השבוע היתה בטלויזיה תכנית (של אמנון לוי) על טיפול זוגי.
וואוו... איך שאני התאכזבתי..
עד כדי כך, שבאיזה שהוא שלב זה היה כל כך לא לעניין,
שפשוט כיביתי את הטלוויזיה.
אולי זה היה מכוון,
אולי היתה אג'נדה לבמאי וזה מה שרצה להראות,
אולי פשוט באמת כמו שאני מבינה שוב ושוב -
האמת הזו שברורה לי כל כך היום,
כן,
זו שגם אני לא ממש ידעתי כשאני
בעצמי
כמעט התגרשתי לפני 7 שנים (!! ואוו איך שהזמן עובר כשנהנים בביחד
המחודש שלנו)
אולי האמת הזו באמת לא מספיק נהירה..
שאפילו כשעושים תכנית טלויזיה על טיפול זוגי,
היא לא נחשפת..
כמה חצאי אמיתות ועיוות של התמונה מוצגים לנו
במדיות השונות כמו גם בתכנית הזו.
(וסליחה עם כל הנוגעים בדבר, יכול להיות שהם מטפלים נפלאים אני מתייחסת
רק למה שהוצג)
חצאי אמיתות שמועברות לנו עם העיוות
דרך תכניות טלוויזיה, סדרות, סרטים, ספרים וכו'..
מנקודת המבט של הדרך בה אני עובדת,
בהגדרה, אנחנו נימשך למי שיהיה לנו קשה לחיות אתו (!)
וגם
כל מה שיהיה לנו קשה אתו, תמיד, אבל תמיד קשור אלינו ולא
אל בן הזוג
(הפסקה האחרונה שווה קריאה נוספת)
אפילו אם היתה בגידה, כמו שקרה לאחד מהזוגות בתכנית,
ועולה קושי לבנות את האמון מחדש,
בתהליך של בניית האמון חשוב לשים לב
למה ששני הצדדים הביאו לפני הבגידה,
בלי אשמים,
שניהם צודקים באותה המידה,
באיזה אופן שניהם בגדו בעצמם לפני כן
?
באיזה אופן שניהם בגדו זה בזה?
באיזו מידה התקיים אם בכלל אמון אמיתי לפני כן?
ובאיזו צורה? האם זה היה אמון טוטאלי?, חוסר אמון טוטאלי? קצת מזה וקצת מזה?
ושלא תחשבי לרגע שאני מקבלת בהבנה את הבגידה,
ולא, ממש לא נותנת לגיטימציה לכך,
זו בהחלט אחת החוויות הקשות אם לא ה'.. להיות בצד הנבגד,
ובכל זאת לשניהם היה חלק בדינמיקה הדועכת,
ולמעלה מזה..
סביר להניח שלשניהם יש עניין לא פתור עם נושא האמון
בינינו.. למי אין?
תהליך מעצים ושלם לוקח בחשבון את מה שהיה שם לפני,
פותר את העניינים שהובילו לבגידה, או למשבר בכלל
וגם את אלה שמשמרים את חוסר האמון
כך שבני הזוג לא רק מנקים את הכעסים שהיו לפני ואחרי המשבר,
אלא גם בונים ומחזקים את האמון ביניהם.
בעצם כל מה שהתעורר בתוכה בעקבות הבגידה,
יושב על מקומות לא פתורים שמתקיימים בתוכה עוד לפני שהכירה אותו,
על פצעים ישנים שגם אם הם מודחקים, הם כמו מגנט
שמייצר שוב ושוב חוויות דומות שמוסיפות עוד ועוד שכבות למגנט,
כשלוקחים את העניין, ומעבדים אותו לשורשו,
כמו מנטרלים את המגנט
כך שחוויות דומות יקרו פחות ופחות,
ואותו "the story of her life" ישתנה סוף סוף לסיפור מזין ומשמח יותר
כשכבר תוך כדי התהליך מורגשות הקלה ושחרור (ממש פיזית)
אם התהליך הזוגי נשאר במישור של הצדק (שבצדו השני יש אשמה)
נוצר מצב ששני בני הזוג מתבצרים כל אחד בעמדתו
מתוך הצורך להישאר הצודק, גם אם זה אומר הקורבן הצודק..
התהליך כזה של ריפוי,
במקום להישאר קורבן המציאות של "הוא עושה לי" ו"הוא לא עושה..."
במקום להישאר קורבן המציאות של "הוא עושה לי" ו"הוא לא עושה..."
כמו ניתן לכל אחד מבני הזוג השרביט
לחיות את חייהם מתוך חוסן ושקט פנימי.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
בעיני, זה לא נכון ש:
"אם אנחנו רבים כל כך, אז אולי אנחנו לא מתאימים.."
אלא להיפך:
ככל שאנחנו רבים יותר זה רק מוכיח שאנחנו כן מתאימים!
כן, כן,
זה רק מוכיח שאנחנו יודעים בדיוק איפה ללחוץ כדי להטריף אחד את השני.
שאלת השאלות היא איך להצליח לייצר מצב שההתאמה הזו
גם מרגישה כמו התאמה ולא מתישה אותנו כל כך?
מהניסיון שלי, זה עובד בצורה מופלאה ומרגשת
בדרך בה אני עובדת,
בדרך הזו מתקיים שילוב בין
מצב שבו כל אחד יכול להביא את מה שעובר עליו
(לא ממקום מאשים, אלא במה שנקרא I POSITION)
כך שהאחר יכול להקשיב,
כך שמתחדש שוב החיבור בין הלבבות,
לבין תהליך אישי טרנספורמטיבי שכל אחד עובר
ומרפא ופותר מקומות לא פתורים בתוכו
ככה שאנחנו לא רק מבינים את האחר ואמפטיים לצורך שלו,
אלא גם ממש מוצאים את עצמנו מגיבים אחרת. מתוך בחירה.
לדוגמא הוא גם יכול ממש להבין שהיא זקוקה לאוזן הקשבת שלו,
ובעקבות התהליך הוא אשכרה יכול 'לבוא לקראתה'
ולמצוא את עצמו קשוב הרבה יותר מבעבר,
כי הטרנספורמציה שעבר שחררה בו את ההתנגדות שהיתה לו להביא קשב,
ובעצם הוא נוכח שזה 'לטובתו' הגבוהה האישית להיות קשוב יותר.
בקיצור
כוווולם מרוויחים!
הלבבות נפתחים,
וחיבור מרענן ומשמח מתחדש ונוצר!
אז למה מחכים?
לפעמים שהזמן יעשה את שלו
למרות שהוא עושה בדיוק ההיפך,
לפעמים שהוא יעשה את הצעד הראשון
ובעצם – למה ? הרי אולי גם הוא מחכה שהיא תעשה את הצעד
הראשון...
לפעמים כי לא באמת רוצים בשינוי,
או פוחדים להתאכזב?
או לא מאמינים שאפשר..
(זה לצערי מה שהתכנית הטלוויזיונית חיזקה):-(
אז בתור מי שהיתה בכל אחד מאלה
והייתה צריכה לעבור מדורי גיהינום ושברון לב על כל מה שמשתמע מכך,
בגלל שחיכיתי וחיכיתי.. עד שזה פשוט התפרק,
כדי למנוע ולו למי מכם את הסבל המיותר הזה
אני כותבת היום:
זה הרבה יותר פשוט ממה שניתן לתאר,
קצר מכדי להאמין (יומיים, 12 שעות(!)
זול בכל קנה מידה של תהליכים זוגיים
ובטח ובטח בקנה מידה של מחיר במקרה של פרידה..
רק צריך להגיד "אני", "אנחנו" ולהגיע.
פה בשבילכם,
גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן
