אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול -
את היום בו הוא הציע לי נישואין.
הייתי בעננים, זרחתי, ריחפתי,
היה משהו כל כך
מבטיח באהבה שלנו אז.
ובכל זאת, לא עבר זמן רב מהרגע שעברנו
לגור יחד
ועד למריבה הראשונה שלנו.
כן, גם אותה אני זוכרת,
מריבה שהביאה
עוד ועוד מריבות,
כל אחת מוסיפה עוינות, כעסים ותסכולים שהולכים ומצטברים.
זה לא
שלא ניסינו לטאטא אותם, אבל לשווא.
זה כבר לא היה אותו הדבר,
המרחק בינינו הלך
וגדל, וחיינו זה לצד זו,
אמנם באותו הבית, אך בחיים מקבילים.
הסיפור הזה לא יוצא דופן,
והתסכול מהדינמיקה
הזוגית לעתים כל כך גדול
שלמעלה מ 30% מהזוגות הנשואים,
מוצאים את עצמם
שוב על מדרגות הרבנות הפעם כדי להתגרש.
על פניו נראה כאילו אין אופציה אחרת
מפירוק.
בהחלט ישנם מקרים בהם פרידה היא הבחירה
הנכונה, עם זאת, לרוב זו איננה האמת,
אלא שבני הזוג לא מודעים לחלקים בתמונה
הרחבה, אותם אני מביאה כעת.
ברור לי שלו היו רואים את התמונה הרחבה, כפי שאנחנו כזוג והזוגות אותם אני מנחה - רואים היום - המציאות
וגם הסטטיסטיקה היו נראות אחרת.
הנה משהו שאף אחד לא מדבר עליו
למעשה, מתחת לפני השטח, יש לנו 'שותפים' סמויים בקשר,
הם מגיעים אתנו built-in, וסביר
להניח שגם לך הם מוכרים היטב.
לא, זה לא אומר שאת בהכרח מנהלת את העניינים כשהם בפעולה,
ובכל זאת,
סביר להניח שיש לך היכרות כזו או אחרת אתם –
בנוסף אלי ואליו, שותפים אתנו בקשר :
האישויים שלי – והאישויים שלו
חווית הערך העצמי,
דימוי הגוף הפנימי,
הרצונות,
הצרכים הלא מסופקים,
הכמיהות,
התפיסות המחשבתיות (הלא מקדמות ולרוב לא מודעות שלי)
האמונות הפנימיות (כנ"ל)
מצבי הרוח,
המוטיבציה וה'אי–מוטיבציה',
בקיצור - העניינים הלא פתורים שלי, ושלו.
ממילא מעצם היותם תת הכרתיים, הם חזקים ומניפולטיביים
ומה
שמכפיל את העוצמה שלהם -
זה הדינמיקה והאינטראקציות ביניהם שמסבכות את העניינים.
כשהאישויים שלי, 'מדברים' עם האישויים שלו,
(בלי שהאני הבוגר שלי ושלו
יכולים להתערב) -
נוצרת א נ ד ר ל מ ו ס י ה.
זאת אומרת שבעצם, ולוּ בחלקים מהיום יום שלנו,
אלה לא ה 'אני
והוא המודעים' שנפגשים זה עם זו,
אלא אישויים לא מודעים שמנהלים
כל אחד מאתנו ביד רמה ו'מדברים' ביניהם.
מעורפל ? הנה דוגמא :
נניח שקמתי בבוקר במצב רוח ירוד. (סתם, לא קשור אליו)
הוא - ראה את הפנים הנפולות שלי, הרגיש דחייה, נעלב,
והפנה
לי עורף כמגננה. (ת'אמת, מה שהיה יכול לעזור לי זה דווקא חיבוק.)
כתגובה להפניית העורף שלו –
(גם אם זו התבטאה במימיקות
מינוריות, כמעט ולא מורגשות)
סביר להניח שמצב הרוח שלי ירד עוד יותר,
וזה - עשוי להגביר את חווית הדחייה
שלו מנגד,
והסחרור הזה רק הולך ומסתבך, וכמו בספירלה מטה,
אנחנו צוללים ו- מתרחקים.
כי ככה בטוח יותר.
(לפחות לכאורה, כל עוד האישויים מנהלים אותנו
באופן לא מודע ומשאירים
אותנו במקום הצודק והמאשים)
אבל גם כשהתרחקנו, מן הסתם המצב לא משתפר,
כי אז אני אומרת לעצמי –
" למה אני צריכה אותו לידי ?
כבר עדיף להיות לבד,
סבבה, יש לי מצבי רוח, אני אתמודד אתם,
לפחות כשהוא לא יהיה פה – הם יהיו נסבלים יותר.
כל עוד אנחנו ביחד מתווספת לכך האכזבה מהציפייה הלא ממומשת בזוגיות,
כי למה צריך בן זוג אם הוא לא עזר כנגדי ? "
זאת אומרת שההתרחקות שהיתה אמורה לכאורה להגן עלינו
לא עושה את
העבודה, אלא להיפך – רק מעצימה את כאב הלב.
והאמת היא, שעמוק בפנים אנחנו כמהים ל'ביחד'.
אנחנו יצורים חברתיים,
שצריכים חיבוק, ותמיכה, והבנה,
צריכים שיראו אותנו ויקשיבו לנו,
צריכים לבטא ולשתף
במה שעובר עלינו.
כל אלה מתאפשרים דווקא כשהלב שלנו פתוח
(ולא כשהוא סגור – הוא
הכיוון שההתרחקות לוקחת אליו).
אבל.. יש פה קאטץ'...
העניין הוא שלמרות שאנחנו כל כך צריכים שיראו ויבינו אותנו,
שיפרגנו
לנו ויתמכו, כל כך צריכים שיתוף וחברות ועוד כאלה,
האישויים שלנו – לא באמת
מאפשרים לנו לקבל זאת.
לא (רק) בגלל שקשה לבן הזוג לתת לנו
אלא בגלל שאנחנו לא מסוגלים לקבל ולהכיל זאת (!!!)
(לכן זה בכלל לא יעזור אם נתגרש... כיוון שהחלפת בן זוג לא תפתור את העניין)
אל דאגה.. זה לא אומר שככה זה, וזהו זה לעולמים
ה 'אישויים' הם לא מי שאנחנו, אלא מגננות והגנות
שצברנו על
עצמנו ולעצמנו לאורך החיים
ויש לנו האפשרות, שלא לומר – מחובתנו ההתפתחותית -
לשחרר
ולצמוח מעבר להם.
כלומר – למשל אם אני תלויה באישור הסביבה ומתלוננת שהוא לא
מפרגן לי,
סביר להניח – שכשאבדוק פנימה, אגלה שאני לא רגילה לקבל פרגון,
כאילו השריר הזה של היכולת להכיל ולהתמלא בהודיה,
ובקבלת תמיכה ופרגון
- מנוון אצלי.
ומה שבעצם יכול לאפשר לי לקבל פרגון –
לו אני מצפה
מהאיש שלי - תלוי קודם כל בי.
במילים אחרות- בעיבוד האישיו הזה – באישור של עצמי את עצמי.
בנוסף לזה או כתוצאה מכך –
הדרך שלי לבטא את הצורך תהיה לרוב בתלונה, או דרישה,
מה
שממזער את הסיכוי שהאיש שלצידי ישתף אתי פעולה..
חלילה, זה לא אומר שאני מסתפקת במה שאין
ועם זה עלי לחיות או שרק
מעצמי אוכל לקבל זאת, ממש לא !
אלא שכצעד ראשון – והנה מסלול היציאה מהקאטץ' -
עלינו לפתור את האישויים שלנו,
לעבור דרך שכבות האבק שמסתירות לנו את האני
האותנטי שאני,
להתחבר לחוסן הפנימי שלנו,
לנקות את הספקות, חוסר האמון שהצטבר, התלות,
הפחדים,
כל אלה שבונים את המחסום שסוגר את הלב,
כי איך אפשר ליהנות באמת
ממערכת יחסים כשהלב שלנו סגור ?
ככל שהלב פתוח – בין היתר - נוכל לבקש באופן שיעשה חשק לבן הזוג לתת,
ולא רק כי טכנית נדע להשתמש במילים הנכונות,
אלא בעיקר כי תהיה לנו מסוגלות רגשית לבקש וגם לקבל ממקום
שלם,
שלא תלוי בפרגון או אישור או whatever ,
אך בהחלט
רוצה ומעוניין בו, ובָשֶל להתמלא ממנו.
תארי לך איזה כיף זה שאפילו כשאת קמה בבוקר במצב רוח ירוד,
הוא
שם בשביל לחבק, (גם כי את מסוגלת לבקש),
שאת משתפת אותו במה שעובר עליך והוא
לא רק שומע,
הוא ממש מקשיב לך (ללא שאריות אשמה, שיפוט או ביקורת),
תארי לך שאתם תומכים זה בעשייה של זו (מבלי שהיא מאיימת עליכם),
שותפים ביומיום,
מתכננים ביחד את החלומות שלכם,
מחיים את התשוקה, וכו' וכו'...
חבר ש'חזר', אהובך משכבר.
זה לא אומר שאין ביניכם חילוקי דעות,
זה ממש לא אומר שאתם מוותרים או
מתאפקים כדי להימנע מכאלה,
אלא שיש פחות ופחות כוחות תת קרקעיים
שמנהלים בשבילכם
את העניינים
וכל אחד מכם יותר קרוב אצל עצמו,
מודע ומכיל את המתחולל בתוכו,
כך
שהזוגיות שלכם יכולה לפרוח וללבלב.
על איך ניגשים ל'אישויים' שלנו וצומחים מתוכם ?
אכתוב בפעם הבאה.
גלית אליאס
מומחית בהחזרת אהבות למקומן.
