת בה אני יכולה למלא את הצורך הזה ממני אלי היא:

....................................................................................................................................................................................................................................................................................................

מאחלת לך חג עצמאות שמח

תוך חיבור רך, מכבד ואוהב

שהולך ומעמיק ממך אליך

וככל שמעמיק גם ממך לסובבייך

גלית אליאס

מומחית בהחזרת אהבות למקומן.

מזכירה לך שיש לי כמה כלי עזר עבורך:

הדרכה מוקלטת

"איך לדבר }{ בלי לריב?"

הכוללת גם את כל מה שצריך לדעת

וגם תהליך טרנספורמטיבי מוקלט

שאת יכולה להשתמש בו שוב ושוב

ו... היא עולה רק 123 ש"ח 

היא נמצאת בלחיצה פה עבורך

אפשרות להקפיץ את הזוגיות שלכם

מקפצה ענקית קדימה:

פרטים על האינטנסיב הזוגי -

תהליך ייחודי ובו ביומיים (!)

אתם קופצים אל עבר ביחד משמח

בלחיצה פה

אם כרגע זה מה שנכון לך,

אפשר כמובן בתהליך אישי -

לחצי פה ולהגיע ישירות אלי למייל,

משם כבר נמשיך ונתאם.

האם האהבה מנצחת?

רק יצאנו מהאינטנסיביות של הפסח, 
הראשון והשני, 
וכבר לפנינו ימי חג וזיכרון נוספים.

אינטנסיביות שמביאה אתה הרבה ביחד, 
ובאופן בלתי נמנע זה מצע 'נפלא' 
גם למריבות וחיכוכים,

שוב אותם העניינים הלא פתורים צצים משום מקום 
ומציגים את עצמם בלי הזמנה..

אני מביאה הפעם קישור למאמר מ y-net 
שכתבה המורה שלי ליאורה גרינהאוס 
בו היא מסבירה בקצרה ובפשטות 
על מה אנחנו באמת רבים,

היא מביאה את הדפוסים השונים 
שבהם אנחנו ובן הזוג שלנו לוקחים חלק 
וגם מסבירה איך אפשר לצאת מכל אחד מהדפוסים 
ובעצם מהי הזדמנות הצמיחה שם

איך בן הזוג שלנו הוא בעצם מאמן הכושר שלנו, 

האם ומתי האהבה מנצחת?

מאמר קליל וקצר 
שמסביר את כל התורה על רגל אחת 
ונמצא בלחיצה כאן

גלית אליאס, 
מומחית בהחזרת אהבות למקומן

נ.ב

אם בינתיים את רוצה ללמוד
איך לדבר }{ במקום לריב
בסדנה קצרה שהוקלטה מראש, 
הנה היא עבורך בלחיצה כאן

איך בהשראת חג הפורים נהנה יותר מהסקס שלנו?

באופן טבעי, כשאנחנו נכנסים לתוך קשר,
במיוחד בשלב המחייב שלו,
ועוד אפילו יותר כשנכנסים הילדים לתמונה,
כל אחד מאתנו לוקח תפקיד ונשאב אליו:

האמא/
המפרנס/
האחראי/
חסר האחריות/
הליצן - המצחיק שמשחק יותר עם הילדים/
הרציני יותר
ועוד ועוד

כאילו נכנסנו לדמות בתחפושת
ואפילו אנחנו כבר שכחנו את עצמנו בתוכה..

כל אחד מאתנו בהתאם למה שראה וחווה כילד,
ייטה להיות אותו הדבר
או בדיוק ההיפך של מה שראה.

איכשהוא נמצא את האיזון בינינו,
לרוב באופן לא מודע
ולמרות שתהיה בו מן ההשלמה,
נמצא את עצמנו רבים עליו:

"למה אתה משאיר את הנעליים בכניסה?"
תשאל מי שלקחה על עצמה את האחריות על הסדר
כמובן שזה לא תלוי במגדר 
ויכול להיות שדווקא הוא } זה ששואל אותה {

או
"למה את כל כך כבדה?"
ישאל מי שלקח על עצמו להישאר הקליל.

לא פעם אנחנו עשויים למצוא את עצמנו שואלים:
איך זה קרה? ששקעתי כל כך בתפקיד ה...

ולמרות שנרצה לפעמים להתנער ממנו,
יש משהו חזק שמקבע אותנו בתוכו,

מה גם שמאבקי הכוח
שנובעים מהמתח בין התפקידים
הלא מודעים הללו מחמירים את ההתחפרות.

ואז... בין היתר,
כשהיא בתפקיד האמא - 
המיניות מחוץ למשחק.

ככה זה, באופן אבולוציוני,
ככה זה עובד בתוכנו,
לטובת התפתחות והמשכיות האנושות.

זאת, למרות ש...
סקס הוא לא רק המפגש הפיזי,
אלא הרבה מעבר -
סקס הוא הזדמנות לחיבור,
הזדמנות לתת לו להרגיש שהוא חשוב לך ואת לו,
הזדמנות להיות יחד.

יחד עם זאת,
במיוחד בשנים הראשונות, כשהילדים קטנים
ודורשים תשומת לב מרבית,
מעבר לעומס שהטיפול בילדים דורש,

בעוד שהאחד מאד רוצה חיבור,
השני - שבתפקיד האמא 
והיה כל היום מחובר מאד לילדים -
נותר מרוקן בסוף היום, בלי יכולת לתת
וגם כבר בלי צורך לקבל.
(אחרי שכל היום היה נוכח עבור הילדים,
ולא רק נתן אלא גם קיבל חיבור) 

נוצר שובע כזה שהיא רוצה להיות בחיבור לעצמה
וצריכה בעיקר שקט

אז מה עושים?

אני רוצה להציע פה שתי הצעות,
את שתיהן שמעתי מאסתר פרל,
מטפלת זוגית בינלאומית מקסימה ומלאת ניסיון:

ראשית
למצוא את הדרך להוקיר את האחר על התפקיד שלקח על עצמו
"אני ממש מעריכה את זה שאתה משחק אתם וכל כך כיף לכם,
  זה מאפשר לי להתפנות לדברים שאני מחוייבת לעשות"
ו:
"אני ממש מעריך את האמא המסורה שאת עבורם,
 זה מאפשר לי להתפנות למה שאני מחוייב לו"

כל אחד ומה שהוא מחוייב לו.

(פה אגלה לך סוד קטן:
הפרגון הזה,ההערכה, עצם זה שאתם רואים את התרומה של האחר,
זה כשלעצמו עשוי להקטין את הקיצוניות של הנטייה של האחר
שמרוכזת ב"למה את/ה לא..."
ולרוב מחמירה את מאבקי הכוח.)

שנית
הצעה ברוח פורים:
החג הזה ואפשר כמובן להמשיך זאת כל השנה
מאפשר לנו להיכנס לדמות נוספת
מעבר לזו הנוחה והרגילה לנו.

ואנחנו הרי ממילא הרבה יותר צבעוניים ומורכבים
מהתפקיד המרכזי הזה אליו נשאבנו...
שלפעמים הלכנו בתוכו לאיבוד..

טריק קטן שיכול לחלץ אותנו 
מהדמות אליה נשאבנו
זה למשל להיעזר בשמות מפתים
כמו ז'אק וז'אקלין :-)
או כל שם אחר שעושה לכם את זה,

וכך לייצר לכם הזדמנות להיחלץ ולו לרגעים,
מהדמות אליה נשאבתם
ולהיכנס לסצנה חדשה
ובה חיוניות, חיבור, שמחה, 
חזרה לאני השלם יותר
ואולי גם - מעשה אהבה מרענן.

כי האנרגיה המינית היא אנרגיית החיים שלנו
ואנחנו לא רוצים לתת להרגלים הכובלים
ולמאבקי הכוח שמגיעים בעקבותיהם ובכלל
את הכוח לנקז אותה מאתנו

כל אחד עבור עצמו
וכל אחד עבור השניים שאנחנו.

מאחלת לכם משחק תפקידים משמח
וששמחת פורים תלווה אתכם כל יום ויום בשנה

גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן.

"להיות ביחד זה אומר כל הזמן לוותר ולהתפשר" האמנם??

לפני כמה ימים שוב שמעתי

את התפיסה הזו מתנסחת לה בחדר העבודה

ולפתע היה לי כל כך ברור -

איך היא מצליחה לעבוד עלינו -

שמיד התיישבתי לכתוב לך:

זה הולך ככה:

"כדי להיות ביחד, אני נאלץ לוותר על עצמי

הרי 'זה- זוגיות', לא? להתפשר..

אחרת מה? אני יכול להיות לבד ואז לעשות מה שאני רוצה..."

כדי שתביני יותר את התמונה,

זה לא סתם שמידי פעם הוא מוותר על עצמו

אלא שהאווירה כולה ספוגה בתלונות וטרוניות

כשהנימה השכיחה תובענית ומאשימה

למה אתה ככה ולמה ככה?

למה יש כזה בלגן בסלון (ואתה מרשה לעצמך לנוח??)

ולמה השייש מלא בפירורים (בלי שנאמרה ולו חצי מילה טובה על המרק שבישל)

ומתחת לפני השטח יש פה אשֶם במצב

וקורבן שסובל ממנו... 

(אומר בסוגריים ובמאמר מוסגר שגם הוא בעצמו לא טומן ידו בצלחת ונוקט בה באותה הגישה בזמנים שאותו מנהל התסכול)

לכאורה מצא פתרון זמני

בהרגל ההישרדותי שניסח ואומר כך:

"אוקי, אני אקטין ראש, אשתוק קצת,

אבלע את העלבון ואעשה מה שביקשה, רק שתהיה מרוצה"

אבל בינינו, האם זה באמת עובד?

האם מזה היא באמת תהיה מרוצה?

איך תוכל להיות מרוצה אם כשהוא בולע ושותק -

אז לכאורה מתאפשר לו הביחד -

כי עשה מה שביקשה,

אבל למעשה נוצרת בו עוד שכבה של מרמור ותסכול על המצב

שבונה עוד שכבה של חומה ביניהם

"אז תגיד לי", אני שואלת אותו:

"האם זה באמת ביחד??"

זה סוג של ביחד שיש בו הרבה ריחוק, וכעס ותסכול

יש בו הורדת ידיים ותחרות

לפעמים אבסורדית של מי יותר מסכן

באמת??

זה מה שאני רוצה להיות? יותר מסכנה??

כנראה שלא, ובכל זאת זה מה שהדינמיקה הזו מייצרת

כל עוד מערכת היחסים מבוססת אשמה ופחד.

במילים אחרות

כל עוד אנחנו מתנהלים מתוך מנגנוני ההגנה שלנו,

בחוויה הישרדותית, מלחמתית, שבה נכנעים או מנצחים,

בה מאבקי כוח מתישים

ומניפולציות של אשמה שאמנם מונָעות גם הן מהתסכול

אך משאירות טעם מר של שליטה ונשלטוּת -

אנחנו לא מאפשרים לחיבור העמוק מלב אל לב להתקיים.

כי הלב – צריך מרחב בטוח כדי להיפתח בו.

האשמה, וכל הסביבה העוינת שלה ממש לא בטוחה.

היופי הוא ❣

שאת המרחב הזה אנחנו יכולות לפתוח בינינו לעצמנו,

אנחנו יכולות לצאת מהלופים שהאשמה והפחד מנהלים

ולהפסיק להיות קבצניות של אהבה

ואז, בהפוך על הפוך

כשאני מחוברת למה שאני באמת רוצה

ומדברת מתוך שקט את מה שעל ליבי

אז (!!) נוצר חיבור!

גם אם אמרתי "לא"

לעומת הכניעה שב "כן" שמגיעה יחד עם מרמור וחומה בינינו

בה לכאורה הסכמתי, התפשרתי ונשארנו ביחד

אבל האם זהו באמת הביחד שמספק אותי??

~~~~~~~~~~~~~~~~~~

מתוחכמת למדי הדרך הנפתלת

בה מובילה אותנו האשמה מהאף

ומשאירה אותנו יחד מתבוצצים

אבל לא עוד!

הגיע הזמן לעבור מהמישור של הצדק והאשמה

הטעון במאבקים קורבניים ומתסכלים

אל המישור של הביחד האמיתי

שמתאפשר מחיבור אל האני השלם והעצמתי שבי

הזמן דוחק בנו להתקדם לשם

ובמיוחד לשם כך,

באמצע מרץ אני מקיימת סדנה אינטרנטית בנושא

כן, כזו שלא צריך לקחת בייביסיטר

שאת יושבת בנוחות שלך לוחצת על הקישור ואת אתי,

יחד אנחנו עוברות דרך תודעתית ורגשית

שמאפשרת לך להשתחרר מהלופים

שהמניפולציות של האשמה כולאים בהם

אגב, גם לא צריך לקחת משכנתא J

ובמיוחד אם את נרשמת עכשיו,

כי עכשיו המחיר הוא מחצית (!) מהמחיר המלא

הירשמי בלחיצה כאן

ויחד נשתחרר מהלופים של האשמה

ונעבור מהמישור של הצדק לזה של אהבה וחיבור


פה בשבילך,

גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן